כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק כ’

לוק:

חולצת טריקו ורודה עם כתם אקונומיקה,

חצאית לייקרה שחורה.

יחפה.

טיפ: יאללה, כשאין לך מצברוח להתלבש, ולא מצברוח להתלבש בלי מצברוח, מותר! 

אמא לענות יפה בלי להתעצ־ מתקשרת. אני עונה יפה בלי להתעצבן. היא מספרת שבחברה שלה התפנתה משרה של גרפיקאית.

אני נושמת, כדי לא להתעצבן.

היא אומרת משרה טובה, ושעות נוחות, והיא מוכנה אפילו לבדוק לי עם מחלקת כח אדם שיושבת ממש חדר לידה מה לגבי יום חופשי אחד לצורך לימודים. הם בדרך כלל בסדר עם זה, כשהיא למדה לא עשו לה בעיות.

אני, לא עצבנית, עונה לה שתודה אבל לא מתאים לי וקשה לי עם התוכנות האלה ואין לי אפילו תיק עבודות נורמלי לשלוח.

היא מצטטת את המורה לפוטושופ שאמרה אי אז בשנות י”ג י”ד שזה רק עניין של תרגול. מזכירה את הציון היפה שקיבלתי על פרויקט הגמר.

אני שוב נושמת ולא עצבנית.

“והתנאים יותר טובים ממה שיש לך היום,” היא אומרת לי. 

כשהיא אומרת תנאים היא מתכוונת לכסף.

היא מזכירה שאני צריכה לחשוב מה אני עושה. כי עכשו יש לי משמרת אחת פחות בשבוע, ואולי זה משמים וממש במקום שהיא שמעה על זה.

אני אומרת שוב די, ולא תודה. ולא. ועוד לא. קצת מנמקת קצת לא. ומסיימת את השיחה.

עכשו אני עצבנית.

עצבנית וגם משועממת.

אני יודעת שבגילי לא מנומס להודות שמשעמם מדי פעם.

אבל גם זה קורה.

לי. כמובן.

רק לי.

אני פותחת את המקרר, ומסתערת על חצי חבילת שוקולד מסכנה.

היתה.

ומתיישבת על הספה בתסכול.

אם יש משהו שאני ממש שונאת הוא חשבונות.

שונאת דפי חשבון, שונאת פירוט אשראי. לא אוהבת מספרים. לא אוהבת מה שקורה שם. וזה אחרי שאני ממש משתדלת שיקרו דברים טובים. בבית של ההורים, אמא לענות יפה היא האחראית על החשבונות, אז אין לי פטור או הבנה או אפילו רחמים על זה שאני אשה ולא גבר, ועוד עושה את זה לבד.

אגב, זה הפלוס בלגור ביחידה. הרבה פחות התעסקות עם חשבונות. שכר דירה יורד קבוע בשיקים שנתת מראש. פעם בחודש עולה השכן מהקומה תחתייך שהוא גם בעל הבית ואומר לך כמה יצא החשמל והגז. מים וארנונה כלולים במחיר. ועד בית לפעמים דופקים לך על הדלת וגובים ולפעמים לא. זה מוזר אבל הוגן, גם שטיפה בקומה השישית לפעמים עושים ולפעמים לא. והתאורה בקומה היא לא התאורה בבניין אלא מנורות שיוצאות מעל לדלת שלך ומעל לדלת של היחידה הנוספת שמולך, מחוברות ללוח החשמל הביתי, ועם מתג בתוך הבית להדליק ולכבות. 

בדרך כלל אני מדליקה את הנורה. השכנים ממול לא. מסתמכים על הנורה שלי. זה קצת מבאס. לא הכסף, כמו הפרינציפ. פעם החלטתי לא להדליק עד שהם. עכשו תורם. אני ממילא לא יוצאת הרבה בערב, הם הרבה יותר, זוג צעיר עם ניילונים עדיין שעושים הליכות בלי צורך בבייביסיטר. 

בדרך כלל אני מדליקה את הנורה. השכנים ממול לא. מסתמכים על הנורה שלי. זה קצת מבאס. לא הכסף, כמו הפרינציפ. פעם החלטתי לא להדליק עד שהם. עכשו תורם. אני ממילא לא יוצאת הרבה בערב, הם הרבה יותר, זוג צעיר עם ניילונים עדיין שעושים הליכות בלי צורך בבייביסיטר. 

