לוק:
שמלה מקומטת
קרדיגן מעל, לטשטש את הקמטים
תיק לא תואם
טיפ לנשים חרוצות מדי: לקפל ולגהץ את הכביסה מיד כשהיא יוצאת מהמכונה. ככה לא תצטברנה ערמות מקומטות ולא אפשריות.
טיפ לנשים סבירות: לתלות שמלות, חצאיות וחולצות קמיטות בארון מיד כשהן יוצאות מהכביסה ולא לזרוק בערמות שעוברות מהמיטה לספה לקערה ושוב למיטה. ככה גם אם לא תספיקו לכבס, לפחות הן לא תיראנה כמו תאונה.
אני מתעוררת מאוחר. יש לי סיבה טובה ותירוץ עלוב.
הסיבה היא החיים שלי. התירוץ הוא ששירה לא כאן לפלוש לי למיטה ולנער אותי.
אם היתה כאן אולי הייתי מבקשת ממנה שתכתוב לי פתק “אמא מאחרת שלא באשמתה”.
את קו 230 כבר הפסדתי. אם אתלבש במהירות שאני מחסלת שוקולד אספיק לרדת לתחנה בכניסה לעיר ולתפוס קו אחר לכיוון ז’בוטינסקי. אבל להתלבש במהירות זה בעיה. אצלי. ואתמול היתה שבת ואין לי אופציה פשוט למחזר בגד מאתמול.
אני פותחת את הארון. שמלה זה הכי קצר, לא צריך התאמות. כמובן אין שום שמלה בארון. מי אחראי על הכביסות בבית הזה?
בסוף אני שולפת אחת מהערמה של הנקיה־הלא־מקופלת. היא מקומטת בהחלט, אז אני זורקת קרדיגן מעל, לטשטש את הקמטים. נניח שזה מצליח חלקית. שמה איפור בתנועות מהירות. האודם נמרח. אני שולפת את חבילת מגבוני האיפור מארון האמבטיה בחוסר זהירות מוחלט ומתעלמת מכמות החפצים שמהדהדים טריקות קטנות על הרצפה בעקבות האקט. שולפת תיק לא מתאים (!), מאתרת את הרב־קו בקולות עצבניים שאיש לא בשטח להשיב עליהם בהזדהות, מוותרת על סנדוויץ’ וחורצת את גורלי לרעב היום, זורקת סידור לתיק, דוחפת גם את האודם, מקווה שאמצא זמן למרוח אותו כמו שצריך, מפתח ועפתי.
ככה מתחילה הבטחה לשבוע היפה בחיי:
אוטובוס מעשן ורוטן בכבדות, מישהי לועסת בפה פתוח ובכריך שלה יש טונה (ולי אין אוכל בכלל. יש להעביר חקיקה במהירות על סוגי המאכלים המותרים לאכילה במרחב ציבורי ובאוטובוסים בפרט. אולי יש להתקין גם מד־רעש לעיסות, בדיוק כמו מד־רעש באולמות, שיגביל אכילת גמבות, ביסלי וכל מרעישין), פקקים מחמירים את האיחור שלי מרגע לרגע (“היו פקקים,” אומרת אמא לענות יפה, “זה לא תירוץ לאחר. פקקים תמיד יש. צריך להתארגן לפקקים”), שמלה מקומטת, תיק לא מתאים (למקום היחיד בעולם שיודע להעריך התאמות), איפור חסר אודם, שיחה שלא נענתה ואין סיכוי שתיענה מהדס האסרטיבית שכירה במעוף, עולם מפורק, וברוגז.
למי יש כח עכשו לשבת על כסא ולהקשיב לדיבורים של נואה. עם א’ בלי א’, מרגיש לי ברברת. באמת, זה מה שחשוב?
לפחות בזכות האיחור אני חוסכת סבב, ולא צריכה לענות “איזה צבע את היום?” או “מה לבשת הבוקר, חוץ מהבגדים שעלייך? איזו תחושה או כוונה?” או “מה את רואה במראה, כשאת מסתכלת בה עכשו, חוץ מהדברים שכולם רואים?”
לפחות בזכות האיחור אני חוסכת סבב, ולא צריכה לענות “איזה צבע את היום?” או “מה לבשת הבוקר, חוץ מהבגדים שעלייך? איזו תחושה או כוונה?” או “מה את רואה במראה, כשאת מסתכלת בה עכשו, חוץ מהדברים שכולם רואים?”
כשאני נכנסת מתנשפת לכיתה בבניין הרמת־גני הגדול והלבן אני לא מזהה אותה לרגע.
במקום מעגל קטן ומהוקצע ונואה עם א’ עומדת מקדימה ומסובבת סבב אחרי סבב ביד רמה, הכסאות פזורים על כל החדר, מראות גוף נשענות על קירות, ושקי איקאה כחולים מרוחים על הרצפה, מקיאים ערמות בגדים.
זה עושה לי ציקוליקוצים. מהסוג הטוב.
אולי כן טוב שבאתי.
“טוב שבאת,” אומרת לי נואה עם א’ בקול המרשמלו שלה. “כבר רציתי להתקשר אליך. נעמה ממש מחכה לך.”
אז מסתבר שנואה עם א’ בועטת אותנו היום למים. בבעיטה רכה, כמובן. במגף עטוף פרווה.”דיברנו מספיק,” היא אומרת, “ולא באתן לכאן להקשיב או לצייר או לדבר. אז לכבוד סיום הסמסטר הזה אתן מתחילות לעבוד. חילקתי אתכן לזוגות, כל אחת עושה ייעוץ סטיילינג לשניה. אני כמובן כאן, אם צריך, אבל זה שלכן. אני רוצה לראות אתכן מסיימות סבב עד ההפסקה.”
“היי,” אומרת לי נעמה.
“היי.”
“אוקי, טוב שבאת,” אומרת לי ה’לקוחה’ הראשונה שלי, אני עדיין מרגישה מתנשפת, מהאיחור. ובלי איך את ומה את מרגישה היא שואלת “שנתחיל?”.
כן, הגיוני. ככה זה לקוחות. ונכון שגם ככה זה נעמה. אבל ברגע זה היא באמת לא אמורה להיות חברה.
“נתחיל.”
אנחנו מתיישבות ליד אחד השולחנות הדחוף אל הקיר. אני מוציאה מחברת.
“שלום נעמה,” אני אומרת לה. “אני גוגו.”
“איזו הפתעה,” היא עונה לי.
“כן, השם שלי באמת מפתיע, אני רגילה לזה. נעים מאד.” הציניות שלה בצרוף העצבנות שלי מוציאה ממני תשובות חדות.
“אז למה בעצם באת אלי?” אני פותחת את המחברת.
“כי נואה אמרה,” היא מגחכת.
“והיא לא אמרה למה?”
אני ממפה את השגרה שלה. הלו”ז שלה עמוס בטירוף. מלא פגישות, ושעות משרד, שתים עשרה שעות ביום עבודה קצר, ויותר מזה בימים עמוסים. שעות מול המחשב, נסיעות וישיבות צוות שהיא צריכה להיראות מעולה. “אבל בימים שאין פגישות וישיבות, שזה רק את ורק מול המחשב, יכול להתאים לך משהו יותר קליל?”
“אני חייבת להיראות ייצוגית, גוגו הסטייליסטית. זו הזירה. ולא משנה אם באתי למשרד היום רק כדי לשחק בשולחן סנוקר. אגב, יש אחד כזה, אבל לא זוכרת מתי לאחרונה מישהו שיחק בו באמצע היום.”
“ובנסיעות? זה נוח לך המחויט הזה?”
“נסיעות הן תמיד לבוש ייצוגי. זה פגישות, חוזים, כנסים. בקיצור, אני והחליפה זה ביחד.”
“ובערב?”
“לא נשאר לי הרבה ערב. אני חוזרת תמיד מאוחר מדי, ואז זה ישר לפיג’מה.”
“ובארועים, נניח? יש לך שמלות?”
“אני לא אוהבת ארועים.”
טוב, לקוחה קשה. לא ממש הטעם שלי. והיא לא נותנת פתח להציע לה משהו אחר. אני מעיפה מבט על הערמות המסתתרות בשקי איקאה, שקודם מילאו אותי חדווה. ואני נזכרת שאני עייפה. “אני מקווה שנמצא לך כאן משהו.”
“לא. אני הלקוחה שלך עכשו גוגו. את לא מקווה. אם אני הייתי מקווה בשביל הלקוחות של המשרד שלנו, הם לא היו סומכים עלינו, והבוס שלי לא היה סומך עלי. אני מבטיחה שאעשה בשבילם הכל, והם יקבלו את המקסימום, מה שלא היו מקבלים בשום משרד אחר.”
היא צודקת מאד. אבל זה לא הופך את זה ליותר נעים.
אנחנו חוזרות לשאלון. אני שואלת אותה על בגד שלה שהיא ממש אוהבת. אין לה אחד ספציפי. שואלת אותה על הרגע שהיא נכנסת לחדר מלא אנשים, מה היא רוצה שהם יבינו עליה, מה היא רוצה לשדר?
“סמכות.”
שואלת מה היא מתכוונת, מהי סמכות?
“שאני כאן. שאני יודעת מה שאני אומרת, שלא יזלזלו.”
“שלא יזלזלו?” אני חוזרת אחריה.
“כן.” היא לא מפרטת.
אני שואלת מה היא היתה רוצה ללבוש ולא מעזה.
היא שותקת רגע. “ביקום מקביל הייתי רוצה לגוון את המלתחה שלי בדברים יותר קלילים. אבל זה לא רלוונטי כי אני ביקום הזה.”
