יש לי גרד בגב משיחות עם אנשי סמכות. מין תסביך שפיתחתי בשתים עשרה שנות לימוד. מסתבר שהתסביך חל גם במקרים שדמות הסמכות לבושה בשמלת טריקו רחבה מלאה בציורי קומיקס קטנים.
אני מגלה את עצמי עומדת מול נואה עם א’ ומראש מחליפה משקל מרגל לרגל, במין מתח כזה של מה־היא־רוצה־ואיך־אני־מסיימת־עם־זה־בצורה־הקצרה־ביותר.
“איך את, גוגו?” שואלת נואה עם א’.
“אמממ… הא!” נופלת לי חצי הבנה, ופליטות הפה המפורסמות שלי נכנסות לפעולה. “זה בגלל מה שאמרתי, הא? כאילו, את קוראת לי לעודד אותי לא להתחתן ולתת לי גב מול אמא שלי והמשפחה, לא?”
נואה עם א’ מחייכת.
“לא?” אני דורשת תשובה.
“לא בגלל זה.”
אני חושדת שהיא אולי קצת מתחמקת.
“רציתי להכיר אותך טיפה יותר.”
“ומה שאמרתי גרם לאסימון ליפול שהנה הנה הגיע הזמן לעשות את זה.”
“אני שומעת שהתשובה הזו שלך היתה משמעותית בעינייך.”
אני מהרהרת בזה קצת, אחר כך אני מהרהרת בזה שהיא בעצם הפנתה את התשובה אלי.
“זו טכניקה לא רעה,” אני אומרת. “כלומר, ברור שיותר מעניין לי לדבר על עצמי מאשר עלייך. אז אם יש שאלה שאת לא רוצה לענות עליה, את מעבירה את הנושא אלי, וככה אני הולכת שולל, כי העניין הגדול יותר בנושא החדש פשוט מפתה אותי.”
כאן נואה עם א’ כבר צוחקת ממש.
“זה לא מצחיק!” אני מוחה. במחשבה שניה אני קולטת שכל העניין הזה של הטיפול הפסיכולוגי עובד ככה. הפסיכולוג לא עונה על כלום ומסובב את העניינים כמו שהוא רוצה בזכות זה שהוא מעביר את הנושא כל הזמן למי שמולו. ואנחנו המטופלים המטומטמים פשוט קונים את זה.
“זה לא מצחיק!” אני מוחה. במחשבה שניה אני קולטת שכל העניין הזה של הטיפול הפסיכולוגי עובד ככה. הפסיכולוג לא עונה על כלום ומסובב את העניינים כמו שהוא רוצה בזכות זה שהוא מעביר את הנושא כל הזמן למי שמולו. ואנחנו המטופלים המטומטמים פשוט קונים את זה.
וואהי וואהי מה שמצפה לדקלה הזאת ממני ביום שלישי.
“הפסיכולוג שלי לא כזה רע כמו שאת מתארת,” אומרת נואה עם א’ בקול השלו שלה.
“הפסיכולוג שלך?!” זה נתון חדש.
“נכון. למה, אני לא בנאדם? נראית חסינת מצבי רוח?”
אני מהרהרת רגע. השלווה הרגילה שנואה מזכירה פסיכולוג מערערת אותי. ואני כמה הקדמות עשיתי לפני שסיפרתי לאי מי, וכמה שבועות השבעתי את רחליייי שלא תאמר דבר.
“לא נראה לי שאת רוצה שאני אגיד כן, אבל גם לומר ‘מה פתאום, ההפך הגמור’ עשוי לפגוע בך.”
“כנראה אני בנאדם. וגם את. בטח רעבה, שנשב יחד בקפיטריה?”
“כן. אבל אני אוכלת את מה שהבאתי מהבית?”
וככה, במהלך טקטי קצר, נואה החכמה והנאווה הופכת לידידה. אנחנו יושבות בקפיטריה הקטנה שבקצה קומת הכניסה. נואה מזמינה קפה ומאפה שכולל כל מיני גרעיני תרנגולות שכאילו מכפרים על כמויות השמן והמרגרינה שמעורבים בו, ואני מסתפקת בסנדוויץ’ בהכשר מהודר שנסע אתי כל הדרך מהמטבח הקטנטן שלי עד לירושלים.