כמה ימים גיששתי בחושך כשהלכתי עם שירה לאבאלה ואמא ולקניות. שירה ממש לא אהבה את זה. אבל פרינציפ. בסוף הם הדליקו, וכבר נשמתי לרווחה, אבל יומיים אחר כך היתה שבת, והם לא. אולי כי נסעו אולי כי שכחו, אולי כי החליטו שעכשו שוב תורי. חזרנו מסעודת ליל שבת, היה חשוך, שירה היתה עייפה, היא בכתה, אני הרמתי אותה על הידיים, היא השתוללה וכמעט העיפה את שתינו. הצעקה שלי השתיקה אותה, אבל הוציאה כמה שכנים החוצה לבדוק מה קורה. לא קרה כלום, בנס תפסתי במעקה, והיה חושך, כידוע, אז הם לא ראו כמה אני סמוקה ונבוכה. מאז אני מדליקה את הנורה קבוע. והזו”צ ממול לא ממש.

אני שוב קמה למקרר. למה השארתי את העטיפה של השוקולד אם היא ריקה? איזו הרגשה גרועה.

אני מעיפה את העטיפה לפח השחור. מעיפה מהמקרר עוד שני מלפפונים כמושים. בודקת את התאריך של הלבן. הוא בסדר. מרוקנת באבירות סיר עם מרק שישב זמן רב מדי במקרר ועכשו נראה לא משהו. הכל עלי בבית הזה. מעבירה סמרטוט על המדף העליון.

בניגוד לשוקולד, הסדר הקטן הזה כן עושה לי טוב.

אני חוטפת ג’ננת סדר מקצועית, ומחליטה לתת לבית שלי מה שהוא לא זכה לו הרבה זמן: סדר, ניקיון, אוורור וחמלה.

אני פותחת את החלון בסלון. בסלון הקטן שלי יש חלון גדול. הוא צופה קדימה על חצי קרית ספר ועושה סחרחורת למי שלא רגיל להסתכל מקומה שישית של בניין שבנוי על צלע ההר. פעם רציתי לקנות וילון, אחר כך חזרתי בי. קצת בגלל המחיר וקצת בגלל שחבל לי לכבות נוף כזה. מלא חיים ביום ומלא אורות מרצדים בלילה. קצת אחרי החלון יש שולחן, עם מפה אפורה שקניתי בסטוק במרכז קסם. אני מיישרת אותה ומנערת. עשרים שקל בסך הכל, אבל נראית וואהו. על המפה יש שלושה אגרטלים קטנים מבטון לבן צבועים בפסי זהב וכסף עם עלי פלסטיק שנראים חיקוי די קרוב למקור. אני מרוקנת את השולחן וסופסוף אפשר לראות אותם. גם הם מהסטוק אני חושבת, או מחנות בסגנון, אני כבר לא זוכרת. מה שבטוח שגם הם היו במחיר שאני יכולה לפרגן לעצמי. עובדה שפרגנתי לעצמי, אחרי ששירה משכה פעם את המפה באיזה משחק בובות ושברה את אגרטל זכוכית הענקי והבאמת יפה שהיה עליה. אגרטל שראו גם כשהשולחן היה חתיכת בלגן עמוס ומאורגן.

שירה יצאה אז בלי פגע, אולי חוץ מטראומה של אמא צורחת. אני יצאתי עם היסטריה קלה שעברה מיד, געגוע עמוק לאגרטל היפהפה ההוא, והשלמה שבשנתיים הקרובות לא עוד אגרטלי זכוכית ענקיים.

טוב, לא באמת השלמה. עובדה, מדי פעם כשאנחנו רבות עולה לי החשק להתנצח אתה גם על האגרטל ההוא שהיא חמסה לי.

אני מסדרת מסביב לשולחן את ארבעת כסאות העץ שאני ממש לא אוהבת. הם סט לשולחן אבל השולחן מכוסה כולו במפה, אז זה לא משנה שהם סט. ודוקא הם לא מכוסים, ככה שזה די מבאס.

אבל זה מה יש.

אחרי השולחן יש קצת רצפה, קצת ספה וקצת מטבח. אני מפנה צעצועים וניירות וכוסות. המטבח הוא עם ארונות עץ לבנים ויפים, כיורי נירוסטה שמשתלבים לא רע עם פסי הכסף בעציצי הבטון, אבל קצת קשה לנקות אותם, ותמונת אווירה חמודה עם עלי זהב שיצרתי פעם באיזו סדנה. אני שוטפת את הסיר שהשארתי שם קודם. המרחב מסודר, יחסית, במושגים של גוגו, לא של אמא לענות יפה. אני עוברת לחדר. מדליקה את מנורת הלילה כדי שהאור לא יעיר את שירה, ומנסה לראות איזה סדר אני יכולה לתמרן במרחב.

