לוק:
חליפה בגזרת פרינסס של חולצה וחצאית בכחול
חגורת עור חומה בעיבוד גס
נעליים לבנות
טיפ: רוצה לגוון? נסי לשלוף שני פריטים אקראיים מהארון: חולצה וחצאית או שמלה וחגורה, וחשבי איך לקשר בניהם. זה פותח את הראש. (בכנות, טיפ וירטואלי, אני לא הצלחתי.)
כמו שנואה הבטיחה. היא מורה מאתגרת שדורשת שיתוף פעולה על מלא.
החגורה יפת התואר שלי, שכל כך הרבה עמלתי עליה ובשבילה נסחבתי לרמת גן בבגד שבתי? שכחו ממנה.
המשימה הראשונה בתחילת השיעור היא להחליף חגורות.
אז אני צריכה להסתדר עם חגורת עור חומה ורחבה על הבגד הכחול הפרינססי שלי. חגורה שעדיין מסריחה מהריח של הפרה שהעור החום הנורא הזה הופשט ממנה לכל המאוחר אתמול, באדיבות לידיה. (קבלו זעזוע עמוק של נעמה הצמחונית יפת הנפש.)
נעמה מצדה צריכה להסתדר עם חגורה בסגנון פאנקי עם מסמרים בולטים לכל האורך וסוגר שנראה כמו עצם של חיה קטנה, על המכנסיים המחויטים שלה, באדיבות קרן. את החגורה הרשמית והמשעממת שלה, אלא מה, מקבלת בטי על שמלת השיפון שהיא לובשת, שמלה מקושקשת בציורי דמות אייקונית מפורסמת שאני הדוסית לא מכירה. את הפאוץ’ הכסוף שלה היא תורמת בחשדנות מופגנת ללידיה בת הכפר.
קרן מקבלת את החגורה הלבנה הדקיקה שמצאתי בסוג של נס בדרך לכאן, בחנות ברבי עקיבא. היא נראית הכי סבירה מכולם, אבל זה בכל זאת מוציא אותה מאיזון, שהעזו להרוס לה את הלוק הלא סביר שלה.
אחר כך נואה נותנת לנו כל מיני תרגילים (ואנחנו לא מורידות את החגורות), אנחנו יוצאות להפסקה (ולא מורידות את החגורות) חוזרות לכתוב כל מיני דברים (נואה עדיין לא מאפשרת לנו להוריד), ולומדות מודל עם מרצה אורחת (עם החגורות, אלא מה).
בצהריים, כשאנחנו עומדות לצאת, נואה עומדת ומשגיחה שכל עוד אנחנו בטווח הראייה שלה אנחנו לא מורידות אותן. את החגורות הלא מתאימות שלנו.
“נו באמת, נואה די,” אומרת בטי ומורידה את החגורה בהפגנתיות.
“אתן חייבות להבין,” נואה נשארת רגועה. “כמה התרגיל הזה מאמן אתכן: למצוא את השפה שלכן, לדייק אותה, ועם זאת ולפתוח את הראש לכיוונים חדשים. אני הייתי ממליצה לכן לנסות ללכת עם הלוק הזה גם מחר.”
“אתן חייבות להבין,” נואה נשארת רגועה. “כמה התרגיל הזה מאמן אתכן: למצוא את השפה שלכן, לדייק אותה, ועם זאת ולפתוח את הראש לכיוונים חדשים. אני הייתי ממליצה לכן לנסות ללכת עם הלוק הזה גם מחר.”
הא. וכדי להבין, כך לפי גרסת נואה, אנחנו חייבות לנסות.
אני שורדת כמעט עד התחנה, שזה המון.
אני לא יודעת מה שובר אותי, חוסר ההתאמה או הריח. אני דוחפת את החגורה עמוק פנימה לתיק, מצטערת מאד שאין לי איזה אטב זמין, לאף. לא היה כתוב בדף של הקורס שזה ציוד הכרחי.
עולה לאוטובוס, מעיפה מבטים מסביב ובודקת אם האנשים קולטים שהריח של הפרה מגיע מהכיוון שלי.
