כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק ו’

לוק:

חולצה ורוד פוקסיה

חצאית ורוד פסטל

אקססוריז בורוד פסטל – שרשרת, עגילים, חגורה, תיק

נעליים בורוד פסטל

טיפ: שילוב של גוון בהיר וגוון כהה מאותו צבע יוצרי לוק נועז ועם זה הרמוני מאד, מתאים לכל סיטואציה שאת רוצה להראות מעוצבת וייחודית אבל לא מוגזמת.

אני מרגישה זרה. אחרת. עדיין לא סגורה על זה שאני באמת כאן. שלוש פעמים התקשרתי לקל־קו לוודא את הדרך. כל פעם התביישתי לשאול שאלה אחרת, איך קוראים לתחנה שיורדים בה. האם התחנה שעולים בה על קו 66 או 1 היא התחנה שיורדים בה או לא. ואז התקשרתי שוב רק כדי לשאול. וזו אני, הבחורה עם פליטות הפה המביכות, אבל כשיש משהו באמת חשוב לשאול, אני שותקת. יצאתי מהבית סופר מוקדם, ליתר ביטחון, והגעתי לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. תפסתי לי מקום קרוב לקיר, אבל יחסית מקדימה. ועכשו אני בודקת את התופעות האנושיות שסביבי:

כולן נראות מלאות ביטחון, או לפחות נינוחות. נראה שהן מרגישות במקום שלהן. אני לא. אני קצת מרגישה שהברחתי את הגבול. רמת גן רחוקה מקרית ספר לא רק בזמני הנסיעה. הכל מרגיש לי זר, ועדיין לא ביקשתי אישור אמיתי מלאה שאני לא מגיעה בחודשים הקרובים למשמרת של יום ראשון בבוקר, סידרתי את זה רק להשבוע, וזה עוד משהו שגורם לי להרגיש לא לגמרי בטוחה שאני ממשיכה כאן.

מולי יושבת בחורה זקופה שחומה וגבוהה, לבושה כמו עורכת דין, עם עניבה והכל. השיער שלה מסופר קצר קצר וחלק חלק. הכל בה רשמי מדי. אני תוהה אם הדבר הזה הגיע לכאן בטעות, זה קורס לבנות שאוהבות להתלבש, וזה אמור להיראות צבעוני יותר, לא? למרות שאני חייבת להודות שאני מבינה את ההיגיון המעוצב שמאחורי הלוק הזה.

זאת שעל יד המעונבת עם קוביות בשיניים וערמת תלתלים בלונדינית. היא עטויית תכשיטים: צמידים, שרשראות, עגילים, תכשיט בכל מקום שאפשר לתקוע, וגם במקומות שלא חשבתי שאפשר. אם לא שהיו לה שיניים בולטות כל כך, גם הקוביות על השיניים היו נראות לי בסך הכל עוד תכשיט. היא לא יושבת באותו ביטחון כמו הזקופה, אבל דוקא משהו בתנוחה שהיא נזרקת על הכסא מדגיש כמה היא מרגישה שהמרחב הוא שלה.

לא רחוק ממני יושבת מישהי בשמלה כפרית כמו שהיו מלבישים לנו בהצגות בתיכון כשרצו להסביר לקהל שהסיפור התרחש לפני מאתיים שנה. יש לה תיק קש גדול, ואני כמעט מחכה שתקפוץ ממנו איזו תרנגולת. יש בה נינוחות כזו שחסרה לי.

לא רחוק ממני יושבת מישהי בשמלה כפרית כמו שהיו מלבישים לנו בהצגות בתיכון כשרצו להסביר לקהל שהסיפור התרחש לפני מאתיים שנה. יש לה תיק קש גדול, ואני כמעט מחכה שתקפוץ ממנו איזו תרנגולת. יש בה נינוחות כזו שחסרה לי.

את זאת שיושבת לידי קצת קשה לי למדוד, היא לבושה בחולצה רחבה מאד וחצאית צרה מאד. החולצה צהובה ובחצאית אין צבע שחסר. בלגן אנמונוכרומטי, אם יש דבר כזה. דוקא מוצא חן בעיני. אני עוד אתחקר אותה על המקום שהיא מצאה את המציאה הזו.

