לוק:
חולצת סריג שחורה בתוספת פפיון מנומר מחובר לכתף בסיכת ביטחון
חצאית מנומרת
גרביים שחורים
סנדלי עקב שחורים
תכשיטי זהב (טוב, נו, בצבע זהב)
טיפ:
צבעים משדרגים –
שחור ולבן נראה אלגנטי, אבל שחור וחום נראה יוקרתי
וורד ולבן נראה מתוק, אבל ורוד ואפור נראה שיקי
כחול ולבן נראה רענן, אבל כחול ובז’ נראה אלגנטי
ירוק ושחור נראה מרשים, אבל ירוק וקרם נראה יוקרתי
אדום ולבן נראה חמוד, אבל אדום ובז’ נראה מלוטש
אני לא מכירה את הרחוב בשעה הזו. בשבתות ששירה אצלי אבאלה שלי מגיע לקחת אותנו עוד לפני הדלקת נרות, כדי לחסוך לנו לפחות צד אחד של הליכה בקצב הרגליים הקטנות של שירה. אני מגיעה עוד לפני שבת ומדליקה נרות שם. בשבתות שאני לבד, אם משעמם לי בבית אני מגיעה כבר בשישי אחר הצהריים, ואם אני עייפה מהמשמרת, במיוחד בימי שישי הקצרים של החורף, אני ישנה קצת אחרי הדלקת נרות ויוצאת לאבא ואמא קרוב לסעודה.
הרחוב השבתי בשעה של השקיעה נראה אחר. אנשים בכובעים ובשטריימלים, בחליפות ובקאפטענס מבריקים ממהרים לתפילה. ילדים בכל הגילים והצורות ממלאים את המדרכות והכבישים בחבל, קדרים באים, א־פיק א־בום ודג מלוח. שני ילדים רצים במשחק מריבה לוהט. אני מנסה לשמור מרחק ביטחון, מהדסת על העקבים. מחזיקה בשתי ידיים את התבנית של השניצלים, ושומרת על שיווי משקל כדי שקערת הסלט שמונחת על התבנית לא תיפול. אחד מהילדים משתטח על הרצפה, החולצה הלבנה שלו משחירה. רחמי על אמא שלו שרק לפני רגע גיהצה אותה.
אני יורדת לכיוון הכביש הראשי המחבר בין השכונות. ילדות בכיתה ט’ הולכות שם יחד בחבורות גדולות מדי, מנסות לתקשר, נלחמות על המקום שלהן. מישהי מדברת בקול. אחרות מנסות גם כן להשחיל מילה. קצת מאחורה הולכות עוד כמה בנות, שקטות. אלה שהתייאשו או שמראש ויתרו על המלחמה הזו. ככה נראינו? וואי. אני מבינה למה לא אהבתי את טי”ת. עוד יותר מאחור משתרכות כמה קבוצות קטנות. הן מאותה כיתה או בוגרות יותר? אני מנסה להבין אם הן פיצחו את השיטה, פשוט לייסד חבורה קטנה משל עצמן במקום להילחם על המקום בקבוצה הגדולה, או שהן לא קשורות בכלל. בא לי לשאול. אני מתאפקת. פה ושם יש בנות שמטיילות בזוג או בשלושה, בנות בכיתות י’ או י”א או י”ב. גם חי”תיות מטיילות, עם אחים קטנים בעגלות, בוחנות בסקרנות את הסמינריסטיות, מנסות לחקות. הכביש נראה כמו עזרת נשים ענקית של כל עזרות הגברים בשכונות הקרובות – ברכפלד, קרית ספר, גן הדסים, נאות הפסגה. כולן כאן. כל מי שחשובה לה חברה, כלומר.
אני עוצרת בצד, מניחה רגע את התבנית על גדר נמוכה. מנסה להנדס אותה. אני מקווה שיהיה בסדר. אני לא מכירה חוץ משולמית אף אחת, וגם אותה אני לא ממש מכירה. שולמית תמיד היתה הילדה הזו שמדברת בקול. אני חצי שנה בטי”ת הייתי מהמשתרכות. עד שוויתרתי והפסקתי להגיע.
אני עוצרת בצד, מניחה רגע את התבנית על גדר נמוכה. מנסה להנדס אותה. אני מקווה שיהיה בסדר. אני לא מכירה חוץ משולמית אף אחת, וגם אותה אני לא ממש מכירה. שולמית תמיד היתה הילדה הזו שמדברת בקול. אני חצי שנה בטי”ת הייתי מהמשתרכות. עד שוויתרתי והפסקתי להגיע.
