כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק כ”ב

חמש דקות אחרי שהדס האסרטיבית שכירה במעוף יורדת לי מהקו ומהווריד, הטלפון שלי מצלצל שוב. אני מרימה אותו בעייפות. לאה תכעס על שיירת הטלפונים. שתכעס. אני עייפה מכדי לדאוג לעוד משהו עכשו.

אמא לענות יפה בלי להתעצ־

“בוקר טוב.” היא נשמעת ממהרת, ואני קצת נדרכת. ככה היא כשהיא חדורת מטרה.

“בוקר טוב אמא.”

“תבואי אלינו היום לארוחת צהריים,” היא אומרת, אפילו לא שואלת.

“הכנתי מרק,” אני משנה מן האמת תוך שאני מכה על חטא. הכנתי מרק, לא אמרתי מתי. מתישהו הכנתי. יש משהו בהרגשה המתמצפנת שכאילו מכפרת על הרע הקטן שאני עושה. כאילו, אני משקרת אבל לא נח לי עם זה, אז זה לא באמת נחשב שקר, נכון?

“אבא יאסוף אותך, ויעזור לך גם לאסוף את שירה.”

כמו תמיד כשהיא מדברת על שירה משהו בנימת הקול שלה משתנה. אף פעם לא הצלחתי להגדיר אם לטובה או לרעה. הילדה המתוקה שדופקת לי את נתוני הפתיחה. הילדה שבאשמתה או בזכותה אני גרה ביחידה שלי, אפילו שאני כבר לא נשואה. הילדה שבגללה אני לא מוכרת היום בחנות תכשיטים עם בונוסים גבוהים.

“טוב, אמא, מה העניין?” אני מעזה לשאול בצורה ישירה. טווווב, גוגו, את משתפרת מרגע לרגע!

“אנחנו צריכות לדבר על משהו.”

אנחנו צריכות לדבר על משהו, ככה היא אומרת לי.

אייי.

*

בנות שבקהל, הייתן צריכות פעם לדבר על משהו עם אמא שלכן?

עם אמא בדרך הטבע מדברים כשרוצים, כשבא, שמתחשק, כשיש סיפור בוער לספר, כשעברת חוויה, כשקיבלת ציון טוב במבחן, כשאת רוצה לפרוק רגשות, כשדובי משך לך בשערות אם את בת חמש, כשאת מנסה להשיג עוד קוביית שוקולד, כשהגננת אמרה שאת הילדה הכי חרוצה בגן, כשאת בת שנתיים ורוצה להתנסות בניהול שיחה עם מלאי מילים מצומצם.

עם אמא בדרך הטבע מדברים כשרוצים, כשבא, שמתחשק, כשיש סיפור בוער לספר, כשעברת חוויה, כשקיבלת ציון טוב במבחן, כשאת רוצה לפרוק רגשות, כשדובי משך לך בשערות אם את בת חמש, כשאת מנסה להשיג עוד קוביית שוקולד, כשהגננת אמרה שאת הילדה הכי חרוצה בגן, כשאת בת שנתיים ורוצה להתנסות בניהול שיחה עם מלאי מילים מצומצם.

אבל כשאת צריכה לדבר עם אמא שלך והרוצה יוצא מהמשוואה, זה לא סימן טוב.

כשהייתי בת שלושה חודשים לשתים עשרה אמא אמרה לי, “אנחנו צריכות לדבר על משהו.” הלכנו לחדר שינה, אני נכנסתי ראשונה והיא אחרי, והיא סגרה את הדלת.

אחד הילדים ניסה להיכנס אחרינו, אז היא הודיעה “לא להפריע”, ונעלה את הדלת. ממש נעלה.

הרגשתי בעונש.

“מה?” שאלתי אותה.

“בואי שבי,” היא הצביעה על המיטה של אבא והתיישבה בעצמה על שלה. המתח היה בחדר. נראה לי ששתינו היינו מודעות לזה, וזה רק הגביר את המתח.

התיישבתי על קצה המיטה.

“את כבר ילדה גדולה,” אמרה לי אמא. “ואני רוצה לדבר אתך על דברים של ילדות גדולות.”

היו לי כיוונים על מה אמא הולכת לדבר אתי. במקום להמשיך ולשבת ישר, נשכבתי אחורה ודפקתי את הרגליים על צד המיטה.

“גוגו,” אמרה אמא בחומרה. אז חשבתי שזה כעס. “שבי יפה! אני רוצה לדבר אתך כמו ילדה גדולה.”

“אני לא ילדה גדולה,” אמרתי לה ואז התרוממתי בבת אחת, הרמתי את הרגליים על המיטה, נעמדתי עליה והתחלתי לקפוץ.

אמא השתתקה. במקום לגעור בי כרגיל שלא קופצים על מיטות ושזה הורס את המזרן היא פשוט שתקה, וזה כל כך הפתיע אותי שפתאום התביישתי בעצמי, התיישבתי מהר יפה, שוב על הקצה של המיטה, ואמרתי לה, “טוב. אני שומעת.”

אמא לא חידשה לי הרבה. את הרוב כבר ידעתי. שמעתי מחברות, בעיקר משיפי, שהיתה החברה הטובה שלי בלב ובנפש ולעולמי עולמים ולנצח נצחים במשך ארבעה חודשים שלמים.