אנחנו מדברות על דא, ועל הא, בעיקר על הא. נואה מתעניינת על שרי ואיך זה עובד בדיוק שידוך חרדי ליטאי. היא שואלת על שירה, ועל התמיכה המשפחתית, שואלת על אלה עוס שהיא הכירה עוד לפני, כשאלה התעסקה עם כל העניינים של המלגה, אבל מבינה מיד שזה לא שדה שנוח לי להיות בו, וגם שואלת אותי על הקורס, ואם אני נהנית עד עכשו, למרות שרק התחלנו. ואני קצת קופאת, אבל אז מגיבה לה כמצופה ומחמיאה, אבל מרגישה מה זה שקרנית.
“אני לא מגיעה בשבוע הבא.” זה יוצא ממני.
“חבל,” אומרת נואה עם א’, נותנת ביס אחרון במאפה שלה, וכמה גרעינים נוחתים נחיתה רכה על השולחן. “יש לנו תרגיל מעניין לשבוע הבא. זה בטוח משהו שאת לא יכולה לסדר?”
“לא,” אני אומרת ומתגברת ממש לא לאסוף את הגרעינים שמנקדים את השולחן. זה אצל כולם ככה, שדברים שטותיים מטרידים אותם, או שזה עניין שלי שאני יותר מדי נתפסת לפרטים ולכן לא מצליחה לראות את התמונה הגדולה? אולי לכן אני נתפסת תמיד על שרשראות ותיקים ואבזמים של נעליים. אולי זה באג.
“את תחסרי. נחכה לפגוש אותך עוד שבועיים.”
“לא, אני לא,” אני אומרת. “אני פשוט לא מגיעה יותר.”
קשת ההבעות המתחלפות על פניה של נואה יכולה לפרנס שחקנית משנה בכל סרט ממוצע שמוקרן בחול המועד באשכול הפיס לקול שאגות הילדות. אני מרותקת. מנסה לפחות להיות מרותקת. זה יותר נחמד מלחשוב על המשמעות שלהן.
אבל היי, אולי חסכתי שיחה עם אלה עוס. הידד. אני שונאת שיחות טלפון.
“אוקי…” אומרת נואה עם א’ לאט, “כי מה?”
“כי מה” היא שאלה טובה. זה לא “למה” מאשים ומתגונן, ועדיין דורש מהפרטנרית לשיחה תשובה. סיבה. מהות.
“גוגו?”
אני הפרטנרית. אני מתנערת.
“זה לא מסתדר לי…” אני אומרת.
ואז הלשון המהירה שלי משלימה את התמונה המלאה. “ביקשתי מהבוסית שלי אישור לצאת מהעבודה בימי ראשון, והיא לא מסכימה. היא אומרת שאי אפשר להשאיר את החנות ככה. אני מבינה אותה, גם אין לה עובדת חליפית. מה היא תעשה? זה באמת מסובך. חבל שלא ביקשתי ממנה קודם, אולי אם לא הייתי אומרת לה ברגע האחרון זה היה עובד. אבל האמת שגם קודם היא לא היתה מסכימה. היא, בואי נגיד ככה, היא לא ממש אחת שמסכימה למשהו. חשבתי מלא איך להגיד לה את זה, בסוף זה יצא הכי גרוע שיש. אני לא טובה בשיחות טלפון, אני לא טובה בבקשות, אני, בקיצור, מדברת. יותר. מדי…”
“ההא,” עונה לי נואה עם א’ בקול קפה נמס, למרות ששטפתי אותה בזרם.
“וגם, את יודעת, להסתדר עם משמרת אחת פחות, כלומר, במשכורת,” אני מוסיפה. נזהרת מלומר את המילה הלא מנומסת כסף. אבל הלשון שלי חייבת להבהיר גם את הסעיף הזה.
“כסף הוא בהחלט שיקול,” עונה לי נואה עם א’ בטבעיות שאמא לענות יפה היתה מתעלפת ממנה. “שיקול. אבל לא השיקול היחיד. תגידי לי גוגו,” עכשו היא שמה לב לגרעינים שמרפדים את השולחן, והיא אוספת אותם לתלולית קטנה. “למה הגעת לקורס?”
“קיבלתי מלגה,” אני עונה לה את המובן מאליו. אלה עוס דיברה אתה. היא יודעת.
“ו־?”
“וזהו. וזהו?”