זה מתחיל בסדר. שבת שלום וזה, איפה להניח את האוכל, אומרת שלום למי שעומדת במטבח. אנחנו עושות היכרות בקטנה. זו שושי. היא מכוונת אותי איפה להניח את השניצלים ואיפה את הסלט. אני נכנסת לסלון. כבר אין מקום על הספה. שולמית מציעה לי כסא. אני מתיישבת. היכרות. הודיה מגרין פארק, חן מירושלים, ישנה השבת אצל שולמית, דבי מנאות הפסגה, חיה אני לא זוכרת מאיפה. המון שמות. המון פרטים. כמה ילדים יש לכל אחת. כמה זמן היתה נשואה. כמה זמן היא לבד, שגם זה מתחלק לשניים, כמה זמן מהגט וכמה זמן עד הגט. ובמה כל אחת עובדת, הייטק וראיית חשבון וסוכנות נסיעות וגרפיקה (ברר…) ואני שעובדת בחנות, ודבי “הא נכון, את עובדת שם! זהו, משהו בך היה לי מוכר מהרגע שנכנסת”.
יש משהו מוזר באווירה. עומד כזה, מסויג כזה, אבל רק ממני. או שאני המסויגת? הן כולן מכירות את כולן. זה גורם לי להשתתק ולעבור לעמדת הקשבה פסיבית. שוב משתרכת בשוליים.
“אתן זוכרות את חיים שוורץ? הוא התארס.”
“איזה חיים?”
“ההוא הג’ינג’י?”
“כן. שרצה להתקדם עם הודיה.”
“רגע, הודיה, נפגשתם בסוף?”
“כן, נפגשנו. פגישה אחת.”
“נו?”
“היה סבבה. סתם פטפוטים כזה. הוא לא רצה להמשיך, והאמת אני לא מצטערת, הוא הוריד בהודעה קצרה בלי להסביר. לא אהבתי את זה, תהיה בנאדם. וחוץ מזה שהוא ג’ינג’י.”
“כן, רגע, אז עם מי הוא התארס?”
“זה לא פייר שאני מפסידה את כל הרכילות ואין לי מושג מי זה שוורץ הג’ינג’י,” מתלוננת דבי. “הייתי מגיעה רק כדי לצפות מהצד ולדעת לרכל אחר כך כמו שצריך.”
“חח לא! דבי, לא את. הייתי יורדת עלינו אחר כך שנים, זה לא היה נגמר טוב.”
“היא מחכה לגט כבר ארבע שנים,” אומרת לי חיה. הא, וואו.
“על מה הן, אתן, מדברות?” אני שואלת אותה. “לאן היא לא הגיעה וכולכן הייתן?”
“הא, סתם,” היא מסתכלת עלי ואומרת מהר, “יצא איכשהו.”
אני מסתכלת עליה. כנראה אני עושה מבט מוזר מדי, כי היא מבינה שהיא צריכה להסביר יותר.
“ערב כזה של ספיד דייטינג,” היא אומרת בחוסר רצון בולט.
“ספיד דייטינג? מה זה?”
“ערב של פגישות מרוכזות.”
“פגישות, כאילו של שידוכים?”
“כן.”
“אז, לא הבנתי. מה זה שונה ממה שקורה בכל מלון בערב? גם שם יש הרבה פגישות מרוכזות. רק בלי שמתאמים מראש. למה צריך ללכת דוקא עם חברות?”
“לא הבנת. את מגיעה להיפגש עם כמה בחורים. וכל אחד מהם מגיע גם הוא להיפגש עם כמה. וככה חוסכים להתלבש ולצאת עם כל אחד בנפרד.”
“מה? בערב אחד? איך זה עובד?”
“מגיעים, את לא יודעת מראש עם מי תיפגשי. אבל מסמנת מראש מה את מחפשת, איזה סגנון וכזה. ואז את מקבלת רשימה. יש לך תשע דקות פגישה עם כל אחד, ואחרי כל פגישה את כותבת לעצמך אם נהנית או לא, ובסוף הערב רק אם שני הצדדים רוצים להמשיך נותנים להם פרטים של הצד השני.”
היא עונה לי בחוסר עניין, חיה. וזה בולט.
“והוא היה שם?” אני מנסה להזרים את השיחה.
“מי?” שואלת אותי חיה בחוסר נוחות. “כן.”
“שוורץ, שדיברו עליו עכשו. שהתארס.”
“הא, שוורץ… כן, הוא היה שם. והיה לו המון מה להגיד, הוא טיפוס כזה שכולם שמים לב אליו, אז כולן זוכרות אותו,” היא אומרת מהר ומפנה את הראש שלה ממני ומאזינה בעניין מופגן לשיחה של מי שיושבת לידה מהצד השני.
משהו לא עובד. משהו לא עובד לי.
“טוב, יאללה, סעודה. אני רעבה.” שולמית מתמתחת. “מי עושה קידוש?”
