לוק:
שמלה כחולה
נעלי סניקרס
טיפ: כשאין זמן, תמיד כדאי לבחור בשמלה. שמלה היא לוק שלם ולא צריך זמן כדי להתאים חולצה לחצאית. נעלי סניקרס לבנות יכולות לעזור לארוע, הן בדרך כלל ניטרליות, ויתאימו לשמלה אם היא לא אלגנטית מדי.
הוורט של שרי היה ביום שני, ככה שכשאני קמה בבוקר למחרת אין לי ברירה אלא לקום ליום שלישי.
היום הכי רגיש שלי.
כמו תמיד השעון מעיר את שירה, שירה אותי, ושתינו מתחילות את היום. כמו כל יום שלישי הוא מתחיל קצת באיחור. ברמת העיקרון שירה אמורה להתחיל בשעה הרגילה, אבל אם אמא שלה מתחילה את העבודה במשמרת צהריים, אין שום סיבה בעולם ששתינו נקום מוקדם מדי. וכן, שמונה וחצי אצלי זה מוקדם מדי, כמו שכבר ציינתי אני לא מתכוונת להתנצל על זה. לא מתכוונת להתנצל בכלל על זה שגם הרבה אחרי ששירה השתחלה למיטה שלי והסבירה לי בכל האמצעים העומדים לרשותה, כולל חיוכים, מלמולים, משיכות בשמיכה, שאלות סקרניות, דיבובים נמרצים, דחיפות קלות, בעיטות מתוסכלות ויללות שהגיע בהחלט הזמן שאקום, אני עדיין בוהה בדלתות הארון שמול המיטה ובמשפטי המחץ של נואה שתלויים עליהם. משחזרת את הריצה המפוארת שלי אתמול בלילה, ומגלה שאני דוקא משועשעת.
על עקבים! עם עגלה! זו סיטואציה מפוארת לכתוב עליה.
בסוף אין לי ברירה, אני קמה. מארגנת את שירה בזריזות ומוצאת חצאית שלפני שבועיים התאמתי לחולצה ירוקה. בגלל שבאמת אין לי זמן להתעכב על התאמות אני פשוט משחזרת את ההצלחה ההיא, רק משלבת שרשרת חדשה, ומעודדת את עצמי שהאדם הבא שאני פוגשת הוא דקלה הזאת, שמתלבשת מזעזע כזכור, אז למי זה משנה.
כלומר, ברור שלי.
אני מתנצחת עם עצמי. ואנחנו יוצאות מנוצחות.
כשאני חוזרת מחשמונאים אני נעצרת ליד תיבות הדואר. ביום שלישי מגיע עניין שבועי. ליחידת דיור בקומה שישית אין תיבת דואר ייעודית, וממילא היא גם לא מקבלת פרסומונים וכאלה, אבל יש מספיק שכנים שדוקא יש להם תיבות דואר והפרסומונים לא מעניינים אותם.
פעם הייתי לוקחת עיתוני פרסומת ממה שזרקו על הרצפה כל אותם שכנים שלא עניין אותם וגם לא מספיק אכפת להם מנראות הבניין. אמא לענות יפה היתה מתפלצת, אם היא היתה מכירה בקיומה של מילה כזו או מציאות בשם ‘מתפלצת’.
אבל לפני חודש בערך הניח שכן אחד, שכנראה היה אכפתי מספיק או עצבני מספיק מערמות העיתונים המתגלגלות בכניסה, פח פלסטיק לבן.
הפח נקי, כן? ומיועד רק לנייר, אבל לא נעים לי לחטט בפח. מרגיש לי נורא קבצני.
כלומר, זה אכן קבצני.
ועוד קבצנות־על, של עלוני פרסומת חינמיים.
אבל המלאי שלי קצת הצטמצם לאחרונה, ובכל הפעמים שעברתי ליד הפח לא היה שכן מספיק רשלני שזרק את העיתון על הרצפה ליד הפח.