האנשים בוהים בחלון. ככה זה אנשים באוטובוס. ליתר ביטחון אני עושה פרצוף תמים של ‘זה לא קשור אלי, הדבר הזה’.
אני קצת נרגעת.
תאמינו שהייתי מעיפה את החגורה לפח, אבל קול קטן מזכיר לי בטח נצטרך להחזיר את החגורות זו לזו מתישהו. אני מקווה שהוא צודק. צר לי על החגורה הלבנה הדקיקה ההיא, חיפשתי אחריה ממש הרבה. ועד שפירגנתי לעצמי. אני לא אלך עכשו לקנות חגורה חדשה בשלושים שקל, זה לא יקר אבל גם לא לתקציב הדל שלי עכשו.
*
הדבר הראשון שאני עושה כשאני יורדת מהאוטבוס הוא להרים טלפון לאלה עוס.
היא עונה לי מיד, או מהתרגשות או כי הבינה שמשהו באמת מלחיץ קרה.
“מה שלומך יקרה?” היא שואלת.
“את יכולה להגיד לי למה דוקא אותי מכל החד־הוריות החמודות שלך רשמת לקורס הזה?” אני מתקיפה.
אני תופסת מיד כמה אני לא סימפטית ולא מזמינה לענות בכנות. “כאילו, זו טכניקה טיפולית לעבוד עם מישהי שלא משתפת אתך פעולה?”
“לא לא לא,” עונה אלה במגננה. זה קצת חשוד, אבל זה יכול להיות גם כי תקפתי. “כשראיתי את הקול קורא חיפשתי מישהי עם פרופיל מתאים, ונזכרתי שאת עובדת בחנות בגדים, אז אמרתי לעצמי שבטח את בקטע של בגדים וסטייל וכזה. גם זכרתי שבפעם ההיא שנפגשנו כשבאת למלא טפסים את התלבשת מאד, הא, מעניין.”
“וזה לא – ” עולה רעיון נורא במוחי, שגם מסתדר לי יופי עם התבנית של החיים שלי, “שמישו ארגן לי את זה במיוחד ותחמן את זה אתך מאחורי הגב, שאת תציעי דוקא לי?”
“וזה לא – ” עולה רעיון נורא במוחי, שגם מסתדר לי יופי עם התבנית של החיים שלי, “שמישו ארגן לי את זה במיוחד ותחמן את זה אתך מאחורי הגב, שאת תציעי דוקא לי?”
אלה צוחקת. “איזה מישו, ולמה שהוא יעשה לך את זה?”
אממ… באמת אין מישו כזה. אחים שלי יוצאים ידי חובת מצפון במימון של דקלה הזאת. אמא לענות יפה בחיים לא תממן לי קורס כזה הזוי, ואם היא כן תחליט שאני צריכה ללכת לאיזה קורס, הנחיית הורים למשל, היא תאמר את זה בפרצוף. ממש לא תיעזר בעו”סית. ואבא, הבחור הכי יצירתי בשטח, לא אמור להבין באופנה או בדברים מהסוג הזה.
אלה מנסה לדובב, שואלת איך הקורס באמת ומה הפריע לי, ואם אני בכל זאת רוצה לשתף היא כאן, והיא ממש שמחה שאני מרגישה נח להרים טלפון כשאני צריכה וזה וזה וזה וכל מיני שטויות של עוסיות. ביי.
(מחליטה להקים עסק עצמאי.)
*
יופי, יש לי חלום. אני אומרת לדקלה הזאת. בלי לעשות אתו משהו אני יותר מתוסכלת מאשר אם הוא לא היה. עכשו אני צריכה תכנית עבודה.
3 תגובות
קדימה גוגו!
יופי, יש לי חלום. בלי לעשות אתו משהו אני יותר מתוסכלת מאשר אם הוא לא היה.
זה משפט כל כך חזק. בטוחה שהרבה מזדהות איתו.
יאללה גוגו תמשיכי אלופה