יש קצת דין ודברים, כל אחת מנדבת מישהי אחרת שהיא לא היא. חן מזכירה שהודיה עשתה בפעם הקודמת, אז מה הבעיה שתעשה שוב. הודיה מבהירה שזו היתה סעודה של הבוקר, היא מוכנה לעשות רק קידוש של בקרים, קידוש של ליל שבת זה מקריפ מדי והיא לא יודעת איך מנגנים אותו, זה תפקיד של גברים, שולמית היא בעלת הבית, שהיא תעשה. שולמית אומרת שמספיק שהיא בעלת הבית, היא משלמת חשמל וחד־פעמי ותודה באמת, אבל שמישהי תעשה כבר כי היא באמת רעבה. אולי דבי? אבל דבי לא שותה יין ולא מיץ ענבים. אני מתלבטת אם להתנדב. אף פעם לא עשיתי קידוש של סעודה ראשונה. זה באמת יהיה מוזר לנגן אותו בלי שניסיתי. ובלי מנגינה זה עוד יותר מוזר. אני מוותרת לעצמי בלב בשקט כי אני לא מרגישה מספיק בעניינים שזה לא ייראה מוזר שאני עושה את הקידוש, וגם אף אחת לא מנדבת אותי. בסוף בסוף שושי מתנדבת.
היא עושה קידוש ואנחנו הולכות למטבח לארגן סלטים וליטול ידיים.
אני מארגנת את הסלט שלי על השיש, מערבבת את המטבל מהקופסה הקטנה עם הירקות. לידי חן מטפלת בדגים.
“את יכולה לעזור לי רגע, לתפוס את התבנית כאן מהצד?” היא מבקשת. “כן, רגע אביא כף להוריד את הדג למגש.”
אנחנו מתמרנות יחד, שהדג לא יתפרק.
“איזה כיף שבאת,” היא אומרת. “זה כיף להכיר. לא חשבתי שאת כזו חמודה.”
אממ?
“אני אהיה כנה אתך,” היא אומרת, לוקחת ממני את הקצה של התבנית שאני עוד מחזיקה, מקפלת את נייר האפיה והולכת לפח לזרוק אותו. “אני מכירה את הגרוש שלך.”
“אני אהיה כנה אתך,” היא אומרת, לוקחת ממני את הקצה של התבנית שאני עוד מחזיקה, מקפלת את נייר האפיה והולכת לפח לזרוק אותו. “אני מכירה את הגרוש שלך.”
ממ?!
אבל ההמהום הפעם יוצא לי בקול. “ממ?!”
“כן, היינו במפגש ספיד דייטינג כזה, הא, שדיברו עליו קודם. לפני הסעודה. הוא היה שם. כולנו מכירות אותו. הוא כזה חמוד, זה כיף לראות שגם את. את יודעת, נורמלית והכל. לפעמים יש שני אנשים טובים שפשוט לא מסתדרים.”
האא, פתאום אני מבינה.
11 תגובות
וואי וואי השם ישמור🙈
ישר לבטן
אימאלה אוף אני נושכת שפתיים עד ״זוב דם״…
הוא ממשיך להיפגש איתן גם אחרי שהתארס?
יואוווו
פרק מדהים!!
הספיד- דייט או איך שלא יקראו לזה שיטה ממש טובה בעיני!
יש פה הברקה!
שיטה מוכרת בעולם הלא חרדי
מוכרת, ומסיבות ברורות נשארת בעולם הלא חרדי.
מעניין אם התופעה אכן חודרת למגזר
צודקת לגמרי, רחלי.
קיימת גם במגזר החרדי.
אין פירסומי ניסא ולא מדובר בערבים בסדר גודל של בניני האומה, מי שלא נמצא במעגלים האלה סביר להניח שלא ישמע עליהם.
אבל זו אופציה קיימת לגרושים/ות חרדים – ליצור עוד הזדמנויות, להרחיב מעגלי הכרויות ולא לחכות רגל על רגל בבית לטלפון של שדכן. (ספויילר: בפרק ב’ זה כמעט לא קיים! מי שרציני/ת ורוצה זוגיות צריך/ה לעשות צעדים אקטיבים בעניין)
אני עצמי ראיתי את הצורך והקמתי מיזם שנקרא – “בקרוב” – בשנה האחרונה היו שני ערבים שכאלה, בהמשך יהיו עוד ב”ה, ויהיו עוד פעילויות כגון סדנאות של פרק ב לנשים, ימי עיון והיד עוד נטויה.
תהילה יקרה,
מיזם יפה ונחוץ בעיניי וכל הכבוד
כל כך קשה הבדידות, וערב כזה יכול להראות שיש אופציות ויש סיכוי..
אשמח שתיצרי איתי קשר לגבי שידוכים שאני מחפשת לבחורות מבוגרות
0546961252
תודה רבה