המרצה מאכזבת אותי ממבט ראשון. יש לה שמלת טריקו! שחורה! בגזרה רחבה. אני כמעט מצטערת שבזבזתי כל כך הרבה זמן מול הארון הבוקר במחשבה איזה לוק אני הולכת לתת לרגל האירוע. אבל מגפי העור הכתומים שלה קצת מפצות אותי על האכזבה. רק כשהיא מסתובבת לתלות לנו משהו על הלוח אני רואה את הגב של השמלה שלה. הוא מאויר במפלצות כתומות מוזרות אוחזות חרבות. הא. יש כאן משהו.

הקול שלה נמוך ורך כזה, כמו קול של פסיכולוגית. ואל תתחקרו אותי מאיפה אני מכירה קולות של פסיכולוגיות. אני עם פליטות הפה שלי ממילא אענה.

קודם כל, היתה לנו יועצת אחת בתיכון, לא ברור לי מי הלביש עליה את התואר, היא היתה מבוגרת, קצת מקומטת, ונכנסת לכיתות בחורף, כשכולנו שקשקנו מקור, מכורבלת בסוודר ענק, ומחלקת לנו כוסות תה מתוך קנקן גדול בחיוך ענוג. תסתכלו על זה איך שתסתכלו, אני ראיתי בזה שוחד, מרמה והפרת אמונים. אולי כי בתור בת לאמא מבית אנגלי יש לי כבוד גדול לתה. ולחלק אותו סתם ככה, כדי ליצור קירוב לבבות מדומה, הרגיש לי שימוש ציני. 

פעם איזו מורה ניסתה לשכנע אותי ללכת להתייעץ אתה.

על מה? ניסיתי לברר עם המורה הזו. נו, את יודעת, היא אמרה לי, עלייך.

מה הבעיה בי? שאלתי באמת, לא בחוצפה ולא בהיתממות. 

כדאי, היא אמרה לי. זה יעשה לך טוב.

שום דבר לא משך אותי באשה מכורבלת בסוודר שמחלקת כוסות תה. ולא האמנתי שטוב יכול לצאת לי מזה. היום כשאני מסתכלת אחורה ואני מנסה להבין את המורה הזו, למה לשלוח ילדה טובה שלא מפריעה לזקנה מכורבלת בסוודר, נראה לי שמשהו בי לא הסתדר לה בעין. לא הייתי בדיוק כמו כולם, אבל היא אפילו לא הצליחה למצוא לי בעיה מוסדרת עם שם, כותרת, הגדרה ואבחון. ריטלין לא היה עושה לי את זה, וגם לא מורה פרטית. אז היא העדיפה להעביר את זה הלאה. להרגיש שהיא עשתה את שלה. לישון טוב בלילה. מישו אחר יפתור את הבעיה הזו, גוגו האאוטסיידרית.

כנראה שבתת־מודע הרגשתי שהיא שולחת אותי להתייעץ בשביל לפתור את הבעיה שלה ולא את הבעיה שלי, ומשהו בי התמרד. יש לך בעיה גברת? תלכי את לפסיכולוגית.

אז היתה לי התנגדות לסוודרים עבים מצמר, לשוחד אתי ולשיתוף פעולה עם מורות שרוצות לישון טוב בלילה, אבל לא היתה לי התנגדות אמיתית לפסיכולוגים. עובדה שיש לי דקלה.

היא מסתובבת חזרה. המנחה של הקבוצה, נואה, עם א’, נעים מאד (אני מיד יודעת שככה אני הולכת לשמור אותה בטלפון: נואה עם א’. מושלם.)

על הלוח תלוי עכשו שלט גדול, ארבעה כללים, שנשמעים יותר כמו כללים של סדנת מודעות אישית מסטיילינג:

א. הכירי את עצמך. מה מתאים לגוף שלך? מה מתאים לחיים שלך? ​מה עושה לך טוב?

ב. צאי מאזור הנוחות שלך. העזי לנסות דברים חדשים.

ג. אל תפחדי לטעות. טעויות אפשר לתקן, אי־עשייה אי אפשר.

ד. אל תנסי לרצות אחרים. מה שאת לובשת ועושה צריך להתאים לך ולחיים שלך, לא לאנשים סביבך.

אנחנו מציגות את עצמנו במשחק נחמד. נואה עם א’ אומרת שהכללים שעל הלוח הם לוז העניין, התוכן וגם הסילבוס, נעים מאד. היא רוצה לפגוש אותנו עוד שלושה חודשים יודעות מתוך שינה מה מתאים למה ואיזה לוק הולך עם מה, לפי ארבעת הכללים. מתוך שינה. והיום נתעכב קצת על הכלל הראשון, כל אחת עם עצמה וגם קצת עם האחרות, בכל זאת היכרות וזה. ורגע לפני שהיא מחלקת לנו דפים שמלמדים על מבנה גוף, התאמה של גזרות, וצבעי עור והתאמה של צבעים, היא רוצה להתעכב על מה שכבר יש בחדר.

