הדבר הראשון שאני עושה בבית של אבא ואמא הוא להיכנס למטבח ולבדוק את מצב האוכל. שכחתי היום להביא כריך לעבודה או שסתם התרשלתי? אני רעבה כמו שרק אדם עייף ומיואש יכול להיות. על הכיריים יש שלושה סירים. אני פותחת את המכסים בזה אחר זה. עוף, פתיתים, ו־? תפוחים ביין וקינמון. טוב, זה פחות בשבילי. שולפת צלחות מהארון, עורמת תלולית פתיתים, כמה חתיכות חזה עוף שיחסכו לי את הצורך לפרק פיסות אכילות מהעצמות שהן דבוקות אליהן, אין לי כח לפרוצדורה הזו כרגע, ומפרגנת ים רוטב על הפתיתים, שיצופו להם בסבבה.
“זה לא מרק. אל תייבשי את העוף.” לא ראיתי שאמא לענות יפה נכנסה למטבח.
“טוב.” אני מניחה את הצלחת על השיש בנקישה וסוגרת את המכסים. לוקחת את הצלחת לשולחן. איזה כיף לאכול אוכל משישהו אחר הכין. איזה כיף לאכול כששירה עסוקה במשהו ואני לא המבוגר האחראי היחיד כרגע שיכול לדאוג לה.
אמא לענות יפה מתיישבת לידי. טוב, פחות כיף.
“אז יש שני דברים שרציתי שנדבר עליהם – “
אני לועסת.
“קודם כל, בדקתי עם הכח אדם אצלנו, והם יכולים לתת יום אחד ללימודים.”
אני פותחת את הפה, משאירה אותו פתוח לרגע, מכניסה ביס מהעוף, וסוגרת.
“אני חושבת שכדאי לך להתאמץ על המשרה הזו, גוגו. אני יודעת שקשה לך קצת עם תוכנות מחשב והכל. אבל התנאים שם הרבה יותר טובים, וזה גם מקום עבודה יציב ומסודר.”
אני לועסת.
אמא שותקת. מחכה לתגובה שלי.
אני בולעת את הביס. “אני לא רוצה,” אני אומרת.
“למה?”
“כי אני לא רוצה.”
אמא לענות יפה נושמת עמוק. זה אומר שהיא כועסת.
“מה את כן רוצה?”
“את באמת שואלת? באמת רוצה לדעת?” אני חופרת בצלחת, מארגנת לי ערמת פתיתים קטנה על המזלג.
“כן.”
עכשו אני נושמת עמוק. נשימה מסוג אחר. מניחה את המזלג עם התלולית בחזרה בצלחת. “אני רוצה לעזוב את העבודה בחנות. ולפתוח עסק.”
“עסק,” אומרת אמא לענות יפה בלי סימן שאלה בסוף, אבל עם.
“כן. אני רוצה לעשות ייעוץ סטיילינג לנשים. אני לומדת את זה. אני טובה בזה. וזה עושה לי טוב.”
“ייעוץ סטיילינג לנשים,” היא אומרת באותה מנגינה, בלי אבל עם.
“כן.”
“אף פעם לא שמעתי על מישהי שהולכת ליועצת סטיילינג.”
“יש,” אני אומרת. “כנראה הן לא מהסוג של החברות שלך.”
“גוגו.” עכשו היא נוזפת בי, בלי סימן קריאה אבל עם.
“לפתוח עסק זה דבר מסובך,” היא אומרת לי. “בטח למי ששונאת חשבונות. מס הכנסה, מע”מ, דו”חות שנתיים, הצהרת הון… זה אני יכולה להגיד לך מהזווית של המקצוע שלי. זה עוד לפני שאנחנו מדברים על מיליון היבטים אחרים. אסטרטגיה, שיווק, פרסום, לא יודעת.”
“לפתוח עסק זה דבר מסובך,” היא אומרת לי. “בטח למי ששונאת חשבונות. מס הכנסה, מע”מ, דו”חות שנתיים, הצהרת הון… זה אני יכולה להגיד לך מהזווית של המקצוע שלי. זה עוד לפני שאנחנו מדברים על מיליון היבטים אחרים. אסטרטגיה, שיווק, פרסום, לא יודעת.”
כבר שמעתי את זה היום.
