לוק:
סריג ורוד בהיר
חצאית שחורה עם פרחים ורודים
גרביים שחורים, נעליים שחורות
מטפחת ורודה קשורה על בובו נמוך
טיפ: כשאין לך זמן להתלבש, תבחרי לוק שכבר לבשת בעבר בסיטואציה דומה. אל תתחילי להמציא התאמות חדשות.
השילוב של שירה עם השעון המעורר הוא השילוב הכי מנצח שיש. השעון מעיר את שירה, שירה אותי, ושלושתנו מתחילות את היום במרץ. בימי רביעי בבוקר השילוב העדין הזה קצת מופר. שירה לא נמצאת. השעון נאלץ להעיר אותי ישירות. אני לא כל כך מתעוררת בלי שפולשים לי למיטה, גונבים לי את השמיכה ומספרים לי סיפורים מהגן. וכשאני כבר כן פותחת עיניים, אין לי מי שידרבן אותי לקום כדי להכין לו שוקו, ליטול לו ידיים ולעזור לו לאתר את המשחק התורן שנפל מתחת למיטה.
לא בא לי לצאת מהמיטה. אני במתח. ואני שונאת לקום מאוחר, זה לא משאיר לי זמן לנשום. וכשאני אומרת לנשום אני מתכוונת בעיקר ללהתלבש. פותחת את כל דלתות הארון, מנסה להתאים חולצה לחצאית הלבנה ולמצוא נעליים משתלבות, ואז מגלה שאין לי גרבי רגל בכלל במלאי. מישו התרשל פה בתורנות הכביסה שלו. חבל שהאופציה היא רק אני.
אז אני מנסה לבנות לוק אחר, שיתאים לגרביים שחורים. מוציאה את החצאית השחורה עם הפרחים הוורודים וזורקת אותה על המיטה. לחצאית הזו יש אופציה אחת להתאמה. קצת פשפוש בערמות הכביסה הנקיה ולמרבה המזל הסריג הוורוד מתגלה מכובס, אבל קצת מקומט. יש לי זמן לגהץ?
אז אני מנסה לבנות לוק אחר, שיתאים לגרביים שחורים. מוציאה את החצאית השחורה עם הפרחים הוורודים וזורקת אותה על המיטה. לחצאית הזו יש אופציה אחת להתאמה. קצת פשפוש בערמות הכביסה הנקיה ולמרבה המזל הסריג הוורוד מתגלה מכובס, אבל קצת מקומט. יש לי זמן לגהץ?
נראה לי אני אגהץ, אין לי זמן לתכנן פה לוק שלישי.
ללאה חשוב שנגיע ייצוגיות לחנות. כשהיא אומרת ייצוגיות היא מתכוונת גם ממוסדות. לפעמים אני זורמת אתה לפעמים פחות. בסך הכל, לחבוש פאה כל בוקר זה לא רק מעצבן ומגרד, זה גם משעמם.
לא מזמן קניתי בובו, לא מלא מדי, אבל מספיק מלא כדי שאמא לענות יפה תשתתק ותנעץ בי מבט שאומר, ‘זה שאני לא מתעלפת פה עכשו, זה רק בגלל שאני חושבת שזה לא מנומס לעשות דרמות, אבל זו התגובה ההולמת לסיטואציה הזו.’
בגלל שאני לא ממש הבת של אמא לענות יפה שלי, אני לא יודעת לענות לה בלי מילים.
“אני אוהבת את זה,” עניתי לה למה שהיא לא שאלה.
“את חושבת שזה מחמיא לך?” היא שאלה בטון שלא נותן לפקפק מה היא חושבת.
“לא הייתי קונה משהו שלא מחמיא לי,” עניתי, והרגשתי פתאום שוב בגיל חמש עשרה. וואלה, כמה רבתי אתה על בגדים. “נו, אמא, באמת!”
אני חובשת את הבובו, בוחרת מטפחת מתאימה לוורוד של החולצה, וקושרת קשירה עדינה מסביב לראש. אני אוהבת את הסטייל הזה. לאה תאהב פחות. אמא לענות יפה עוד פחות.
אולי אני צריכה להתלבש היום בצורה שלאה תאהב, שתהיה מרוצה.
