כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק ז’

מפה לשם מתברר ששרי מתארסת מחר בערב. אמא לענות יפה בלי להתעצ־ על הקו, מבשרת לי את הבשורה בניחוח חגיגי ומוקפד. יום לפני, כדי שאהיה מאורגנת. ובכלל בתור אחות גדולה היא רואה לנכון לערב אותי בסוד העניינים קצת לפני שהכל מוחלט וודאי.

כזו היא אמא לענות יפה שלי. הכל מדויק, מדוקדק ומכוון. מתערבת אתכם שהיא מתקשרת עכשו לילדים שלה בדיוק לפי סדר הולדתם, ואם מי שהוא לא עונה, שרשרת ההודעות מתעכבת.

בעצם, בטח לדובי היא הודיעה כבר אתמול, כי בתור אח בכור, לפי הטבלאות ונהתונים, מגיע לו לדעת שני ערבים קודם, ולא רק ערב אחד.

יאלללה, יאללה. בלי זוטות. זו בשורה נפלאה. אני קופצת מהמקום, מה זה קופצת? מנתרת. לא צורחת מהתרגשות כמו שאמא לענות יפה שלי ממש לאאוהבת, אבל ממטירה שאלות מי זה (אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין), באיזו ישיבה הוא לומד ומאיפה המשפחה (כנ”ל), וכמה פגישות היו (זה, אם שרי תרצה, היא תשתף). הרוח יוצאת לי מהמפרשים בצורה מדודה ואחראית, ואז אמא מספיק פנויה לתת לי נתונים טכניים מתי אני אמורה להגיע, לדייק בבקשה, ומה שירה צריכה ללבוש. (בגד שבתי, חגיגי, אבל לא הכי חגיגי. אותו לשמור לאירוסין.)

ממני היא קצת מיואשת.

או שהיא עדיין מקווה שאני מבינה לבד.

בארור שאני מבינה לבד.

כל אחד מתרגש בצורה אחרת, אני מתרגשת עם ארון הבגדים שלי.

חגיגה של צבעים, התאמות ועניין.

מה הכי מרגיש לי וורט?

קצת אחרי שבע ורבע, כשאני כבר יודעת איך קוראים לו, מוטי אגב, כי בפרוטוקול של אמא לענות יפה שלי כתוב שכבר אפשר לומר, אני שולפת את הבגד הראשון מהקולב, נראה לי זו היתה חצאית ורודה ארוכה.

קצת אחרי שבע ורבע, כשאני כבר יודעת איך קוראים לו, מוטי אגב, כי בפרוטוקול של אמא לענות יפה שלי כתוב שכבר אפשר לומר, אני שולפת את הבגד הראשון מהקולב, נראה לי זו היתה חצאית ורודה ארוכה.

ואחריה ז’קט כחול.

ואחריה שמלה כחולה כסופה.

אני מודדת, מציצה במראה ומנסה.

ומתרגשת.

ונושמת עמוק צבעים של ארוע. התחדשות והתרגשות:

כחול, כסוף, מנטה, טורקיז.

בשמונה אנחנו אמורות לצאת מהבית, לעלות על קו 2, ולהגיע לאבא ואמא בשמונה וחצי בערך.

אבל רק בשמונה ורבע אני מסיימת למרוח אודם ורוד על השפתיים, ואני עוד צריכה להתאים נעליים ללוק שבחרתי לי: החולצה הכסופה, החצאית המנטה והז’קט הוורוד פוקסיה.

הכסוף חגיגי, המנטה מרוגש, והוורוד פוקסיה שובר את הלוק החגיגי מדי, כי זה רק וורט, נכון? והופך אותו לחי יותר וקצת שובב. אחות של הכלה, לא? לא איזו מחותנת.

המיטה שלי נראית כמו הר קטן של בגדים. המון בגדים, שמדדתי וניסיתי להתאים בכמעט שעה של עבודה.

ויש לי עוד להלביש את שירה.

אני נכנסת לסטרס.

מעיפה את ההר לתוך קערת כביסה, גוררת את שירה הצוחקת למיטה שלי, מנסה להחליף לה בידיים נוקשות והצחוק שלה הופך בכי.

‘פויה אמא’ היא מודיעה, וזה לא נעים לי בכלל. היא בועטת ונושכת ואני די חוששת שהיא תלכלך אותי.

הייתי צריכה ללבוש סתם מה שיוצא לי. סתם בגד. למה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן להתלבש? יכולתי לזרוק על עצמי סתם שמלה בלי כל כך הרבה התלבטויות. הייתי צריכה להלביש את שירה קודם. לא, אבל אז היא היתה מלכלכת את מה שהיא לובשת. הייתי צריכה למהר, לשים לב לשעון. הייתי צריכה להתחיל להתארגן קודם.

אני דוהרת לארון, להוציא ממנו שמלה לשירה, לפני שהיא תימלט לי מהמיטה, וכמעט מתנגשת בו חזיתית. בפוסטר שחילקה לנו נואה עם א’ בסוף המפגש.

אל תנסי לרצות אחרים.

