כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק א’

לוק:
שמלה אפורה

נעליים ורודות

חגורה ורודה רחבה עם אבזם זהב

תיק אפור ורוד

תכשיטים מוזהבים

טיפ: צבע אפור מתאים מאוד להופעה יומיומית, כדי לשדרג אותו וכדי שלא יהיה ‘ישנוני’ ומשעמם כדאי להוסיף לו צבע נוסף באמצעות אקססוריז בצבעים חיים.

יום שלישי הוא היום הכי נזיל שלי. הכי רגיש אצלי. הכי גזיר שלי.

הוא מתחיל תמיד קצת באיחור. ברמת העיקרון שירה אמורה להתחיל בשעה הרגילה, אבל אם אמא שלה מתחילה את העבודה במשמרת צהריים, אין שום סיבה בעולם ששתינו נקום מוקדם מדי. וכן, שמונה וחצי אצלי זה מוקדם מדי, לא מתכוונת להתנצל על זה.

והוא מסתיים לפעמים בגזרי עיתונים, הרבה פעמים, וגם היום.

אני יושבת וגוזרת בדייקנות, מגזין “בתוך המשפחה” שאני לא זוכרת איך הגיע אלי, “עניין חדש”, “רב מכר” משבוע שעבר, “ידיעון” עם כתמי קפה, “עניין שבועי”. מישהו באמת קורא את ערמות המלל הללו? מדלגת על עמודים של מכירות פלאפונים, חנויות משקפיים ולימודי הכשרה מכל הסוגים. למי יש כח ללמוד דקה אחרי שסיים את הסמינר, ולמה שנשים תעשינה את זה לעצמן? זה כמו תסמונת שטוקהולם או משהו, אם כי אני לא ממש זוכרת מהי התסמונת הזו, חוץ מזה שהיא תסמונת שגורמת לאסירים להתייחס יפה מדי לסוהרים שלהם.

נעצרת במודעה של מזל חזוט. מורידה ממנה את החלק של הטקסטורה המשובצת. עורמת אותו עם חלקי מודעות נוספים. עוד מעט אחלק את הערמה לנושאים: שמלות יפות, חגורות, תיקים, תכשיטים, טקסטורות ונעליים. ואחר כך אני ארכיב מהם לוקים מעניינים. שמלה אפורה בהירה יכולה להתאים באופן מקסים לנעליים הורודות מהחלק העליון במודעה של נעלי מרטי, ואם אוסיף לשילוב את התיק הוורוד אפור מ”דף וצבע”, יתקבל לוק נהדר.

הטלפון מצלצל.

אני מתעלמת.

רק ערב אחד בשבוע יש לי ככה לעצמי. וגם ככה הוא התחיל היום רק בעשר וחצי בגלל לקוחה מרגיזה שנתקעה בחנות בהתלבטות על שמלה, ולא הבינה מה הבעיה שלי לחכות קצת. השמלה לא התאימה לה, וידעתי שהיא לא תיקח אותה בסוף. אבל אסור לי לומר את זה ממש במפורש. לאה תתעצבן. והיא הבוסית.

רק ערב אחד בשבוע יש לי ככה לעצמי. וגם ככה הוא התחיל היום רק בעשר וחצי בגלל לקוחה מרגיזה שנתקעה בחנות בהתלבטות על שמלה, ולא הבינה מה הבעיה שלי לחכות קצת. השמלה לא התאימה לה, וידעתי שהיא לא תיקח אותה בסוף. אבל אסור לי לומר את זה ממש במפורש. לאה תתעצבן. והיא הבוסית.

הטלפון ממשיך לצלצל.

רק ערב אחד בשבוע יש לי בלי שירה, לעשות מה בא לי. ערב אחד שאני לא צריכה להיות אמא חכמה וגדולה, שעושה את מה שצריך כמו כולם, ערב אחד לשגיונות הפרטיים והסודיים שלי, לגזור תמונות ממגזינים ועיתונים כמו ילדה בת חמש, להשתעשע בהתאמות בלי להשאיר אוזן פקוחה לרחש הנשימה שעולה מהחדר, לתייק גזרי נייר בניילוניות בלי לרוץ באמצע להביא בקבוק או מוצץ. בלי להיות אמא לא בוגרת, ובלי שהאשליה הקטנה שלי מופרעת במשו. במרחב שהוא כולו שלי.

הצלצול משתתק והסקרנות מתעוררת. מי יכול להיזכר בי בעשרה לאחת עשרה? עם אמא לענות יפה כבר דיברתי היום.

אני מתרוממת. מהחצאית שלי נשמטות פיסות נייר קטנות על הרצפה. התיק שהשתמשתי בו היום זרוק על המיטה שלי. חופרת, מוציאה את הטלפון ומציצה על הצג. אלה עוס. מה זה יכול להיות?