אבל בטוח שאסור לי לאחר.
יש לי היום משימה.
איזה מתח.
הבוקר הוא תמיד זמן רגוע יותר בחנות. אולי כי עשר בבוקר זה די מוקדם להתחיל למדוד בגדים חדשים. אני חושבת שבשלב הזה ביום אנשים עוד לא מתאוששים מהטראומה היומית של לבחור לוק מתאים מתוך הארון. אני מדליקה מוזיקה, פותחת קופה, יוצאת מאחורי הדלפק ומיישרת קצת ערמות של בגדים, מצמידה כמה טיקטים שנפלו עם אקדח התוויות, ומתיישבת חזרה מאחורי הקופה. לא זמן טוב לדבר עם לאה, אני אומרת לעצמי. על הבוקר זה לא זמן לבקשות. ומגיע לי גם להתפנק קצת על השקט.
אני משתדלת להתפנק. להדחיק את המשימה שלי.
חצי שעה עוברת, נשארו לי עוד חמש שעות.
אני מאוד אוהבת בגדים, בעיקר לקנות, להתאים ולמדוד, אבל ממש שונאת לעבוד בזה. לכו תבינו.
מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות היום? אני מנסה להסיח את דעתי ועושה הערכת מצב מהירה. לא ערב חג, גם לא סייל או חופש. משמרת בוקר תהיה רגועה היום.
מה כן גרוע יכול לקרות?
אולי תגיע מורה מהסמינר למדוד בגד לחתונה של הבן שלה.
תרים גבה שאני המוכרת פה.
תבחר שמלה שחורה.
תבקש מידה 5, תנסה להיכנס אליה בקושי, ותקרא לי מתא המדידה להביא לי מידה 6.
אני אצטרך לאכזב אותה, ולהתנצל כאילו שכחתי לעשות שיעורי בית, שהבגד מגיע רק עד מידה 5.
אוקי, זה הדבר הגרוע.
ומה הדבר הכי טוב?
אמממ… לא יודעת.
איך אני אומרת ללאה שאני מורידה משמרת אחת בשבוע, בגלל הקורס החדש שלי? אולי לא כדאי בעצם לעשות את זה היום. לאה לא תאהב את זה, ואין לי אומץ.
אבא’לה שלי מגיע לאסוף אותי מהחנות לגן של שירה. זה לא שביקשתי או משהו, אני לא טיפוס שמבקש דברים כאלה, אבל הוא אבא טוב, רחום כזה, ועבר בסביבה.
‘מה שלומך גוגו?’ הוא שואל כשאני פותחת את הדלת, וגורף כל מיני פתקים, חשבונות, עטים שבורים ובטריות מהכסא שלידו אל הכסאות שמאחוריו. הרכב שלו הוא הממלכה הפרטית שלו, ושם הוא מרשה לעצמו להיות מבולגן.
הוא מושיט לי ארטיק קרח שקנה בשבילי. מישהו צריך ללמד אבות שבגיל 24 זה שוחד קטן מדי, צריך מגנום או לה־פרוטה כדי שזה יעבוד. וגם פותח לי את העטיפה.
איכשהו זה בכל זאת מחמם לי את הלב.
‘היה בסדר,’ אני אומרת לו. ‘אני צריכה לבקש מהבוסית שלי להוריד משמרת, והבוסית שלי לא תאהב את זה. היא תסביר לי שאין לה איך להסתדר עם זה, ותעשה פרצופים. אז כל היום הלך לי על המתח מזה.’
“אבל היא הסכימה בסוף?” הוא שואל. גבר, חותר לשורת הסיכום.
“לא שאלתי… לא העזתי.”
“ולמה את צריכה חופש?” הוא צופר לרכב שמנסה לעקוף עקיפה מסוכנת.
לא סיפרתי לאף אחד. עדיין.