“אני יכולה ללמוד את זה, יש קורסים,” אני אומרת לה. “אני רוצה להתפטר.”
“זה לא עובד ככה.” אמא לענות יפה קצת מרימה את הקול, טיפה, להרים בלי להרים. “יש לך אחריות. יש לך ילדה, יש לך שכירות, יש לך חיים להחזיק. את כבר לא בגיל שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה, סתם כי את רוצה וזה מה שמתחשק. את לא יכולה לעזוב הכל ולחכות שיגיע מישהו, מי? שיקח אחריות על החיים שלך במקומך. להיות עצמאית זה דבר מאד לא יציב ולא בטוח. זה לא שיש לך משכורת שניה בבית שאת יכולה להסתמך עליה. ואת לא יכולה לא לדעת אם יבואו לקוחות או לא. בטח כשאת בוחרת בתחום… כזה.”
“יופי.” אני מרימה את הקול עם להרים. “אני יודעת. נדפקתי. החיים שלי דפוקים. אני לא יכולה לעשות את מה שעושה לי טוב. ואת יודעת מה? אני אפילו לא יכולה להגיד מה עושה לי טוב. אמרתי שאני מתפטרת? שאלת מה אני רוצה, אמרתי שאני רוצה להתפטר. מתה להתפטר. כי העבודה הזו תוקעת אותי. ותוקעת לי החיים. ולאה בוסית נוראית ואין ממנה שום מילה טובה. ונמאס לי, פשוט נמאס לי לקפל חולצות וליישר שמלות על קולבים. ונמאס לי מלקוחות שמגיעות חמש דקות לפני סגירה, מתעכבות שעות בתא ההלבשה ומשאירות לי אחר כך מיליון פריטים זרוקים שיעכבו אותי עוד רבע שעה לפחות. אני רוצה לעשות יותר מהחיים שלי ואין לי איך כי יש לי אחריות. אז כן, אני רוצה להתפטר. ואני לא רוצה לעבוד בחברה שלך חדר לידך, ובטח בטח לא בגרפיקה. אני שונאת גרפיקה. שונאת.”
אמא מופתעת מהרמת הקול. נראה לי מאלול הצלחתי לענות יפה או לפחות סביר. הלכה הקבלה. אבל אפילו זה לא כל כך אכפת לי.
“אני בסך הכל דואגת,” היא אומרת לי. “אני רוצה שיהיה לך טוב.”
“טוב.” אני אומרת בטון גבוה. וחוזרת לצלחת. בולעת במהירות ערמות של פתיתים וחתיכות של חזה עוף. “מה הדבר השני?”
“טוב, אממ, זה אולי קצת קשור. קיבלנו הצעה בשבילך, הצעה ממש טובה, ביררנו קצת, וגם הם ביררו. הוא כבר רוצה להתקדם לפגישה ראשונה.”
“לא.” אני אומרת. “מה זה קשור?”
“מה לא?” אומרת אמא. “זה קשור כי כתבנו ברזומה שאת עובדת בגרפיקה. אפשר לשנות…” היא ממהרת להגיד. “רק חשבתי שבתור אשה בשידוכים אז כדאי לחשוב איך הדברים מתקבלים. זו עוד סיבה שלהיות עצמאית בתחום ש… הוא לא יציב אז אולי פחות כדאי.”
אני עייפה עוד יותר.
“הוא גרוש עם שני ילדים…” אומרת אמא.
“לא,” אני אומרת.
“ראיתי תמונה של הילדים, הם מתוקים.”
“לא.” אני אומרת.
“הגירושין היו לגמרי לא באשמתו, ביררנו את זה טו־”
“לא!” אני מרימה את הקול. “לא לא לא!”
“רגע, תקשיבי, גוגו. לא שמעת עדיין כלום.”
“לא! לא! לא! לא!”
שירה מגיחה לפתח המטבח, נועצת בי מבט קצת דואג.
“לכי לשרי,” אני אומרת לה, וכשהיא מסרבת, אמא לענות יפה קוראת לשרי כלה לה לה לה והיא נזעקת להבריח את הקטנטונת מהזירה למבוגרים בלבד.
“פגישה אחת,” אומרת לי אמא. “אני לא מבינה למה את מסרבת. תעשי פגישה אחת. אם תראי שזה לא מתאים אז תורידי. למה לפסול מראש?”
