כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק י”ח

"בעזרת השם בקרוב בקרוב אצלך. עכשו נפתחה לך הדרך," אומרת לי דודה לשון הרע איזו. ואני תוהה מה היא מתכוונת. מי חסם לי את הדרך, שרי או יוסי?
ממוצע 4.8 | 5 מדרגים

לוק:

חליפה בגזרת פרינסס של חולצה וחצאית בכחול

חגורה לבנה דקה

נעליים לבנות

היתרון המובהק של אירוסין על פני וורט הוא שאת יודעת מראש על הארוע ומתכוננת אליו מראש. את יודעת מה את הולכת ללבוש, ואת מאורגנת לזה פיקס, כולל חגורה. ואז את לא מאחרת. נחסכים ממך הפרצופים של אמא לענות יפה לאורך הארוע, חוץ מפרצוף אחד של “הו! יופי שהפעם את בסדר” כשאת נכנסת עם שירה לאולם.

רק אנחנו שם. כלומר, המשפחה והמלצרים. עדיין לא מתחלקים לנשים וגברים. אלו הרגעים שאני אוהבת. גם שירה. היא אוהבת את המרחב, ומתחילה לרוץ הלוך וחזור. הילדים של דובי מצטרפים אליה. אני מחייכת לאשתו של דובי. חמודים הקטנים האלה. דובי קושר לאבאלה את העניבה בקשר כפול ואלגנטי, ואבאלה שלי עונב אותה בצייתנות. אמא לענות יפה בודקת את הרושם ומאשרת. 

“יפה לך,” אני אומרת גם. “תשקול כל שבת.”

“איך היתה השיחה עם הבוסית?” שואל אותי אבאלה שלי.

“טוב!” אני אומרת. “היא אישרה.”

לא האמנתי שיקרה, אבל כן. לאה אישרה לי את ימי ראשון, לא בשמחה גדולה, אבל לאה ממילא לא ממהרת לשמוח משום דבר.

“אז את בסדר?” מוודא אבא.

“תצטרכי לחשוב מה לעשות.” אמא לענות יפה. “משמרת אחת פחות בשבוע זה משמעותי. את צריכה את הכסף הזה.”

למה אנשים הכי מעצבנים כשהם צודקים.

“אולי תחזרי לעשות עבודות גרפיקה. יש לך הרי זמן פנוי בימי שלישי כששירה לא אצלך, ובערבים.”

“אולי,” אני אומרת לה.

אני בכלל לא אוהבת גרפיקה. שונאת את העיסוק במחשב. זה קר, זה כבד. ואין לי כח לקריזות שלו, אני מסתבכת עם התוכנות, וזה מרגיש לי כל כך לא אמנות.

אבל היי, עכשו הארוע של שרי מתחיל, ויש לי שמלה כחולה יפהפיה עם חגורה לבנה דקיקה שמתאימה בול לנעלי העקב הלבנות שלי, ולאה אישרה לי בלית ברירה חופש בימי ראשון. לאה! אישרה! מה יהרוס לי את מצב הרוח?

אבל היי, עכשו הארוע של שרי מתחיל, ויש לי שמלה כחולה יפהפיה עם חגורה לבנה דקיקה שמתאימה בול לנעלי העקב הלבנות שלי, ולאה אישרה לי בלית ברירה חופש בימי ראשון. לאה! אישרה! מה יהרוס לי את מצב הרוח?

מה יהרוס?

מסתבר שהיום הכי גרוע בעולם לארס אחות הוא יום אחרי שהגרוש שלך מתארס.

אם אחותך מתארסת שבוע אחר כך, כולם שוכחים כבר, יש חדשות מסעירות יותר.

אפילו אם אחותך מתארסת באותו יום שהגרוש מתארס, עדיין לא כולם מעודכנים, לוקח זמן עד שהחדשות מטפטפות למרחב של האירוסין, ואנשים משתדלים לא לרכל על זה במרחב של המשפחה שלך. אז רובם מתעדכנים בזה רק אחרי שהם יוצאים מהאולם. כלומר, מיד כשהם יוצאים מהאולם. ברחבה שמתחת לגרם המדרגות אליו. אבל את חסכת את הפרצופים.