שכנה במטפחת שחורה ונעלי בית מִתקפקפות מתקרבת לבנין. אין לי מושג איך קוראים לה ומאיזו קומה היא. היא אפילו לא מהאלה שמשחקות אותה אדיבות ואומרות לך שלום.
יש לי מושג חמור שהיא תמיד יוצאת בחלוק. תמיד! חלוק הוא נקודת הסכמה נדירה ביני לבין אמא לענות יפה. עם חלוק לא יוצאים מהבית אם זה לא מקרה חירום. וגם אם זה מקרה חירום.
יש לי מושג חמור שהיא תמיד יוצאת בחלוק. תמיד! חלוק הוא נקודת הסכמה נדירה ביני לבין אמא לענות יפה. עם חלוק לא יוצאים מהבית אם זה לא מקרה חירום. וגם אם זה מקרה חירום.
אבל בקרית ספר לא ממש שמעו על זה.
וגם בברכפלד לא.
היא מתקרבת לתיבת הדואר, שולפת את העיתון בלי כבוד, ויש לי שבריר שניה מהרגע שאני קולטת מה הולך לקרות כדי לעשות משהו, אבל אני לא עושה, אני מתביישת? בעיקר מחכה שזה יקרה מעצמו, שהיא תציע.
אבל היא לא. לא מודעת בכלל היא זורקת אותו לפח בספלאש עצבני.
אחחח.
“שלום,” היא אומרת לי. בפעם הראשונה. אולי כי אני נטועה כל כך חזק מולה שאין לה ברירה.
“שלום,” אני מחזירה לה.
“זו אחותך שהתארסה?”
מה? אני בהלם. “לא… הא, כן! שרי? זו אחותי.”
היא מכירה אותי? אותה?
“מזל טוב,” היא מאחלת ומתרחקת למעלית.
היא לוחצת על הכפתור, אבל בזכות ההזדמנות השניה אני כבר לא מפספסת.
“הא, סליחה?” סליחה – שם גנרי לאנשים שלא יודעים איך לכנות אותם, ויקיגוגו. “העיתון שלך? את תמיד זורקת אותו?”
“עיתון?” היא לא מבינה על מה אני מדברת לרגע. “הא. את מתכוונת לזבל הפרסומי ההוא? כן. אין לי מקום בבית לשטויות.”
“אז אני יכולה לקחת אותו מהתיבה שלך כשהוא מגיע?”
היא מרימה גבות והמעלית משמיעה שריקה של ‘הגעתי, אני פה’.
“אין לי עיתון, כי אני ביחידה,” אני ממהרת להסביר מול הדלת הנפתחת.
“בטח.” היא נכנסת למעלית. “אבל אני לא אשאיר את זה בתיבה שלי דקה אחת מיותרת, כן? תקחי – תקחי. אם לא הספקת, אני זורקת.”
אני מקווה שאני זוכרת מאיזו תיבה היא שלפה את העיתון שלה. נראה לי ההיא עם המדבקה המקולפת של ‘גם אני מנוי על המודיע’.
אבל ברגע זה העניין קצת פחות משנה. זה שמאד משנה הוא ששוב אני חוגגת ניצחון קטן של לקיחת סיכון, של נקיטת יוזמה. של היכרות חדשה עם גוגו אחרת שיש בתוכי.
ואני גם מרוויחה אספקה קבועה של פרסומונים לאוסף.
*
ביום שלישי שירה לא אתי, וזה היום שאני עושה משמרת של אחרי צהריים. אני לא אוהבת. זה תמיד עמוס יותר, בלגן יותר, יותר ילדות, פחות אפשרות לתת באמת שרות, המון בגדים שצריך להרים בתאי מדידה וליישר על קולבים עד שכואב לי הגב. אבל יותר מהכל אני שונאת שפולשים לי למשמרת אנשים מוכרים, זה לא משנה אם זו שכנה של אבא ואמא, חברה מהסמינר או מורה מהבית ספר. אנשים, אתם מוכרים לי? אז כשאני כאן תעשו את עצמכם כאילו אתם לא רואים אותי מבעד לחלון הראווה השקוף, ופשוט תמשיכו הלאה.