“למה? למה? למה אני צריכה להסביר ולנמק את החיים שלי? דיברת אתי פעם על חתונה ואם אני רוצה להתחתן בכלל שוב? שאלת אותי איך עובר עלי היום באמת? את יודעת מה היה לי היום? ביררת אתי אם זה יום בכלל לדבר אתי? למה אני צריכה להתגבר לענות לך יפה אבל את לא יכולה לראות אותי? ותמיד אני צריכה להיות נחמדה ולהתאים את עצמי ואת לא יכולה להיות קצת יותר מתאימה אלי?”
“אני אמא שלך גוגו,” אומרת אמא לענות יפה בשקט.
“נכון. כיבוד הורים וזה. אני יודעת. יופי. אז יש לנו בכלל מה לדבר? זה בכלל לדבר אם את מדברת ואני עושה כן כן?”
“תמיד אפשר לדבר. אבל לדבר בכבוד.”
“טוב, לא רוצה לדבר בכבוד,” אני אומרת. “כל החיים הכבוד הזה, וזה כן מכובד וזה לא מכובד. את יודעת מה זה לעבוד בעבודה שכל מה שיש לאמא שלך להגיד עליה זה שהיא דפוקה? לא במילים האלה, נכון לא אמרת. אז מה. אמרת ‘לא מכובדת’. את רואה אותי בכלל? יש לך מושג מה אני עוברת? כבוד יותר חשוב מזה?”
“טוב, לא רוצה לדבר בכבוד,” אני אומרת. “כל החיים הכבוד הזה, וזה כן מכובד וזה לא מכובד. את יודעת מה זה לעבוד בעבודה שכל מה שיש לאמא שלך להגיד עליה זה שהיא דפוקה? לא במילים האלה, נכון לא אמרת. אז מה. אמרת ‘לא מכובדת’. את רואה אותי בכלל? יש לך מושג מה אני עוברת? כבוד יותר חשוב מזה?”
“אני רק רוצה שיהיה לך טוב.” אמא לענות יפה נושמת עמוק ועוד יותר עמוק. אני רואה את הקמט הזה שנוצר לה בין הגבות. אבל היא עדיין שומרת על איפוק.
“ברור שאת רוצה שיהיה לי טוב. ברור. את גם יודעת מה טוב לי. נכון? תמיד יודעת מה טוב. ומה שטוב לי הוא שכולם יהיו מרוצים, זה תמיד טוב לי. זה תמיד יותר חשוב ממה שאני רוצה לעשות ומה שאני רוצה בחיים שלי, נכון?”
אני קמה מהמקום, כולי זעם קדוש. לא אכפת לי שהכסא נופל. אני הולכת לחדר. לוקחת את שירה על הידיים בנוקשות. לא אכפת לי שהבהלה מכווצת לה את הבטן ואת הזרועות. דוהרת החוצה לקו 2 שבדיוק חולף על פני התחנה, משאיר אותי להמתין בשמש לקו 2 הבא.
18 תגובות
יו זה נוגע ללב. אבל האמא באמת מסכנה. היא לא מכירה דרך אחרת. יש בכלל דרך אחרת?
נכון.
אמא מסורה בסך הכל, וזה לא מובן מאליו.
וגוגו המתוקה די אגוצנטרית וקצת ילדותית
אכן אגוצנטרית וילדותית. אני מחזירה להורים שלה את השאלה למה הם חיתנו ילדה.
מאוד ילדותית ושטחית
אני לא חושבת שהבעיה נעוצה בכך שמחתנים ילדה
אם היא נשארה ילדה עד עכשיו אז כנראה שתישאר ככה… אז מה היא לא תתחתן לעולם?
אלא שצריך לדעת להתאים את החינוך, ואת נסיבות החיים ככל שניתן לאופי ולסגנון שלל כל ילד
ולא להכריח אותם להתיישר לפי מוסכמות חברתיות נוקשות
חנוך לנער על פי דרכו
מי שאגוצנטרי ושטחי כאן זה האמא.
אטימות והתנשאות במסווה של ’דאגה’.
לא רואה את הבת שלה ממטר.