יש בחדר אנחנו, כמובן.

את הלוק שמייצג אותנו בחרנו כבר, ובטח ניצלנו את הזמן להגניב מבטים ולהתרשם זו מזו. אולי יהיה מעניין להכיר דוקא דרך החסמים שלנו, איזה בגד בחיים לא נלבש ולמה.

עורכת הדין, נעמה, לא תלבש מכנסיים לבנים. מלחיץ אותה לקבל כתמים. לבן הוא צבע מתלכלך. היא זוכה מנואה עם א’ תנועת אצבע מנופפת של “אתך אני הולכת לעבוד על כלל ב’. צאי מאזור הנוחות שלך”.

המתלותלת הבלונדינית, קרן, לא תלבש חולצת צווארון, זה משפשף לה את העורף והיא גם סתם ככה לא אוהבת. נואה עם א’ אוהבת את זה. זה מתאים לה לכלל א’. הכירי את עצמך.

הכפרית, לידיה, לא תנעל עקבים, זה כל כך לא נח, והיא מאמינה שרק כשנח לנו במקסימום היופי הפנימי שלנו מתגלה. נעמה מפטירה לה שתלך להיות פרזנטורית של טבע נאות. לידיה מסכימה מיד, רק ובתנאי שהם לא מתעקשים להדביק ריסים לפרזנטוריות שלהן, וגם תלוי כמה הם משלמים. נואה עם א’ קוטעת. שולחת לה “אל תפחדי לטעות”. לידיה מתקוממת לרגע, אבל נואה עם א’ מעבירה את השיחה להמשך המעגל.

הבחורה שלידי, בטי, לא תלבש שמלה שחורה. זה משעמם. היא לא תלבש שמלה שחורה, היא מדגישה, אפילו אם מצוירות לשמלה מפלצות כתומות על הגב.

הא. היא פחות נחמדה ממה שהיא נראית. אני לא אוהבת אנשים כאלה.

נואה עם א’ מתלבטת רגע, ואז עונה לה רק “א'”.

ואני גוגו. באווירה שבחדר אני לא צריכה להתנצל על השם שלי. זה נחמד, אבל אני פוחדת להגיד יותר מזה. פוחדת מהאבחון המהיר של נואה עם א’, מה לא בסדר אתי. אני עייפה מזה. יש לי רשימה מספיק ארוכה של מה לא בסדר אתי.

“ד’, גוגו,” מדרבנת אותי נואה עם א’ במבט, ובקול הרך שלה. “אל תנסי לרצות אחרים.”

אז אני גוגו, אני אומרת שוב, ואז מוסיפה את התשובה הכי טפשית אולי שאני יכולה לומר. אני גוגו. אני לא אלבש חצאית שלא מכסה את הברך או חולצה שלא מכסה את המרפק. התשובה הזו אולי בנאלית, אבל היא מתקבלת כאמירה מעניינת בחדר הזה.

אז אני גוגו, אני אומרת שוב, ואז מוסיפה את התשובה הכי טפשית אולי שאני יכולה לומר. אני גוגו. אני לא אלבש חצאית שלא מכסה את הברך או חולצה שלא מכסה את המרפק. התשובה הזו אולי בנאלית, אבל היא מתקבלת כאמירה מעניינת בחדר הזה.

ואז הטלפון שלי מצלצל. ואני מסמיקה. שכחתי להשתיק אותו. פדיחה. אני קמה לתיק בחיפזון, מחפשת אותו בתוך ים החפצים שזרוקים בו. 

זו אמא לענות יפה בלי להתעצ־

אני לא יכולה לענות לה עכשו, אבל לא רוצה לדחות את השיחה. אני לוחצת על פתיחת הנעילה ומנמיכה את הווליום של הצלצול עד אפס.

“וואו, על כמה מקשים לחצת שם,” אומרת בטי, נפעמת מיכולותיו של הטלפון הכשר שלי. אני מסמיקה.

“ד’,” אומרת לי שוב נואה עם א’.

רגע לפני שאני מחזירה את הטלפון לתיק, אני רואה את אמא מתקשרת שוב.

להדפסה