יום אחרי שאמא שלה ניהלתה איתה שיחת התבגרות על גלידה במטבח, היא הגיעה לכיתה נסערת מהמידע הפיקנטי. היא שיתפה אותי בכל פרטי השיחה, בהתאם להסכם החברות החתום שלנו שהבטחנו זו לזו שנתחלק בכל הממתקים שנביא לכיתה וגם בטוסטים בגבינה צהובה, שתמיד נהיה זוג ונשב זו ליד זו בטיולים ובתחילת שנה, שנלך יחד לבתיה, והסעיף הרלוונטי – שאין להסתיר סודות זו מזו.

כשהיא שיתפה אותי זה היה נשמע כמעט קסום. שיחה בוגרת, גלידה, בושם קטן במתנה. פחות קרץ לי המידע הטכני, אבל החוויה היתה נשמעת לי מדליקה בכללי. לא התביישתי לשאול את שיפי את כל השאלות שהיו לי. שוחחנו על זה בחשיבות של ילדות גדולות תוך שאנחנו מגניבות מבטים לכל הכיוונים ששום מורה לא תתפוס אותנו עסוקות בנושאים אסורים. חחח. בטוחה שכל מורה שעברה בחצר הבינה בדיוק מה היה נושא השיחה שלנו לפי הפוזה.

“יש לך שאלות, גוגו?”

האמת שדוקא היו לי. אבל שתקתי. רציתי גלידה. רציתי בושם. רציתי התרגשות. לא דלת נעולה. לא מתח שמקשה את עורפי, שחוסם את האוויר בחדר.

ובכלל, המציאות לימדה אותי שיעור קשה: חשבת שמשהו הולך להשתנות בשיחה הזו? שתהיה לך שיחה חגיגית כמו שהיתה לשיפי עם אמא שלה? אז חשבת. אמא לא הולכת להשתנות עכשו, וכנראה גם לא אי פעם. אמא אסרטיבית ודרוכה לא נהיית אמא רכה ופתוחה באבחת שיחה, ואם אף פעם באחת עשרה ומשו שנות חייך לא ניהלת עם אמא שלך שיחה קשובה ונינוחה, אם כל השיחות שלכן באופן סדיר הן על סקאלת משפטים קצרים עד הערות חדות, זה לא קורה בפעם הראשונה בשיחת ההתבגרות.

זה מה שאמרה לי המציאות. ואפילו לא הוסיפה ‘מצטערת, סליחה’.

אמא ניסתה לעשות את המקסימום שהיא יכלה, באמת. למרות שהשיחה הזו היתה לה חובה מעיקה. גם אני ניסיתי להיות ילדה טובה במקסימום, שתקתי והנהנתי ולא שאלתי שאלות מכשילות. רק חיכיתי בחוסר אונים הולך וגובר שתיפתח כבר הדלת הנעולה ואברח החוצה.

כשאני אעשה עם שירה את השיחה הזו אני אעשה אותה על גלידה. זה אמנם לא מבטיח לי בגרם שהיא תתנהל טוב יותר, ששירה תיזכר בה אחר כך כשיחה נחמדה ואפילו נעימה, ובכללי, לא בטוח שאני אזכר כאמא טובה יותר. אבל נראה לי שכבר היום אני אמא נוקשה פחות מהאמא שאני קיבלתי, מה זה נראה לי? אני בטוחה! ויש לי הוכחה, לא נעימה אבל הוכחה: המריבות עם שירה. הן ספונטניות, הן בגובה העיניים, הן ישירות וכנות, והן בכלל לא חינוכיות. אלה עוס הציעה לי פעם סדנא על סמכות הורית. השתדלתי להראות לה שזה לא רלוונטי לי ולהזכיר לעצמי שאלה עוס אף פעם לא ראתה אותי עם שירי בפעולה, שזו סתם הצעה אקראית. אני לא מהאלה שמגיעות להשתתף בסדנאות ובפעילויות שהיא מארגנת. ואם לאמהות חד־הוריות יש בעיה של משמעת, זה לא קשור אלי. לי אין בעיה של משמעת. פשוט אין לי משמעת ודי, בלי בעיה. כי, נו, אני לא כזו אמא מהסוג של אמא לענות יפה.

אני לא מהאלה שמגיעות להשתתף בסדנאות ובפעילויות שהיא מארגנת. ואם לאמהות חד־הוריות יש בעיה של משמעת, זה לא קשור אלי. לי אין בעיה של משמעת. פשוט אין לי משמעת ודי, בלי בעיה. כי, נו, אני לא כזו אמא מהסוג של אמא לענות יפה.

לפעמים נדמה לי שאמא שלי חושבת עלי שאני לא אמא בכלל.

ת’אמת? אולי יש בזה.

*

“אנחנו צריכות לדבר על משהו” אומרת לי אמא לענות יפה על הקו, “אז אבא יאסוף אותך. ותאכלי כאן ארוחת צהריים.”

אמם. אני לא רוצה לדבר על כלום. בטח לא אחרי השיחה עם הדס האסרטיבית. אני עייפה, אני מיואשת. אבל כמו אז, בשלושה לשתים עשרה, אין לי ברירה אלא להסכים. ובאמת לא הכנתי ארוחת צהריים. טוב. “טוב.”

“סליחה, כמה עולה השמלה הזו?” צועקת מישהי מהפתח ומצביעה על שמלת הסאטן שבחלון הראווה.

וזהו, אני חייבת לנתק. ברוכשם. בינתיים.

להדפסה