היום הכי גרוע בעולם לארס אחות הוא יום אחרי.

חשבתי שאני מומחית בתמרון צקצוקים? האא. עליתי שלב, עכשו אני במתקדמים. ושם מאתגר הרבה יותר.

“בעזרת השם בקרוב בקרוב אצלך. עכשו נפתחה לך הדרך,” אומרת לי דודה לשון הרע איזו. ואני תוהה מה היא מתכוונת. מי חסם לי את הדרך, שרי או יוסי?

“את רואה מה זה,” אומרת לי שכנה מהרחוב של ההורים, לשון הרע כנ”ל. “צריך לדעת להתפשר. היא התפשרה על גרוש עם ילדה, והנה, ברוך השם. צריך לדעת להתפשר.”

“יהודיתתת.” לוחצת לי את היד השדכנית שלי משכבר הימים לחיצת יד ארוכה ומנערת אותה לכאן ולכאן. “אני, כל פעם שאני פוגשת אותך, יש לי צביטה בלב. חוץ מכם, זה בחיים לא קרה לי. אני חושבת עלייך הרבה, שתדעי.

אבל פעם שניה זה יותר קשה. וכבר אז היה קשה למצוא לך חתן, את היית צריכה כבר אז משהו מיוחד. אני עדיין לא הבנתי למה נפרדתם, זה היה כל כך מתאים. אבל זהו, עכשו הוא התארס, ברוך השם. גם את תמצאי את שלך.”

אני מקווה שזה השיא האחרון לערב זה.

כואבות לי הרגליים. מחר יום שישי. אני צריכה לעבוד. משמרת מלאה. ועכשו אני צריכה להיות פרפקט ללאה. אני מחפשת כסא. אולי כשאני אשב אני פחות אמשוך אש.

אבל רחלייי מוצאת אותי כמובן.

“גוגו! שלום בחורה יפה! איזו מהממת שאת!” אני קמה ורחלייייי מחבקת אותי חיבוק־רחליייי־חזק. אני בורחת אליו. החיבוק מסתיר לי את האולם ואת המבטים של כולם, והוא קצת מתארך מהרגיל. רחלייי הטובה מבינה את זה.

בסוף אני משחררת אותה.

“איך אני נראית?” היא שואלת כשאנחנו מתנתקות זו מזו.

“אממ, מה?”

“‘אממ מה’ בראש שלך!” אומרת לי רחלייי בחדוה. “אני לבושה סביר?”

אני מסתכלת עליה. כן, היא לבושה סביר. רגע. “השרשרת! חדשה!”

“ידעתי שתראי!” חדוות הניצחון של רחליייי ברורה. “ואת אשמה! השרשרת לא חדשה. אבל הכרטיסיות שלך חינכו אותי קצת. הבנתי שאם החולצה חלקה כדאי לשבור אותה עם שרשרת ארוכה, ופשוט שלפתי את השרשרת היחידה הארוכה שיש לי בארון. אוהו, החיוך הזה שלך שמתפשט לך על הפנים, סופסוף אני עושה לך קצת נחת.”

אני נהיית רעבה ונזכרת שבעצם לא ממש אכלתי משהו מהצהריים. בא לי משהו מתוק. אני מנסה לפלס דרך אל הבר. וואו כמה חברות יש לשרי כלה לה לה, אי אפשר לזוז.

“את, נו… תזכירי לי איך קוראים לך,” אומרת לי מישהי שעומדת עם צלחת עמוסה בפירות צמוד לבר. אני יודעת בדיוק איך קוראים לה. שולמית. היא למדה במחזור שלי, ושנה אחת אפילו היינו יחד בהקבצה באנגלית. היא מהבנות האלה שתמיד ישבו בטור באמצע, תמיד ענו את התשובות הנכונות, תמיד תפסו את הספסל שמתחת לסככה בחצר, ותמיד בחרו אותן לכל התפקידים. אולי אפילו היא היתה מדריכה בסמינר, לא זוכרת בבירור. לא ממש הייתי בעניינים האלה. הפוכה ממני, בקיצור. אבל ברור שאני יודעת איך קוראים לה, כל הסמינר ידע, וברור שהיא לא יודעת איך קוראים לי.