ככה כתוב מתחת לכותרת הכלל הרביעי.

הא.

אני מורידה הילוך, מבינה שלוורט כבר איחרתי.

ובעצם, בפרמטרים שלי, זה הכי נורמלי בעולם שאמא לילדה קטנה מגיעה לוורט של אחותה קצת אחרי שהוא מתחיל ולא כמה דקות לפני זה. ובכלל, מה שירה אמורה לעשות שם כל הזמן?

אפילו לי אין מה לעשות בסיטואציה המביכה הזו של ‘נעים מאד חייבים להכיר, בואו נקשקש ביחד שעה כי עוד מעט יהיה אירוסין, שגם שם נקשקש, אבל שם נוכל להימלט לאורחים שלנו שאנחנו באמת מכירים ואוהבים’.

אמא לענות יפה לא תהיה מרוצה. אבל היא בכל מקרה לא תהיה. כי אני כבר מאחרת.

אז עוד רבע שעה של איחור שווה לי כדי ששירה ואני נגיע רגועות יותר, נינוחות יותר ועם נעליים מתאימות בול בול בול לבגד. לא משהו ששלפתי מהארון.

אל תנסי לרצות אחרים.

פתאום אני מסכימה לנסות את זה. ואז משהו משחרר בי. וואו.

וככה אני מגלה שהכללים של נואה עובדים.

*

“קו 2 עוד רגע, והקו הבא עוד עשרים וחמש דקות, ושירי צריכה לישון שלא תאחר מחר למעון,” אני אומרת לאבא מהר.

הוא מבסוט מכדי להציע לי שהוא ייקח אותנו הביתה מאוחר יותר. מאושר עם שרי ועם החתן הטרי שלה. מגיע לו, קצת נחת בחיים. 

לא היה להם קל שם, עם השידוכים של אחות שלי, ולא באשמתה בכלל, ילדה טובה וממושמעת כמוה. אז הוורט הוא באמת חגיגה גדולה ומרשימה. אבא פותח בקבוק יין מהאוסף הקטן שלו וכנראה שותה קצת כי הוא ממש עליז. המשמעת הרגילה שלו קצת יוצאת לחופשה.

מהזווית שלי במסדרון אפשר לצפות גם על הסלון וגם על המטבח. אני מציצה רגע על אמא לענות יפה כדי לבדוק אם היא גם נהנית מזה בשקט, חוץ מלעשות פרצופים ואנחות דוממות, אבל זו טעות, כי היא קולטת את המבט שלי, והפרצופים והאנחות השקטות עוברות למחלקה שלי. בטח.

“אולי תורידי את הז’קט,” היא אומרת לי בשקט מדומה כשהיא מגיעה למסדרון. “לא כל כך קר כאן. הוא לא מוסיף לבגד.”

“אני אוהבת את זה ככה,” אני עונה בנחת מדומה.

“אני לא חושבת ככה. וחבל שאיחרתם,” היא סוגרת עניין וממהרת לדלת לקבל אורחת נוספת.

זה חבל שאיחרתם שלישי להערב, הפעם הראשונה היתה כשבאנו, השניה כשהציוד שהבאתי ולא הבאתי לשירה היה בדיון (שכחתי בקבוק, אבל היא בעקרון לא שותה מבקבוק, רק לפני השינה! לא חישבתי שהזמן של הוורט יוצא בעצם באותו זמן ביום שהוא לפני השינה אצלה, ובטח שלא חשבתי שהיא תחשב את זה), ועכשו זה. אוף. נחמד.

שירה נרדמת לי בידיים ברגע של אדיבות מצדה, אני מחככת את הלחי שלי בלחי שלה וקצת מתנחמת. הגברים בסלון שרים משהו, ומישהי מבקשת לעבור. אני זזה ימינה.

עוד מישהי מבקשת לעבור. אני זזה שמאלה.

בפעם השלישית כבר שירה כבדה לי ואני הולכת לחדר לחפש לי מקום לשבת. הוא מלא בחברות הרועשות של שרי. לא ייאמן שלבחורה המאופקת הזו יש חברות שמסוגלות להרים כזה רעש. אני הולכת לחדר השני ומגלה שהוא תפוס, אשתו של דובי מיניקה שם. לא נעים לי להפריע. החצי חדר הנוסף נעול.

ולחדר של אבא ואמא לא נכנסים אצלנו. לא משנה באיזה גיל ובאיזה מצב.

אז אני הולכת לאמבטיה, נועלת אחרי את הדלת ומתיישבת על הרצפה.

בתחילה אני משכנעת את עצמי שזה פשוט כי אני רוצה כבר לשבת, אחר כך אני מספרת לעצמי שזה כי נמאס לי להיות הכבשה השחורה ונראה מה יעשו בלעדי ומי יהיה הקרבן, אחר כך אני מחכה שמישהו ידפוק על הדלת ויוציא אותי מהקריזה המשונה שתפסתי. אבל שום דבר לא קורה. אף אחד לא מחפש אותי. אף אחד לא רוצה את האמבטיה, ושירה ישנה לה בנחת בידיים שלי יותר טוב משהיא ישנה במיטה שלה.