אמהות אחרות במצב דומה לשלי היו מתמלאות בחשש בכזו סיטואציה. אני לא. אני יודעת ששירה בידיים טובות, ואנחנו לא מהמשפחות האלה שעושות בעיות. ובכלל, אלה כבר ניסתה להתקשר אלי פעמיים, הבוקר כשעוד ישנתי, וגם אתמול בבוקר כשהייתי במשמרת. היה ריק דוקא, אבל בחסות העבודה התעלמתי.

אלה בכלל לא אמורה להיות חלק מהחיים שלי ואני לא אמורה להיות חלק מהתפקיד שלה. סתם נפלתי על משבצת שהיא אמורה לטפל בה, אבל אני לא מתאימה למשבצת הזו, והמשבצת לא מתאימה לי. אני לא סמל שלה כמו שאף פעם לא הייתי סמל של המשבצות שבהן שהיתי. סתם שובצתי.

באנגלית תמיד הייתי בהקבצה גבוהה מדי, במתמטיקה בהקבצה נמוכה מדי, וגם במחנה המורות שמו אותי תמיד בחדר הלא נכון, הן לא ידעו לקרוא את המפה החברתית שלי.

ובכל זאת, אלה התקשרה שלוש פעמים, אני לא יכולה להיות עד כדי כך לא מנומסת, אז אני חוזרת אליה.

ערב טוב, מילות נימוס, ומפה לשם מתברר שלא קראתי את מייל המידע שאלה הוציאה החודש (ברור, מי קורה מיילים תעשייתיים? אפילו מהמיילים של הגוגל גרופס הכיתתי אני מתעלמת. אבל אני מספיק מנומסת שלא להסגיר לאלה שהמיילים שהיא כל כך טורחת עליהם לא כל כך נקראים בשקיקה, לכן אני רק פולטת ממם… מנומס).

מסתבר שדילגתי על המידע שהיא הביאה על מלגה המיוחדת ללימודי סטיילינג אישי (ממם…) מתברר שלא הגשתי מועמדות וחבל, כי היום היה היום האחרון. אבל אלה, שממילא כל הפרטים שלי אצלה, שם, מספר זהות, טלפון, ילדים, מצב אישי, גובה המשכורת וכו’ וכו’, מילאה את הפרטים במקומי, כי בטוח פספסתי וזה לא שלא רציתי או משהו (ממם…). היא יודעת כמה אני אוהבת את זה.

איך היא יודעת? אפילו לא שאלתי, הוצאתי ממם… אוטומטי. כמו תמיד, אני מדברת הרבה יותר מהר ממה שאני חושבת, ואחר כך כבר לא היה נעים לחזור אחורה בשיחה.

אז קבעו לי זמן לראיון התאמה, ואלה רוצה רק לוודא שזה מתאים לי. 

ממם… מתאים לי.

אני מנתקת שיחה, זורקת את הטלפון למיטה וחוזרת לסלון בצעדי ריקוד. אני, שלפני כמה דקות הרהרתי במצב הנפשי העגום של נשים שהולכות ללמוד אחרי שסיימו סופסוף את שנות חוק חינוך חובה ועוד שנתיים חוק־ככה־מקובל־חובה, מוכרחה להודות שהלימודים האלה קורצים לי מאוד מאוד מאוד.

עובדה, אם הקורס הזה היה קורץ לי רק פעמיים ‘מאוד’ כבר הייתי אומרת לא נחרץ. כמו שאמרתי לה על כל הרעיונות של אלה עד היום. סדנאות, יריד חנוכה, קבוצת תמיכה.

איך זה שכל הדברים בחיים שלי, אפילו הטובים, קורים לי מעצמם?

טוב, אולי אי אפשר להתחיל לדבר על החיים שלי ככה, כשדילגתי על זה עד עכשו, אבל באמת שאין ברירה אלא לעשות היכרות מסודרת.

נעים מאוד. 

קוראים לי גוגו.

כן, כמו של המשמש.

או יהודית, אם חשוב לכם דוקא. אוף.

לא. אין לי מושג איך יצא גוגו מיהודית. ברור לי שאמא ‘לענות יפה’ לא קשורה לזה, אמא שלי אף פעם לא קשורה לדברים כאלה, ומסתבר לי שאבא’לה שלי מאוד קשור, כי אם לא הוא, אין אף אחד אחר שיכול היה להמציא לי את הגוגו ואמא שלי היתה מוותרת לו על זה.

אני רגילה לשם שלי, והוא לגמרי בסדר בשבילי. בבית ובבית הספר תמיד הייתי גוגו גאה. גם בגינה, למרות שספגתי כמה פעמים עלבונות, ופעם אחת אפילו משמש על החולצה, קצת באשמתי אם להודות על האמת, אמרתי למופרע של השכונה כמה משפטים מיותרים. זה קורה לי מפעם לפעם, המשפטים המיותרים, הדיבור שלי יותר מהיר מהמחשבה.