“סתם, קורס.” ולפני שאני שוקלת אם בא לי לשתף, הלשון שלי כבר ממשיכה. “לומדים שם סטיילינג, כאילו התאמות של בגדים וצבעים. דוקא משהו שנראה לי ממש מעניין. זה פעם בשבוע בבוקר, ואני לא יכולה במקום זה לקחת עוד משמרת צהריים כי אין לי מה לעשות עם שירה. כאילו, זה…” אני ממהרת להסביר את הפן הכלכלי של השדרוג. “אלה, נו, העו”סית? היא סיפרה לי על זה. יש לזה מימון של הרווחה או סבסוד של איזה לא יודעת מה או משהו.”
“הא.” הוא מעיף בראי מבט. “נראה לי זה ממש ממש בשבילך.”
נכון, זה ממש בשבילי. וכיף לשמוע שאבא אומר לי את זה. אם יש מישהו שמכיר אותי ממש טוב, זה הוא. למעשה, אני די דומה לו. באופי. בחוסר המשמעת הבסיסית. לקח לי שנים לעלות על זה מאיפה יצאתי כזו לא ממושמעת, עד שגיליתי את חוסר המשמעת שמסתתר לו מתחת לשפם, את החיוכים שהוא מבליע, את התחכומים הקטנים, את העורמה הכאילו אגבית, שמבליחים פה ושם, מעבר להתנהגות היומיומית הממושמעת, המתורבתת ומלאת האכפתיות והאחריות.
לפעמים אני מנסה לדמיין את אבא שלי בתור ילד. זה לא קשה, כי אני מכירה את התמונות שלו בגיל הזה. מכנסיים קצרים קצרים, פאות מבולגנות וחיוכים זורחים. אולי זה לא קשה כי אני מכירה את הסיפורים שלו מהילדות היטב היטב. הוא גאה בהם בטירוף, שזה נוגע ללב וגם קצת מצחיק בעת ובעונה אחת.
לפעמים אני מנסה לדמיין את אבא שלי בתור ילד. זה לא קשה, כי אני מכירה את התמונות שלו בגיל הזה. מכנסיים קצרים קצרים, פאות מבולגנות וחיוכים זורחים. אולי זה לא קשה כי אני מכירה את הסיפורים שלו מהילדות היטב היטב. הוא גאה בהם בטירוף, שזה נוגע ללב וגם קצת מצחיק בעת ובעונה אחת.
העצים שהוא טיפס עליהם, המסטיק שהוא הדביק לכסא של המורה של אחרי הצהריים אחרי שהוא הוציא אותו מהכיתה סתם בלי סיבה, המבחן שהוא ענה עליו בא”ת ב”ש, ואיך, בראש חודש אדר אחד, הוא עם עוד שני חברים הפחידו את המנהל שבא לצעוק עליהם, וקפצו מהחלון בקומה השניה מול עיניו הנדהמות. היתה רמפה מתחת לחלון, אבל את זה המנהל לא זכר באותו רגע אימה.
כשאני מסתכלת על אבא שלי אני עדיין מוצאת בו שריד של החיוך הקונדסי שלו, אבל מעבר לזה הוא בחור ממש מחונך. וזה לא קרה לו עם הגיל, כמו שאולי תטעו לחשוב. לדעתי, אמא לענות יפה שלי דאגה לזה.
“זה טוב שתעשי משהו שאת אוהבת.” הוא מסתכל עלי במבט אבהי כזה, קצת גאה קצת דואג. “מעניין מה אמא תגיד על זה.”
אני יוצאת מהרכב לקחת את שירה וחוזרת אתה ועם תשובה.
“אמא תשאל אותי מה יוצא מזה,” אני מעדכנת אותו רגע אחרי ששתינו חגורות, הפעם במושב האחורי, והדפים, עטים, בטריות וכל השאר גרופים הצדה. “מה היו השיקולים שהחלטתי ללמוד את זה, ואיך אני אסתדר כספית עם משמרת אחת פחות בשבוע.”
“ואיך תסתדרי באמת?” הוא מציץ מהמראה.
“אני אעבור לאכול אצלכם את ארוחות הצהריים?”
שנינו צוחקים.
“אולי גם אוותר על הקוסמטיקאית. אולי אבקש מאמא שהיא תסדר לי את הגבות,” אני ממלמלת.
“רק אל תגידי לה את זה.”
2 תגובות
איזה אבא חמודדד
איזה סיפור מתוק ומרענן. אהבתי