כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק כ”ד

הערב עובר קשה. שירה מזהה את הכעס שלי ומגיבה בבכיינות ובמריבות בכמות גבוהה, וכן ככה ולא ככה ועוד זמן באמבטיה, ועם ברווזים אבל לא הברווז הזה ו”פויה אמא”. אני ממש מתגברת לא להחזיר לה “פויה שירה”, אבל כן קצת רבה אתה. היא בוכה. אין לי כח לפייס. אין לי ברירה. בסוף היא נרדמת במיטה בדמעות. זה רק מכעיס אותי יותר.

אני יוצאת לסלון־מטבח הקטן. פותחת את המקרר. אין שום דבר לנגוס בו בזעם. אני מסתובבת הלוך וחזור, הסלון קטן לי. הכל חנוק לי מדי. אני פותחת את החלון הגדול המשקיף על שדרות יחזקאל, מסילת ישרים וכביש 446. הוא נפתח לחריץ של כמה סנטימטרים ולא יותר. מנגנון בטיחות כזה שהוא זול יותר מלהתקין סורגים. אין לי אוויר. אני כועסת עוד יותר.

נעצרת ליד השולחן, מרימה את הטלפון. מניחה. מרימה שוב. מחייגת בחיוג מהיר. שרי כלה לה לה לה עונה מהר, שואלת מה אני צריכה, אני אומרת לה שתגיד לאמא שאני לא באה לשבת. היא אומרת לי אז איפה תהיי, אני עונה לה זה לא עניינך רק תגידי לאמא. היא עונה לי מה הבעיה שלך ותגידי בעצמך. אני אומרת לה אני אומרת לך. היא אומרת שהיא לא אומרת לאמא. אני אומרת לה אז היא לא תדע, היא אומרת לי נו באמת תתקשרי אליה. אני אומרת לה תגידי לה את, ומנתקת.

הזעם מפנה את מקומו לעייפות.

מעולם לא עשיתי שבת לבד לבד לבד. שירה אצל אבא שלה השבת, אז לפחות בשבילה זה לא יהיה לבד ומוזר. אבל זה כן יהיה עוד יותר לבד בשבילי.

ואין לי כח לבשל. שלוש סעודות בשביל בנאדם אחד? זה מגוחך.

מה אני אעשה שבת שלמה ולא נגמרת?

מרימה שוב את הטלפון. מדפדפת בשיחות אחרונות. מחזירה. אני לא ילדה קטנה. אני לא חוזרת בי.

לוקחת את הטלפון שוב. מתקשרת לרחליייי. היא עונה בעליזות מעצבנת “גוגו! את! איך החיים?”

אני קוטעת את השמחה הנשפכת הזו.

“יש לי שאלה מוזרה,” אני אומרת ופתאום מאבדת ביטחון. “לא יודעת למה חשבתי שזה מתאים, אבל אולי, את בבית השבת?”

“כן, אני בבית.” אני שומעת את התמיהה מתגנבת לה לקול.

“ו… אולי, לא יודעת, אצל ההורים שלי לא אפשרי להתארח השבת, ואין לי כל כך מה, כלומר, אין לי צד שני, את יודעת. ולבד…”

“כן, אני מבינה,” אומרת רחליייי והקול שלה נהיה אטי.

שתינו שותקות, שתיקה לא נעימה. נבוכה כזו.

“אני אבדוק, גוגו, טוב? אנחנו לא מארחים בדרך כלל, את יודעת כמה הסלון שלנו קטן, ובעלי לא נוח לו עם זה, להצטופף עם אנשים, גם את אחים שלי אנחנו לא כל כך מזמינים.”

ושוב השתיקה הזו.

“אבל… אני אבדוק,” אומרת רחלייי בהמון רצון טוב ובלי הרבה כנות. 

אני מבינה את התשובה. מנתקת. שוב הולכת למקרר. חייבת שוקולד. אין. המקרר ריק כמעט לגמרי. איך תהיה פה שבת? ואין לי פלטה בכלל. ולא גביע. ומה אני אעשה עם הבדלה? לבקש מדובי? אבל דובי זה לנסוע, שבת שלמה. לחלוק חדר עם הילדים, והרבה בלגן. הוא לא יחפש לי דירה. מה שמובן מאליו כשאת באה בזוג לא מובן כשאת לא.

אני מבינה את התשובה. מנתקת. שוב הולכת למקרר. חייבת שוקולד. אין. המקרר ריק כמעט לגמרי. איך תהיה פה שבת? ואין לי פלטה בכלל. ולא גביע. ומה אני אעשה עם הבדלה? לבקש מדובי? אבל דובי זה לנסוע, שבת שלמה. לחלוק חדר עם הילדים, והרבה בלגן. הוא לא יחפש לי דירה. מה שמובן מאליו כשאת באה בזוג לא מובן כשאת לא.

אני שוב מרימה את הטלפון לרחליייי. חמישה צלצולים. היא מתלבטת אם לענות לי. נו כבר, חברה רעה. אני לא באה לבקש ממך שוב, אני צריכה משהו ממש קונקרטי.

היא שומעת אותי בטלפתיה כנראה, כי היא עונה לי.

“כן גוגו…

“עזבי את כל הטוב הזה,” אני מרגיעה אותה מהר. “נכון שולמית שלמדה אתנו במחזור? לא זוכרת את שם המשפחה שלה. זאת שתמיד היתה עולה לבמה בהמנונים וקופצת?”

“כן?” התמיהה של רחלי עוברת גם דרך הסנטוז של הקו.