“גוגו,” אני אומרת לה.

“כן?” היא מופתעת. “זכרתי משומה שיש לך שם רגיל כזה. אז כן, באסה על הגרוש,”

“אולי מזל טוב?” אני משתדלת להזכיר לה באיזה עניין התכנסנו.

“האמת? את צודקת.” היא מחפשת מפיון ליד שלה, שקצת מטפטפת מפרוסת האבטיח שהיא הרימה קודם. אני מאתרת ומביאה לה. “תודה על המפיון. טוב שהם ייתארסו. שיהיו עסוקים בעצמם ולא בנו.”

הא? אני לא מבינה.

“את יודעת? הציעו לי אותו. אבל כשביררנו היה נשמע שהוא לגמרי לא משהו.”

ההא?

“אז טוב שהתארס, ומאחלת לך שיהיה בסדר יותר מעכשו. אגב, למה את לא מצטרפת לשבתות שלנו? זה לא מסתדר לך עם ההסדרים? את השבת הזו עם הילדים או שבת הבאה? בואי נחליף מספר טלפון.” 

אשכרה. לא חשבתי שגם שולמיות עשויות להתגרש.

“את המוכרת מהחנות?” ניגשת אלי מישהי, דודה של החתן או משהו. נס שאמא לענות יפה לא שומעת איך היא מגדירה אותי ‘המוכרת מהחנות’. היא לא היתה אוהבת את זה. “החולצה והחצאית שלי? את התאמת לי אותן. זוכרת?”

“את המוכרת מהחנות?” ניגשת אלי מישהי, דודה של החתן או משהו. נס שאמא לענות יפה לא שומעת איך היא מגדירה אותי ‘המוכרת מהחנות’. היא לא היתה אוהבת את זה. “החולצה והחצאית שלי? את התאמת לי אותן. זוכרת?”

כן. אני זוכרת. לא את הגברת, את ההתאמה. היא הגיעה עם חצאית מקושקשת מאד, וחיפשה עליונית שבתית מתאימה. הבעיה בחולצות שבתיות שהן בדרך כלל לא חלקות, ואז שום דבר לא מתאים לחצאית מקושקשת מדי. מצאתי לה חולצה שהדוגמא שלה בגזרה מתרחבת של השרוולים. זה לא תופס יותר מדי נפח, ונותן לחצאית את המקום שלה בלי להרגיש בלגן. היו לחולצה גם חרוזי סברוסקי רקומים מקדימה. “אני רואה שהלכת על ההמלצה שלי לפרום את החרוזים.”

“כן,” היא אומרת. “הייתי צריכה אומץ, פחדתי שאתחרט. אבל זה שאמרת לי שמקסימום אתפור אותם שוב היה חכם. וזה באמת יצא יותר מתאים ככה. תודה. אני ממש אוהבת את הבגד הזה. אגב, איך את קשורה?”

איזה כיף שיש מישהי אחת, מישהי אחת באולם הגדול, שלא יודעת שאני ה־אחות ה־גרושה ה־זאתי שהגרוש התארס לה אתמול.

“אני אחות של שרי,” אני אומרת לה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

9 תגובות

  1. הייתי רוצה גוגו כזו שתלמד אותי להתאים בגדים ואקססוריז.
    סיפור מתוק שכייף לקרוא.

  2. סיפור מעניין עם פתיחות מיוחדת, דווקא בגלל שלא מדבר על טרדגיות גדולות ותעלומות חובקות עולם.
    כל מיני פינות יומיומיות שפחות נוגעים בהן, כמו שולמיות שמתגרשות וכו’.
    עדיין לא התחברתי לשם גוגו. (אבל באמת יהודית לא מתאים לה…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן