כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק ג’

לוק:

חולצת תכלת מכופתרת

חצאית פליסה כחולה

תיק קנבס צהוב עם אבזמים כסופים

נעלי קנבס שטוחות תכולות עם אבזם כסוף

טיפ: כשאת מגיעה להיפגש עם מישהו בפעם הראשונה, תמיד תבחרי לוק סולידי. אם חשוב לך בכל זאת לעורר אצלו סקרנות, שלבי בלוק הסולדי פריט אחד מעניין.

איך זה קרה בכלל שיצאתי מוכרת בחנות?

שלוש שנים את יושבת במקום, בשקט, לא משתתפת בשיעורים, לא מפריעה, לא כלום. אף אחד לא חושב מה תהיי כשתהיי גדולה, כי אף אחד לא חושב עליך בכלל.

ואז מגיעה כיתה י”ב, ואת צריכה לבחור מסלול. את כבר לא יכולה ללכת עם כולם בשקט בראש קטן. ואז פתאום את מרגישה גם בעצמך שאת מישו.

המבחן תיל שוב יוצר בך את המתח הזה מימי אספת ההורים. מה ייצא שם? מה יידעו עלי? מה אני אגלה על עצמי?

יש בך דחף לשנות במבחן הזה. לענות תשובות לא נכונות, לא להוכיח הצלחה איפה שכן הולך לך, לנסות בכח להצליח איפה שלא. אבל יש בך גם הקול הזה שאומר, לפחות עכשו אני אראה מה אני.

ואז את נכנסת פעם ראשונה לחדר של היועצת. כסלו חורפי וקר, והיא מכורבלת בסוודר הצמרירי שלה, שאתו היא מסתובבת בכיתות לחלק את התה. כשאת רואה אותו מקרוב את רואה שהוא מלא צ’פים, עוד נקודת גנאי לרעתה. את נכנסת לחדר לא כי בחרת, אלא כי הסמינר רוצה שתקבלנה את תוצאות התיל בצורה מסודרת, עם הכוונה למקצוע שמתאים לכן. אז היועצת עושה הסבת מקצוע זריזה ליועצת תעסוקה. הסבת מקצוע זריזה היא דבר שקורה מדי פעם בתיכון בכל מיני הקשרים, ולא אכפת לך לזרום אתו כרגע, רק שתדעי כבר מה התוצאות.

ואז את נכנסת פעם ראשונה לחדר של היועצת. כסלו חורפי וקר, והיא מכורבלת בסוודר הצמרירי שלה, שאתו היא מסתובבת בכיתות לחלק את התה. כשאת רואה אותו מקרוב את רואה שהוא מלא צ’פים, עוד נקודת גנאי לרעתה. את נכנסת לחדר לא כי בחרת, אלא כי הסמינר רוצה שתקבלנה את תוצאות התיל בצורה מסודרת, עם הכוונה למקצוע שמתאים לכן. אז היועצת עושה הסבת מקצוע זריזה ליועצת תעסוקה. הסבת מקצוע זריזה היא דבר שקורה מדי פעם בתיכון בכל מיני הקשרים, ולא אכפת לך לזרום אתו כרגע, רק שתדעי כבר מה התוצאות.

ליועצת יש קלסר גדול, ולוקח לה זמן לדפדף ולהגיע לשם שלך. יש לה דף עם תוצאות מלאות. גם את מקבלת דף עם התוצאות, אבל חלקיות. לא ברור מה הנוהל, אבל ככה זה.

בגדול, בכישורים הכל יצא לך ממוצע. אנגלית קצת מתחת, אבל גם הראייה המרחבית, התפיסה החזותית, והחשבון וזה, הכל ממוצע. רק משהו אחד זניח, שימת לב לפרטים קטנים תחת לחץ, זה יצא לך מעל.

כל כך מאפיין את יהודית של הסמינר, תלמידה טובה, נוחה וממוצעת ומיישרת קו. לא אומר שום דבר על גוגו שמתחת לחולצת התלבושת. שמרגישה אחרת מרוב האנשים מסביב. שזוכרת את כל מלתחות הבגדים של כל המורות בפרוטרוט, ולא כי היא למדה אותן. שקוראת פרסומונים בשקיקה כדי להסתכל על מודעות יפות של בגדים, ולפעמים נוסעת לכותל רק כדי להסתובב קצת בשקט ביפו, לנשום אוויר ולראות שרשראות, חגורות, נעליים ותיקים. שלא מסתדרת עם אמא שלה בגרם.

אתן מדברות קצת. היא שואלת אותך מה חשבת ללמוד. את אומרת שאת לא יודעת. היא מנסה לדחוק ולזרז אותך כי יש לה עוד שבע בנות להספיק היום אחרייך, אבל את לא ממש משתפת פעולה. היא מדפדפת אתך לעמוד הבא, ואת רואה שהכי מהכל את טיפוס אמנותי. היא קצת מתפלאת ושואלת אותך אם גם אותך זה מפתיע, ואת מהנהנת בטפשות צייתנית.

האמת שהכי מהכל בא לך לגרור ממנה את הקלסר שלה ולהציץ מה כתוב עלייך בפירוט. מה זאת אומרת שאת תעשי מבחן והיא תדע מה התוצאות יותר ממך? אבל את ילדה טובה, והאמת שבשלב הזה ברור לך שמבחן שאת יוצאת בו ממוצעת בהכל לא יכול להגיד לך משהו אמיתי על עצמך ועל החיים שלך.

בסופו של דבר את נשלחת אחר כבוד למסלול גרפיקה. בתחילה חשבה היועצת שכדאי לך מזכירות, אבל המינהלי לא יצא לך חזק בכלל והאמנותי כן, אז בפקפוק רב היא ממליצה לך על המסלול האמנותי היחיד שיש בסמינר, ורק מסייגת שאם את לא מתחברת, אז יכול להיות שדוקא כן יעבוד לך מזכירות או ניהול משרד או איך שלא קראו לזה שם.

שנתיים את לומדת גרפיקה. אבא’לה שלך ואמא משקיעים לך על מחשב טוב עם מעבד חזק. את התשלום עליו הם פורסים לכמה חודשים, ואולי זה לא היה לך כל כך אכפת אם לא שהם היו עדיין משלמים את זה גם כשרצית לרכוש פונטים. זה השאיר אותך בעמדה שאת לא יכולה שוב לבקש. היית צריכה לגייס את הכסף בעצמך, והאמת היא שלא היה לך הרבה איך לעשות את זה.

לבייביסיטר כבר לא קוראים לבחורה שעברה את גיל שש עשרה. משרה של ממש לא אפשרית מבחינתך כי את עדיין תלמידה בבקרים, ובכלל המסלול עמוס מדי, הפרויקטים גדולים ודורשים שעות על שעות מול המחשב, ואת גם לא מסתדרת עם התוכנות מי יודע מה. לא מצליחה להבין איך אילוסטייטור ופוטושופ יכולים ליצור אמנות. הם תוכנות גרפיות, עם קווים משורטטים מדי וביצועים מדויקים מדי, ובלי נשמה.

היו לך חברות שכבר ידעו לגייס לקוחות וכסף. המוכשרות והסוחרות שבהן היו מעצבות כרטיסי ביקור בחצי מחיר או פחות. והאמת? לא משו. ראו שהם תוצרים של תלמידות. לפחות את ראית. אחרות, צנועות יותר, היו מעצבות שכפולים למורות בפחות ממחיר הקלדה. גם זה לא היה בשבילך, לא עם כל המאבקים שדורשות ממך התוכנות.

יש לך חברות שיש להן כל מיני מיזמים, קייטנות ועניינים. זה לא בשבילך, זה לכאלה ה’מדריכות’, שיודעות לשלהב קבוצה ולהרים דברים, ותמיד הסמינר היה בוחר אותן להצגות, לסולו, לארגונים. יש לך חברות שמעבירות שיעורים פרטיים. אבל גם זה לא את. את בסדר עם כל המקצועות. ממוצע, ככה אמר אפילו התיל, אבל לא מעבר לזה.

לפעמים את עוברת במרכז המסחרי ליד שלאגר או נעצרת רגע בביוטיק, שנפתחת אז חדשה וטריה מול הסמינר, ואת רואה את השלט “דרושה מוכרת לשעות אחר הצהריים” ואפילו לא מתעכבת לקרוא את האותיות הקטנות. זו הזדמנות נחמדה לעשות כסף, אבל היא לא בשבילך. נו, באמת.

והכסף מטריד אותך, מה זה מטריד? את צריכה אותו, ואין לך כל כך מאיפה להביא אותו.

אחרי כל זה הסמינר נגמר וזה שמח ועצוב וקצת אבוד. את מתחתנת וזה גם שמח למדי. ואת מחפשת עבודה בגרפיקה, כי זה מה שלמדת, זה מה שיצא בתיל שמתאים לך. את טיפוס אמנותי. ואפילו היועצת בסוודר הגדול, שכבר התקדמה בחיים לתיכון אחר, עם חדר יועצת גדול יותר וסמכויות ניהוליות רחבות יותר, אמרה שזה הכי מתאים לך.

אחרי מלא קורות חיים שאת שולחת עם תיק עבודות יצירתי אבל ברמת ביצוע לא מאוד גבוהה (ממוצע. המושג הזה מוכר מאיפשהו?) את מתקבלת לעבודה בימי שלישי־רביעי־חמישי בעיתון פרסום ברמות. זה נחמד. זה דורש ממך נסיעות, זה משרה אחרי צהריים וזה לא הכי כיף בעולם. זה קצת יותר משכר מינימום עם צפי לעלייה מתונה של שקל שניים בשנה אם תצליחי להתמיד. ואת לא תצליחי. הם יודעים את זה. כל חצי שנה מתחלפת שם הגרפיקאית. ביחס לתנאים של עבודה אחרי צהריים חצי שבוע זה סבבה.

אבל את מפתיעה. לא, את לא אוהבת את העבודה מדי. היא יבשה, היא חונקת לך את כל המעוף. מה שחשוב לבוס הוא שתתקתקי עניינים, כל עשר דקות שאת מתעכבת על מודעה שוות לו כסף, וחבל. אז את מעצבת מודעות יבשות יבשות, הכי אילוסטרייטור שיש, הכי לא אמנות. קווים ישרים, תמונות פשוטות לעבודה, טקסטים עמוסים מדי. הכיף היחיד הוא להתשמש בפונטים הכי חדשים שיש, לפצות במשהו על הפונטים שאין לך במחשב שהיום כבר גר אתך בבית שלך.

מדי פעם את מדמיינת על להיות עצמאית. יש לך אפילו כמה סקיצות ללוגו עצמי שעיצבת. הבוס שלך מוכן שתכניסי מודעה משלך אם נשארים ריבועים ריקים אחרי עימוד סופי. אבל הסקיצות נשארות סקיצות, ואין לך האומץ או ההשלמה להכניס אותן לקובץ שמועבר לדפוס. לא ברור לך למה.

את מפסיקה לגמרי לקרוא עיתוני פרסומת. בתור בחורה אהבת לדפדף בהם, אבל עכשו כשאת עובדת בזה זה מרגיש לך משעמם, קשוח ומכוער בטירוף. כל מודעה צועקת בנפרד את הבוס הקשוח שאין לו טיפת הבנה לאמנות וכל מה שאכפת לו הוא דד־ליין של הדפוס ועלות העסקה.

כשההריון של שירה מתקדם את נעשית עצבנית וקצרת רוח. את מפסיקה לחלום על סקיצות למודעה לעצמך ולשרטט כרטיסי ביקור ושטויות, ועושה את העבודה יותר ביעילות, יותר בתקתקנות ויותר בלי נשמה, בדיוק כמו שראוי לעיתון פרסומות.

הבוס שלך בטוח שאת לא תחזרי מחופשת הלידה. הוא מתחיל לחפש עובדת אחרת בשקט (כמה בשקט זה יכול להיות כשאת מעצבת את המודעה באדום ולבן של ‘דרושה גרפיקאית לעיתון בירושלים (רמות)’?). אבל את חוזרת. פחות אסרטיבית ונסערת, עובדת קצת יותר לאט אבל גם יותר מפוקס, בצייתנות ראויה לציון. הוא מעלה לך את המשכורת בשני שקלים לשעה, מאורע היסטורי מבחינתו כנראה. אחיות שלך שומרות על שירה אחרי צהריים. את לגמרי בתפקיד, עד שאת אפילו עונה לטלפונים “שלום, יהודית מדברת”. ואת לגמרי לגמרי יהודית, גרפיקאית של איזה עיתון.

ואז הבלגן הגדול נוחת עלייך. את גומרת להיות יהודית בבת אחת. כל העיצוב הגרפי הזה נראה לך קשקוש שמעולם לא התאים לך. מפסיקה להגיע למשרד. בלי לענות לטלפונים ובלי לדבר. מנחמת את עצמך שאולי מישהי שפנתה אליו מהמודעה ההיא שעיצבת באדום ולבן עדיין נואשת להתחיל עבודה מידית.

ואז הבלגן הגדול נוחת עלייך. את גומרת להיות יהודית בבת אחת. כל העיצוב הגרפי הזה נראה לך קשקוש שמעולם לא התאים לך. מפסיקה להגיע למשרד. בלי לענות לטלפונים ובלי לדבר. מנחמת את עצמך שאולי מישהי שפנתה אליו מהמודעה ההיא שעיצבת באדום ולבן עדיין נואשת להתחיל עבודה מידית.

את חוזרת עם שירה לאבא’לה ואמא, נלחמת קצת על הזכות שלך לגור עם עצמך, ועוד קצת ועוד הרבה. בשלב הזה את מתחילה לאסוף מגזיני פרסומת (קצת דוְקאניזם לא הזיק לאף אחד), לגזור מהם את התמונות שמוצאות חן בעינייך, וליצור התאמות.

באחד העלונים האלה את מוצאת את הפרסום על היחידה. מרוהטת, קומה שישית עם נוף, חשוב! קטנה, לא נורא! אולי אפילו טוב. ברכפלד ולא קרית ספר, מצוין! והמחיר זול יחסית.

בלי לשאול אף אחד, (ובאמת, למה לשאול? מה, לא התחתנת פעם?) את הולכת לראות אותה. והיא מיד קונה את לבך. יורדת למרכז מסחרי מתחת לבניין. מבינה שאת חייבת כסף כדי לחזור לחיים עצמאיים. עוברת ליד שלאגר. באופן חריג אין שם השלט “דרושה מוכרת לשעות אחר הצהריים”. אבל כמה חנויות אחר כך נמצאת החנות שלך. יפה יותר, גדולה יותר, מעוצבת יותר. לא חנות שאת מאפשרת לעצמך לקנות בה בדרך כלל. ושם, בשלט מודפס היטב על הדלת השקופה כתוב “דרושה מוכרת לעבודה במשמרות”. באותיות הקטנות כתוב “פרטים נוספים ניתן לברר בחנות”.

את נכנסת.

בערב אבא’לה שלך מגיע אתך, ואתם חותמים חוזה על היחידה.

להדפסה