“אני צריכה טלפון שלה.”

“הא,” אומרת רחליייי ועושה קישורים נדרשים במוחה. אני שומעת לחצנים נלחצים, דפדוף באנשי הקשר. ידעתי שלרחלייי יהיה המספר של שולמית. כל הפופולריות קשורות זו לזו. 

היא נותנת לי את המספר, ו”תעדכני, ותרגישי טוב” זהיר, אבל אין לי כח ואני מנתקת כאילו לא שמעתי.

אני נושמת עמוק ומחייגת. הזעם נוסך בי אומץ. מקווה שלא אצטרך להציג את עצמי. אני אמורה להיות שמורה אצל שולמית, החלפנו מספרים באירוסין. מקווה שהיא כן שמרה את המספר שלי, ולא רק עשתה את עצמה כמוני.

“הא, גוגו? הא!”

היא שמרה אותו.

“רציתי לשאול… אמרת… על סעודות שבת.”

“כן, יופי שאת מתקשרת. בדיוק השבת אנחנו עושות אצלי. פחות או יותר כבר חילקנו אוכל, אבל צריך מנה עיקרית, ואמרנו שאולי אפשר להביא עוד מישהי. לא זכרתי אותך, אבל טוב שאת זכרת, הנה.”

אנחנו עוברות לדבר על תפריט (סעודה ראשונה ושניה) וכתובת (קצת רחוק, אבל יעביר לי את הזמן ללכת ולחזור) ומי עוד תגיע ואני מכירה (אין אבל לא מפתיע, אני לא אחת שמכירה אנשים). משהו בי קצת שוכך. אני הולכת לשבת על שיעורי הבית של הקורס של יום ראשון.

קצת יותר עמוק בערב יש לי על הצג שיחה מאמא לענות יפה בלי להתעצ־. אחרי ארבעים שניות וכמה צלצולים נרשמת שיחה שלא נענתה. אני יודעת שהמסר עבר.

קצת יותר עמוק בערב יש לי על הצג שיחה מאמא לענות יפה בלי להתעצ־. אחרי ארבעים שניות וכמה צלצולים נרשמת שיחה שלא נענתה. אני יודעת שהמסר עבר.

שיעורי בית – קורס סטיילינג

• למה יש כיס עליון קטן יותר בכיס הגדול של הג’ינס? הכיס הקטן נוצר בשנת 1873 בשביל שעוני הכיס שהיו פריט יקר. הג’ינס היה בגד עבודה לעבודה פיזית, והכיס הקטן נועד להגן על השעון בשעת העבודה.

• למה יש חור קטן בדש החליפה? פעם הכניסו אליו פרח אמיתי. היום מכניסים חפת או משאירים ככה כדי לסמל חליפה תפורה היטב.

• למה לחולצות יש כפתורים גם בקצות הצווארון? הכפתורים נועדו במקור לשחקני פולו. כיון שהמשחק כולו מתקיים ברכיבה על סוס, חיברו עבורם את הצווארון שלא יתעופף בזמן הרכיבה ויפריע למרוץ אחרי הכדור.

• למה יש כפתורים בשרוול הבלייזר? טוענים שנפוליאון דרש להוסיף אותם כדי שהחיילים יפסיקו לנגב את האף בשרוול… היסטוריונים לא בטוחים שזה נכון. אבל עד היום כפתורים נפתחים בשרוול הם סימן לבלייזר ברמה גבוהה.

• למה יש טבעות מתכת בצורת D מתחת לווים של החגורה במעילי הטרנץ’? מעילי טרנץ’ שימשו במקור את הקצינים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. הווים נועדו לתלייה של ציוד צבאי כמו כפפות, מפות או נרתיקים. היום הן חלק מהעיצוב.

• למה יש מסמרות בג’ינס? גם את המסמרות הוסיפו ב־1873, כדי לחזק את הנקודות שהמכנסיים נקרעים הכי הרבה אצל כורים ופועלים, וכך לייצר בגד פועלים מושלם. הפטנט היה כל כך מוצלח, שהם חלק מכל ג’ינס כמעט עד היום.

• למה הכפתורים בצד שמאל בחולצות נשים ובחולצות גברים בצד ימין? בתקופה שהמציאו את הכפתורים הם היו סמל סטטוס. נשים מן המעמד הגבוה לא התלבשו בעצמן אלא נעזרו במשרתות. מכיון שרוב האנשים ימניים, החייטים מיקמו את הכפתורים בצד שמאל כדי להקל על המשרתות לרכוס את הבגדים במהירות כשהן עומדות מול הגבירות. גברים לעומת זאת נהגו להתלבש בעצמם, לכן עבורם מיקמו את הכפתורים בצד ימין, שיוכלו לרכוס את החולצות בנוחות וביעילות. העניינים קצת השתנו מאז, אבל הסידור הזה נשאר עד היום. 

משימות: 

1. קחי מהארון בגד שכבר לא משמש אותך. את עומדת לזרוק אותו לפח. מה תהיה ההרגשה שלך לדעתך? 

עכשו תזרקי אותו לפח. כן, ממש עכשו. תחזרי לכאן ותכתבי: איך ההרגשה? האם יש פער בין מה שחשבת שתרגישי לבין מה שהרגשת?

2. מה נשאר אתך מפעם עד היום, שאת כבר לא צריכה? לא משהו פיזי. 

מה את חושבת שתרגישי אם תזרקי אותו? האם יתכן שתופתעי?

להדפסה