אני ממשיכה לחכות. שרים שם שוב איזה שיר. והרעש מחדר בנות קצת שוכך.

אז אני יוצאת החוצה, נעמדת שוב במסדרון ומחפשת בעיניים מישהו שחיפש אותי. מישהו שיראה אותי ועשה לי עם הראש ‘הא’ נרגע כזה. הסלון כבר חצי ריק. הבקבוק של אבא גם.

“גוגו?” קוראת לי אשתו של דובי. אני מסתובבת אליה מיד.

“אה, את עם שירה ככה? לא הבאת לה עגלה? דובי אומר שאפשר כבר להתחיל לארגן קצת חזרה. את יכולה להגיע לעזור? אני לא בדיוק יודעת איפה מניחים כל דבר.”

אני נפרדת משירה בלי חמדה והולכת שותקת למטבח לעזור לארגן קצת, ממש קצת, כמה שאני חייבת לפרוטוקול.

ואז, כששרי והחתן שלה כבר עשו תמונה ועומדים לצאת לסיבוב, אני מתקשרת לקל־קו, שומעת שקו 2 מגיע עוד שלוש דקות, תופסת את העגלה של שירה, פולטת לאבא מזל טוב ואת משפט ההסבר המגוחך הזה: “קו 2 עוד רגע, והקו הבא עוד עשרים וחמש דקות, ושירי צריכה לישון שלא תאחר מחר למעון.”

ודוהרת לאוטובוס.

לפני שמישו, אפילו אני, ייזכר ששירה מאחרת למעון על בסיס קבוע, שעשרים וחמש דקות לא משנות ושבעצם היא כבר ישנה עכשו, ממש ישנה.

*

לקו 2 אני עולה בדהרה. ושירה פותחת רק לרגע עיניים ומיד עוצמת חזרה.

אילו דרמות כבר יכולות להתרחש באוטובוס בקו 2? זה אוטובוס עירוני טפשי, לא איזו רכבת תחתית בניו יורק. ובכל זאת אני מגלה שאני יושבת שם ודומעת. כמעט בוכה.

מישו מהספסל הסמוך נועץ בי עיניים, וזה לא מוצא חן בעיני. אני מנסה לעצור את הדמעות, אבל כמו שפליטות הפה שלי לא ניתנות לעצירה, גם הדמעות שלי ככה.

מישו מהספסל הסמוך נועץ בי עיניים, וזה לא מוצא חן בעיני. אני מנסה לעצור את הדמעות, אבל כמו שפליטות הפה שלי לא ניתנות לעצירה, גם הדמעות שלי ככה.

כבר אמרתי פעם שאני לא טיפוס שבוכה, אולי לכן כשזה קורה לי אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

המישו נועץ בי מבטים וזה ממש מרגיז אותי. הייתי עוברת מקום אם לא שהייתי כבולה למקום שמתאים לעגלה. אני נועצת בו מבט חזרה של הכל־בסדר־סתום־ת’פה, והוא באמת מסובב את הראש חזרה בנימוס חסר ברירה.

מה כבר יכול להיות? קו 2, קו קרית ספר ברכפלד, והוא לבוש תלבושת לבנבנה. כלומר חולצה לבנה וכל זה. אבל כשאני נעמדת לרדת הוא מתרומם גם. אני מסתפקת רגע מה לעשות ומגלה שעוד אברך צעיר עומד לרדת אתנו, אז אני נדחפת קדימה, עם העגלה, יורדת ראשונה, לא מחכה לעזרה ודוהרת בחצי ריצה על עקבים לעבר הבניין שלי. כשהאוטובוס חולף אני מגניבה חצי מבט לאחור, המישו מהאוטובוס צועד במהירות בדיוק לכיוון שאני הולכת אליו, והאברך הנוסף שירד אתנו עומד להיכנס לבניין שקרוב לתחנה. 

אני מגבירה מהירות, מה זה מגבירה? טסה. עכשו רצה ממש. זו עליה ואני עם עגלה אבל תחושת הפחד חזקה יותר.

אני נכנסת לבניין בטיסה של שמונים קמ”ש להערכתי, לוחצת בדחיפות על לחצן המעלית ושוקלת לפרוץ לבית של אחד השכנים בקומת הכניסה.

אני מוותרת, כי משהו בי עדיין חושש שכל ההיסטריה שלי על לא דבר. 

כשדלת המעלית נסגרת אני שומעת את דלת הבניין נפתחת. אין לי מושג אם זה הברנש מהאוטובוס או סתם שכן תמים שחוזר עכשו מכולל ערב מאוחר, בלי לדעת שהוא מעמיק בי חרדה עלומה.

את הדלת אני נועלת בכל המנעולים האפשריים, וליתר ביטחון גם מניחה מאחוריה שולחן כבד.

וואלה. גוגו. את מכירה את עצמך ככה היסטרית?

תהייה לחלל העולם: האם זה היה אחרת אם היה פה גבר בבית?

להדפסה