העיניים שלנו נפגשות. עיניים של אשה לבושה בשמלת קומיקס עם עיניים של אשה (אני נחשבת אשה?) שלבושה בחצאית עור ובמגפוני עור. אני מבינה מה הקומיקס שלה מספר. היא מזהה את הקליק שבין החצאית והמגפונים שלי. ברור לשתינו שאם הייתי מקבלת מלגה לקורס רכיבה על סוסים, או אפילו לקורס טייס, לא הייתי ששה עליה כמו שאמרתי “כן!” לקורס סטיילינג אישי.
“אני אוהבת את זה,” אני חושבת בקול. “אני ממש אוהבת את זה. וכיף לי לדבר על בגדים. וכיף לי ש, אממ, מבינים מה אני אומרת? כן. וגם איך אני חושבת. איך אני חושבת על בגדים, כלומר.”
“אז הגעת לכאן כי את יכולה, וכי כיף לך,” אומרת אחרי נואה עם א’. אני מזהה שהיא כבר קצת לחוצה מהשיעור שאמור להתחיל, אבל מכריחה את עצמה לשבת עוד קצת, ולא לקום עדיין, בשבילי.
זה מלחיץ אותי. בשבילה.
אני קמה.
היא קמה גם.
“אני אגיד לך מה אני חושבת.” היא אוספת את התלולית ביד אחת, בהסח דעת, ומתקדמת לעבר הפח. “אני לא הייתי רוצה לוותר עלייך, גוגו, את מוסיפה צבע ייחודי לקבוצה – “
לרגע קטן ניעורה בי תקוה שהיא תציע לדבר עם לאה. יש עוד דברים שניעורים חוץ מתקוות בספרותית?
“אבל ברור שזו ההחלטה שלך כמה את מוכנה לעמוד מול הבוסית שלך, ואיזה מחיר את מוכנה לשלם על זה…”
פוףף. אוף. ברור.
“רק שיכול להיות, יכול להיות, שחסרה לך מטרה?”
“אממ… מה?”
נואה עם א’ מנערת את היד שלה ביסודיות מעל לפח ומסתובבת אלי.
“רק בשביל כיף אולי לא שווה להתאמץ ולעשות שיחה עם הבוסית. כי באמת לא תפסידי הרבה. אבל אם תדעי מה המטרה שלך, למה את כאן, אולי זה כן יהיה שווה.”
“רק בשביל כיף אולי לא שווה להתאמץ ולעשות שיחה עם הבוסית. כי באמת לא תפסידי הרבה. אבל אם תדעי מה המטרה שלך, למה את כאן, אולי זה כן יהיה שווה.”
אנחנו חוצות את הלובי למעלית.
“מה יכולה להיות המטרה שלי?” אני שואלת אותה, די באומללות.
“רק את תדעי.”
היא לוחצת על הכפתור עם החץ מעלה. כשהפרצוף שלי ממשיך להיות אומלל היא מנסה לעזור.
“לידיה הולכת להקים חנות הלבשת וינטג’, היא באה לכאן כדי לקבל כלים להלביש את הלקוחות שלה. נעמה רוצה לדעת איך להתלבש מדויק יותר בעצמה, כדי לשדר ללקוחות שלה מה שחשוב לה מבחינה מקצועית…”
אני מסמיקה.
היא נעצרת.
“ברכת המזון,” אני מגמגמת. “אני צריכה לחזור לקפיטריה, לברך שם, על האוכל. שלוש דקות אני אהיה בכיתה. סליחה.”
“את רואה,” אומרת לי נואה עם א’ בחיוך קטן ופוסעת לתוך המעלית הפוערת דלתות. “כשזה חשוב לך את יודעת להגיד. ולהיות בטוחה. גם אם את מסמיקה, וזה לא נעים. זה בסדר מותק, נחכה לך בכיתה.”
ואז המעלית בולעת אותה ואני רצה חזרה לקפיטריה.
7 תגובות
מותק של סיפור
פרק חמוד😊
איך פרק בלי הלוק העדכני?
אני ממש לא אחת שמתלבשת בסטייל אבל למדתי לאהוב את תאור האאוטפיט האחרון…
סיפור מתוק!
היא עדיין עם אותו לוק מהפעם הקודמת זה המשך ישיר
כשאת צודקת את צודקת!
איזו כנות ואותנטיות!
אהבתי את הקטע של ברכת המזון…
סיפור מהמם.
נואה הזו לא מוצאת חן בעיניי בכלל
מרגיש לי שהיא לא תעשה טוב בחייה של גוגו,
לא היא ולא הקבוצה.