כשעליתי לתיכון פעם ראשונה שהשם שלי נהיה נושא מורכב. לחברות מבית הספר נשארתי גוגו, אבל כל השאר לא הכירו אותי, ואני לא מסוג הבנות שעומדות באמצע המעגל וצועקות את השם שלהן בקול, אז רק מי שסיקרנתי אותה מספיק שתנסה לפתח אתי שיחה, ולא היתה יצירתית מספיק למצוא שאלה פתיחה הולמת חוץ מ ‘הי! איך קוראים לך?’ קיבלה את התשובה ‘גוגו’. כל השאר הסתפקו בקריאת השמות של המורה בתחילת השיעור, בשבילן הייתי יהודית.

אני יכולה לכתוב את ספר התגובות השלם לשם שלי. אני זוכרת חזק את התגובה של רחלי. אמרתי לה ‘גוגו’ היא שאלה ‘איך?’ אמרתי לה ‘גוגו, יהודית כלומר, אבל זה גוגו.’

היא שתקה רגע ואז חייכה, ‘אני אוהבת את זה.’ היא אמרה. ‘זה מוזר כמו התיק שלך.’

עד היום לא החלטתי אם זה מחמאה או עלבון. רחלי עצמה לא יודעת להגיד לי. למעשה, את השורש ‘מוזר’ אנשים בדרך כלל אנשים מצנזרים. הם משתמשים ב’מעניין’, ‘מקורי’ או ‘ייחודי’. והתיק שלי עד לאותו רגע דוקא לא היה בעיניי מוזר, מעניין או מקורי, הוא היה תיק. מבד קנווס צהוב, עם מלא כיסים, ועם אבזמים כסופים שמצאו חן בעיני במיוחד, משום שהם התאימו לאבזמים הכסופים בנעליים התכולות שקניתי לפני שעליתי לטי”ת בשישים שקל מטו־גו. אבל כשהסתכלתי סביב שמתי לב שהתיק באמת די חריג בנוף. לרוב הכיתה היו תיקים מבד דמוי עור.

למורות כמובן הייתי יהודית, למדתי לכתוב שהתשובה הנכונה לשאלה הראשונה במבחן (שם:) היא יהודית ולא גוגו. נס. כי אם הייתי כותבת גוגו סיכוי לא רע שהמורה הייתה קוראת לי לאש”פ (איכס!) או מחליטה שאני חוצפנית בלי לדבר אתי בכלל. לא יודעת מה יותר גרוע.

בסך הכל הסמינר התברר כתרגול טוב. בפגישות יוסי לא שאל אותי איך קוראים לי, אז לא הצגתי את עצמי, והוא מצדו הסתפק באינפורמציה היבשה סטייל קריאת שמות, ודילג לשאלה הבאה שכנראה היתה מה אני אוהבת לעשות או מה אני לומדת או כמה אחים יש לי, מי זוכר ומה זה חשוב. אז במשפחה שלו ובשבילו תמיד הייתי יהודית. כנראה ככה עד היום.

אני עדיין זוכרת את ההלם שלו בשבת הראשונה שהוא הגיע להורים שלי ושמע את הגוגו.

שנתיים סחבתי את הצליל הזר של יהודית, אבל היום אני רק גוגו, פחות או יותר. אני זוכרת איך הצגתי את עצמי לדקלה ככה, והרגשתי את ההקלה שוטפת אותי. זה הפיל לי את האסימון כשהבנתי שכל החתונות הלא נגמרות של הבני דודים של יוסי מאחורי, חלאס להציג את עצמי יהודית לכל מיני דודות זקנות. 

אני גוגו. הידד.

גם בשבילכם, אפילו שזה כולל התנצלות ארוכה כל כך.

שלא תחשבו, לפני שבחרתי לשירה שם חישבנתי ארוכות מאיזה שם אי אפשר לעשות שמות חיבה מוזרים, בסך הכל ‘גוגו’ הוא תיק תיק לסחוב, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה הכנה שלעולם אין לדעת. תחשבו על זה, גוגו ויהודית, מה הקשר.

שלא תחשבו, לפני שבחרתי לשירה שם חישבנתי ארוכות מאיזה שם אי אפשר לעשות שמות חיבה מוזרים, בסך הכל ‘גוגו’ הוא תיק תיק לסחוב, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה הכנה שלעולם אין לדעת. תחשבו על זה, גוגו ויהודית, מה הקשר.

אני בת 24.

עובדת בעבודה כמעט הכי לא מעניינת.

אוהבת לבזבז כסף על תיקים, נעליים, חגורות, שרשראות מעניינות ובגדים, רק קצת מוגבלת תקציבית.

גרה בברכפלד, קרוב למרכז העסקים, ביחידה קטנה וחמודה עם חלון גדול שכולל בעסקת חבילה נוף מטורף של חצי קרית ספר ופחד גבהים אמיתי (קצת מתרגלים עם הזמן).

אמא לשירה. על זה כבר עליתם.

וגרושה, אבל באמת שלא על זה הסיפור. 

זה בכלל לא סיפור. זה פשוט קרה לי מעצמו, כמו החתונה, כמו ההריון של שירה, כמו רוב הדברים בחיים שלי, בעצם.

להדפסה