אנחנו הולכות למראה, למדוד פרופורציות, אני לוקחת את סרט המדידה שמונח על השולחן, זולג כמעט עד לרצפה.
“תורידי את הז’קט?” אני אומרת לנעמה. “יהיה קל יותר למדוד ככה במדויק.”
“נו, זה לא אמיתי,” היא אומרת. “בואי נמדוד ככה.”
אני מודדת פרופורציות. אני מזהה את האזורים שמחמיא להבליט, את קווי הגזירה ואיפה צריכים להסתיים השרוולים והמותן. אין לה אזורים שצריך לטשטש. היא מהודקת. המגע של העור שלה קריר ומתוח, והריח של הבושם שלה חודר לי לריאות. היא מכניסה עוד קצת את הבטן ומושכת את השרוול למטה. שריר קופץ לה בפנים.
“זהו, סיימנו.”
אנחנו מתקדמות להתאמת צבעים. אני מניחה לה בדים מתחת לסנטר מול האור הטבעי שנכנס מהחלון. בודקת אם העור שלה מגיב טוב יותר לצבעים חמים או קרים.
“הצבעים שלי הם כחול לבן שחור,” היא מגחכת. “את יודעת, נו.”
“אני יכולה לנסות כן להציע לך משהו אחר?” אני מרגישה שאני נובחת, אבל היא באמת מעצבנת. זה לא רק אני שיצאה מהמפעל הבוקר במצב פגום.
אולי היא קצת נבהלת. אולי היא פשוט משתפת פעולה עם התרגיל שנואה עם א’ הטילה עלינו. “כן.”
“טוב אממ…” אני חושבת, “אני חושבת שכדאי שננסה ירוק בקבוק, בורדו עמוק או אפור פחם. זה ייתן לך מראה עוצמתי וסמכותי לא פחות משחור, אבל פחות משעמם.”
“טוב אממ…” אני חושבת, “אני חושבת שכדאי שננסה ירוק בקבוק, בורדו עמוק או אפור פחם. זה ייתן לך מראה עוצמתי וסמכותי לא פחות משחור, אבל פחות משעמם.”
“את חושבת?” ואולי בגלל שאנחנו קרובות כל כך, פיזית, אני מרגישה את הפגיעות שבשאלה שלה.
“ננסה,” אני אומרת, ובפרץ המוטיבציה מהשינוי הקטן שחל בה אני מוסיפה, “מה יש להפסיד? ומקסימום, אם זה לא יעבוד לך בכלל, אז ננסה להכניס לך קצת צבע באקססוריז. להתלבש כמו שהתלבשת עד היום את יכולה לבד. באת אלי בשביל לנסות משהו חדש, נכון?”
“באתי כי נואה שלחה אותי אלייך…” היא ממלמלת.
“ומסתבר שבדוקא. חכי שנגלה למה היא שלחה אותך אלי.”
היא מחייכת חיוך קטן. קטן אבל חיוך.
טוב שיש גם דברים יפים בעולם.
6 תגובות
פרק מקסים גם הפעם.
היכולת של הסופרת לכתוב קליל מצד אחד, ומצד שני מעמיק, ואם הבנה לא רגילה לנפש האדם – היא מיוחדת במינה.
גם בפרק הזה, האפיון המדויק של נעמה, ושל גוגו כמובן, והדינמיקה בין שתיהן.
זה להרגיש כאילו את שם, ושזה פשוט באמת קורה. בדיוק ככה.
לא בהרבה סיפורים מצליחים ליצור תחושת אמינות גבוהה כזו.
סיפור פשוט כיפי
תודה!
כתיבה פשוט נהדרת
הקצב של הפיסקה הראשונה מעביר בצורה מבריקה את הקצב של בוקר הפוך,
והדיאלוגים בין גוגו לנעמה בנויים מעולה – הציניות, המתח הקטן באוויר והאופן שבו הקשר ביניהן מתרכך לאט לאט.
טקסט חי, כנה ומלא בפרטים הקטנים שהופכים סיפור לאמת מודגשת
סיפור יוצא דופן וממש כיף לקריאה.
יש בו הרבה הומור שחור שמוסיף חן לסיפור
“זה לא רק אני שיצאה מהמפעל הבוקר במצב פגום”
אבל הפרקים קצרים מידי…
.
פרק מעולה ממש
מסכימה עם כל התגובות כאן. פרק מעניין וחמוד. מצליח לגרום לנו להתעניין גם בדברים שאינם בתחום העניין שלנו. מצליח להראות את היופי שבכל דבר. אכן, הפרקים קצרים מדי. לגבי התירוצים שימו לב שגם בבתים לא חד הוריים בדרך כלל יש אחראית אחת על הכביסה ושאר ההתנהלות. ואני מכירה הרבה נשים חד הוריות שמסתדרות יותר טוב ממני ה”רגילה”.