לאה בדיוק הביאה ערמה של שמלות מהמחסן המרכזי, זרקה אותה על הדלפק ואמרה לי בקול תרועה להחליף להם את קולבי הפלסטיק השחורים לקולבי עץ. “רק תשימי לב שאת לא תולה מידה כפולה מהדגמים שכבר יש בחנות, כן? מידות כפולות לשים מאחורה.” ורצה חזרה לאוטו, כנראה בגלל שהיא חסמה מישהו. בעיית חניה היא בעיה תודעתית. אם יש לך בעיה כזו, גם כשתגיע למרכז עם שלוש קומות חניון ועוד כמה מאות חניות פתוחות, אתה תמצא איך לא להצליח לחנות.
כנראה גם בעיות בעבודה הן בעיות תודעתיות. לאה אף פעם לא מביאה סחורה חדשה בצהריים. תמיד בבוקר, ובבוקר אני נמצאת, חוץ משלישי שכזכור הוא המשמרת שלי אחר הצהריים. ותנחשו מה? הסחורה החדשה הגיעה היום, יום שנכפל בו כי טוב, אחרי צהריים.
נחמד.
חבל שדקלה הזאת לא פותרת לי את הבעיה הזו. יחסוך לי לתמרן בין לקוחות עם בקשות לבין חנות שצריך לשמור על הנראות שלה ולקפל ולתקתק ולפנות את תאי ההלבשה, לבין סחורה שצריך לארגן מחדש.
אני עוברת על דגמים ועל מידות ומצליבה נתונים בין השמלות שלאה הביאה לבין השמלות שעל הקולבים. עבודה מטופשת. מה רע יקרה אם תהיה שמלה שתופיע פעמיים על הקולב? אף פעם לא הבנתי את ההגיון. וכנשמאס לי אני מחלקת את הערמה לשתיים. אלה שכבר בדקתי ואני רק צריכה להחליף להן קולבים, ואלה שעוד לא, ואני צריכה לבדוק אותן עוד מעט.
אבל הדלפק לא משתף אתי פעולה, הוא דוחף את הערמה הראשונה לרצפה. היא דוקא כן משתפת אתו פעולה וגולשת באלגנטיות. ואני נחרדת, כי בראש הערמה היו שמלות לבנות, ממהרת לדלות אותן מהרצפה בעדינות, לא למרוח ולא לקמט, אבל כן ללקט אותן בצורה הזריזה ביותר.
ואז היא נכנסת לחנות, כלה טריה טריה שבאה לחפש שמלה לאירוסין.
שרי.
אני חייבת לשרי המון: מאות שעות בייביסיטר. אלפי רגעים של נחת שהיא נתנה לאמא במקומי, וכמה סודות שלי שעומדים בינינו והיא מחפה עלי בשקט. אולי בחוסר רצון, אבל גם אם היא לא מסכימה, היא לפחות לא מתעמתת.
אבל שום דבר מכל זה לא יגרום לי לסלוח לה על זה שהיא מגיעה לחנות בדיוק במשמרת שלי. ובלי הודעה מראש.
אני מתרוממת הרצפה בידיים מלאות.
“אולי תלכי מכאן?” אני מציעה לה.
“תודה, ברוכה הנמצאת,” היא עונה לי.
אני חוזרת לקולבים שלי, מחליפה אותם ביעילות ושומעת חריקות של קולבים שזזים על הסטנד הלוך ושוב. שרי מחפשת כנראה מידה של איזו שמלה שמצאה חן בעיניה, ומשתדלת להסתדר לבד.