בחדר שלי יש קיר שצבעתי בוורוד באיזה יום של קריזה, ככה שהחדר נראה קצת כמו חדר של ילדה בבית הספר, רק בלי ההלו קיטי או המיקימאוס. זה הוגן, כי בסוף זה גם החדר של שירה, והגיל הממוצע של שתינו מצדיק קיר ורוד. יש בחדר גם ארון בגדים גדול ולבן שאף פעם לא מספיק להכל. ומיטה לבנה. ומיטת מעבר קטנה לשירה, ווילון ורוד שכן פרגנתי לעצמי, ושידה שתמיד יש עליה ערמה קטנה של בגדים בכל מיני מצבים:

בגדים שהוצאו מהארון ובסוף לא נלבשו ומישו כאן התעצל להכניס אותם חזרה. בגדים שנלבשו פעם אחת והם כבר לא מספיק רעננים וטריים כדי שאחזיר אותם לארון, אבל גם לא מספיק הזעתי בהם או לכלכתי במשהו כדי שאזרוק אותם לכביסה, אז הם בערמה עד שיקמטו מספיק מכדי שאתעצל לגהץ אותם ואז אשים אותם בכביסה ויצאו מספיק חלקים בלי שיצטרכו גיהוץ. בגדים שאני צריכה לקחת אתי פעם לאבא ואמא כדי לתקן אותם במכונה, תפר פה, מכפלת שם. ועוד כמה בגדים עם סיפורים ייחודיים, ועזבו, לא באמת מעניינים עד כדי לכתוב אותם.

אני פותחת את דלתות הארון, מנסה את כוחי בלסדר את הערמה. אחרי חצי ערמה אני מתייאשת, אבל חצי ערמה מזה היא עדיין הישג מרשים, אולימפי. אני סוגרת את דלתות הארון.

אני פותחת את דלתות הארון, מנסה את כוחי בלסדר את הערמה. אחרי חצי ערמה אני מתייאשת, אבל חצי ערמה מזה היא עדיין הישג מרשים, אולימפי. אני סוגרת את דלתות הארון.

על הדלת בדף מעוטר, יושבים לבטח הכללים של נואה:

הכללים של נואה

א. צאי מאזור הנוחות שלך. העזי לנסות דברים חדשים.

ב. אל תפחדי לטעות. טעויות אפשר לתקן, אי עשייה אי אפשר.

ג. אל תנסי לרצות אחרים. מה שאת לובשת ועושה צריך להתאים לך ולחיים שלך, לא לאנשים סביבך.

ד. הכירי את עצמך. מה מתאים לגוף שלך? אילו צבעים מחמיאים לו? ​מה מתאים לאורח החיים שלך? ​מה עושה לך טוב?

זהו, הבית מסודר. נניח. ושוב אין לי מה לעשות.

אני לוקחת ליד את העיתון שאספתי היום בצהריים הישר מתיבת הדואר של השכנה. מדפדפת. מורחת זמן. מחפשת רעיונות מה חסר לי בחיים.

אולי עגלת בוגבו? אולי אטרקציה של צניחה חופשית? אולי קורס כתיבת סת”ם? אולי בכל זאת?

אולי נעליים.

אולי משהו ממבצעי השבוע בבר־כל. שמן קנולה, יש לי מספיק?

אולי קורס עושים עסק של מעוף.

אממ, לא? בטוח שלא? אולי כן?

אם יש לך רעיון לעסק, אומרת לי המודעה (כן!), ואת רוצה לקחת אותו קדימה (מאד!), מעוף מזמינים אותך להצטרף לתכנית עושים עסק.

האם החיים חזרו לקרות לי מעצמם?

באייקונים יש כלים מעשיים להקמה וניהול העסק (מה זה אומר?), בניית אסטרטגייה שיווקית (מה זה אומר?), ניהול פיננסי (זה אני יודעת מה זה אומר…) ועוד (איזה עוד?).

אני עושה מעשה אמיץ ומרימה טלפון. זה לא לגמרי אמיץ כי אני בונה על זה שאין מענה, זה לא שעות של משרד. עונה לי נציגת שרות השארת הודעות עייפה. היא משתדלת להסוות את קולות הלעיסה החרישיים, אבל אני מבינה שאני חולקת אתה את זמן ארוחת הערב. היא שואלת מה השם שלי ומה הטלפון לחזרה. יש לי רגע פיק ברכיים, אבל יותר קל לי לענות מלא לענות. אני משאירה. קצת מקווה שלא יחזרו אלי באמת, קצת מקווה שיחזרו אלי, ובזמן שהחנות שקטה ופנויה.

וזהו, שוב אין לי מה לעשות.

אני הולכת לישון.

להדפסה