מאיפה החוצפה של האשה הזאת, לשמוע שידוכים בלי לשאול את הבת שלה בכלל אם היא רוצה?
ילדותיות זה סירוב להסללה?
נדרש ממני איפוק כדי לא להגיב בחריפות לתגובות כאן.
הילדותיות היא לא בפרק הזה דווקא, אלא לכל האורך.
למשל – הצורה שבה היא מקבלת כמובן מאליו את ההתגייסות הכלכלית של האחים שלה. זה סוג של ילדותיות, ילד מצפה כמובן מאליו לקבל, שידאגו לו, שיעזרו לו. בבגרות ההסתכלות היא כבר כאל פחות כמובן מאליו.
האופן שבו היא מתיחסת לילדה שלה. זה הרבה מעבר לשחרר, היא מתנהלת איתה בגובה העינים וחשיבה של הרגע ועכשיו ולא אחריות לטווח הארוך.
לסרב לרצות להתחתן זה לא ילדותי בכלל.
לראות את האמא בהסתכלות שטחית של אמא לענות יפה, זה במובן מסוים כן. ושוב, לאו דוקא בפרק הזה. פה דוקא יש ניצנים של משהו יותר לוקח אחריות ובחירה על החיים שלו.
האם הסללה זה כזה דבר נורא? האם במצב הלא סלול שהיא עכשיו היא כל כך מאושרת?
האם היא מחוברת לאמת שלה ולמה שהיא רוצה?
חיינו כשומרי מצוות הם הסללה.
זה לא אומר לבחור עבודה או שידוך לא מתאימים, אך אפשר להבין את האמא כשרואה את בתה לא מאושרת ומנסה לעזור.
אז לנסות לענות על נבלה בטריפה?
לא אני זו שמוסמכת רוחנית להביע דעות על ההסללה החרדית שכנראה לרובם עדיפה ובטוחה רוחנית (ויתכן גם רגשית )על פני אופציות אחרות.
אך הסירוב האינדיבדואלי לה, וכינויו כ- ילדותיות, שגוי בעייני.
וואו!
איזה פרק!
יופי של סיפור, עם דמות ראשית מקורית ומדויקת ומרתקת בסתירות הפנימיות ובמורכבות שלה.
אני ממש אוהבת את הסיפור הזה!
הוא נוגע בי בכל כך הרבה מקומות.
הייתי רוצה פרק יותר ארוך.
זה נגמר מהר מדי!
תהיתי מתי סופסוף היא תתפוצץ
גוגו את המלכה!!
אוהבת את הסיפור הזה ואת האמת שהוא מביא
אני לא חושבת שהיא אגוצנטרית ושטחית. היא סובלת. יש לה חלום. יש לה רצונות. זו באמת דילמה. איך מגשימים חלומות. האם זה אפשרי בכלל? האם לסיפור תהיה בשורה? מרבים לייעץ לנו ”לך עם האמת שלך, לך עם החלומות” במציאות זה לא כל כך קל. ואמא שלה, היא זן אחר. והיא מנסה כמיטב יכולתה.
היא העבירה את אימה בית ספר…
פתחה לה את כיווני ההסתכלות המקובעים והמרובעים.
הטיחה בפניה אמת-
שהאם רוצה אותה מתנהלת ומישרת קו לפי מס החברה
בשעה שבאמת לא רואים אותה כמות שהיא..
ולא את צרכיה האינדוודואלים .
רק
שהיא הטיחה את האמת ,התפוצצה
ואני ריחמתי על האמא שדואגת בדרכה שלה…
ואפילו תודה על האוכל הטעים שטרחה להכין- לא קיבלה.
אבל אם היא כנה לגוגו בדאגתה
היא תפקח את ההבנה והתפיסה שלה
גוגו הגישה לה את האמת ( על מגש נחושת חלוד)
לא יודעת מה אתכן אני הכי מרחמת על הילדה… (כלומר, שירה. יש יותר מילדה אחת)
כדאי להיזהר מסטיגמות שעבודה בחנות היא דפוקה. נתקלתי בהמון מוכרות אינטלגנטיות ומרשימות ביותר – מבפנים ומבחוץ, שגם נראה שנהנות מהעבודה. ספציפית הבוסית שלה באמת לא לעניין.
זה בדיוק מה שגוגו מנסה לזעוק…