“שלום.” נכנסת לחנות מישהי גבוהה שאני לא מכירה בחצאית שחורה משעממת, אבל בחולצה צהובה מכופתרת בגזרת אוברסייז שממש מוצאת חן בעיני. “יש לך את השמלה הכחולה שעל הבובה בחוץ, במידה ארבעים?”
לא נשאר ממנה הרבה, מהשמלה. השמלות שאני שמה על הבובות תמיד הולכות הכי טוב. לאה טוענת שזה בגלל הבובה, אני חושבת שזה בגלל ההתאמות הקטנות: התכשיטים שאני מוסיפה להן, התיק, השרשרת, לפעמים הז’קט. אנשים לא באמת קולטים כמה משקל יש לאקססוריז. אז הם משקיעים בבגדים סכומים מטורפים במקום לקנות שמלה פשוטה פלוס שרשרת יפה בשלושים שקל ותיק תואם בארבעים שקל, ולהיראות הרבה יותר וואו.
אבל אני ניגשת לסטנד, זה ששרי בדיוק עליו, מזיזה את השמלות ומאתרת את השמלה הנכונה.
“הנה!” אני אומרת לה.
“לא נכון,” נאנקת שרי מאחורי. “מידה ארבעים?”
אני מסתובבת לשרי. היא נועצת בי מבט מתחנן. ואני נכלמת.
נכלמת. יש כזו מילה. אם עד לרגע זה לא ידעתי מה הפירוש שלה, עכשו אני יודעת. זה הדבר הזה שאני מרגישה.
אבל שרי מנומסת ולא מבקשת, ואני מסתובבת חזרה לגברת ונותנת לה את השמלה, תוך תפילה עמוקה שהיא לא תמדוד, לא תרצה, לא תאהב, שיהיה לה יקר. ששרי תוכל למדוד אותה גם.
המכירה הזו מתנהלת קל מדי. לא ייאמן באיזו קלות אנשים קונים שמלה של 890 שקל. זה אף פעם לא ייאמן בעיני, אבל עכשו אני לגמרי חורקת שיניים.
מאותו רגע אני לגמרי לשרותה של שרי, אבל מידה 38 קטנה לה, מידה 42 גדולה לה, ולהזמין את הדגם הזה מסניף אחר ייקח שבוע, לא יגיע עד לאירוסין.
מאותו רגע אני לגמרי לשרותה של שרי, אבל מידה 38 קטנה לה, מידה 42 גדולה לה, ולהזמין את הדגם הזה מסניף אחר ייקח שבוע, לא יגיע עד לאירוסין.
“טוב,” היא אומרת בהשלמת מה. “אני אסע לבני ברק. או לירושלים. בנקודה לא מצאתי, ואין לי רעיון איפה עוד אני יכולה לחפש פה בעיר.”
ושום דגם אחר לא מוצא חן בעיניה.
היא יוצאת ואני, טוב, נכלמת, זוכרים? אז עכשו אני עוד יותר. אני מנסה להסיח את הדעת בלשבץ את הערמה הראשונה של השמלות עם הקולבים שכבר החלפתי במיקומים המתאימים בסטנדים.
אבל אז היא חוזרת שוב לחנות.
“תבואי לבחור אתי את השעון זהב, אחותי? בשוורץ תכשיטים. חשבתי ללכת הערב. אמא יכולה. ואני צריכה גיבוי שמבין באופנה.”
וואו. “בטחחחח!” אני נדלקת. וקצת נרגעת.
עכשו אני חייבת לה על עוד רגע.
2 תגובות
הכתיבה מקסימה וקולחת. אבל עד כה נהניתי מאוד מכך שכל פרק מקדם משהו בעלילה, או מגלה לנו משהו חדש על הגיבורה הראשית המתוקה, ואין סתם התמרחויות. אבל הפרק הזה קצת נמרח… אבל נהניתי מהקריאה:)
איזה סיפור מהמם, מתוק וכיף לקריאה♡