כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק ב’

לוק:

שמלה אפורה

נעליים ורודות

חגורה ורודה רחבה עם אבזם זהב

תיק אפור ורוד

תכשיטים מוזהבים

טיפ: אל תפחדי לשחזר לוקים מוצלחים.

מקצה העין אני כבר מזהה אותה, את השקית שלנו. נכנסת מרשרשת ביד של לקוחה.

את הלקוחה דוקא לא. אין לי מושג מתי היא קנתה כאן, לא במשמרת שלי. אבל מתי שזה לא היה, אני צופה צרות.

הלקוחה, חבושה במטפחת צהובה קשורה בבובו גבוה (יאמממי!) ובשמלה כחולה עם פרחים צהובים רקומים לא ניגשת אלי עדיין. היא מדפדפת בין הסטנדים ונותנת לי עוד כמה דקות של חסד. של מתח־חסד.

אני עוקבת אחריה מקצה העין. היא עוברת מהסטנדים הימניים לסטנד שמול דלת הכניסה. לא טוב לא טוב. שתמצא כבר משהו.

אבל היא לא.

אז היא ניגשת לקופה.

“שלום.” היא מרימה את השקית שלנו, סמל האויב, על הדלפק. “אני רוצה להחזיר את זה.”

אני כבר יודעת את הנוהל. שואלת מתי קנתה (לפני יומיים), מבקשת ממנה קבלה (יש לה), שואלת למה היא מחזירה (לא עומד עליה טוב), בודקת שהתווית לא נשרה (היא לא), בודקת שהשמלה לא נראית לאחר שימוש (השמלה מדיפה ניחוח של המבשם האוטומטי שמעל לסטנדים). מציעה לה להחליף למשהו אחר.

היא אומרת שהיא לא מצאה.

נו, טוב, אני הרי יודעת.

מנסה בכל זאת להציע לה מידה אחרת ואולי הבגד יעמוד עליה טוב יותר.

לא, היא חושבת שזה משהו בגזרה, לא קשור למידה.

וזהו, אין לי ברירה. אני מתקשרת ללאה, מלכת שנאת ההחזרות. לקבל אישור.

אני מבינה את לאה, זה החוק שדופק אותה. עד שאת כבר מוכרת ללקוחה, מוציאה את הנשמה, משקיעה על מוכרת שמתרוצצת הלוך חזור ומסדרת את כל הבלגן שהגברת משאירה אחריה, ולא יכולה למכור את השמלה הזו ללקוחה שבאה חצי שעה אחר כך ורצתה לקנות בדיוק את הדגם הזה במידה הזו. זה ממש באסה.

אני מבינה את לאה, זה החוק שדופק אותה. עד שאת כבר מוכרת ללקוחה, מוציאה את הנשמה, משקיעה על מוכרת שמתרוצצת הלוך חזור ומסדרת את כל הבלגן שהגברת משאירה אחריה, ולא יכולה למכור את השמלה הזו ללקוחה שבאה חצי שעה אחר כך ורצתה לקנות בדיוק את הדגם הזה במידה הזו. זה ממש באסה.

אבל עוד יותר באסה להיות המוכרת מהצד השני של הטלפון של לאה.

“יש לה קבלה?”

“מתי היא קנתה?”

“למה היא רוצה להחזיר?”

“הבגד נראה במצב חדש? לא השתמשו בו?”

“יש תווית?”

“תנסי לשכנע אותה לקחת משהו אחר במקום.”

אני עונה את כל התשובות הנכונות, מסבירה שכבר ניסיתי. לאה מתעצבנת כי נראה לה שלא ניסיתי מספיק. אולי היא צודקת, אבל כמה נג’זית את יכולה להיות. את מוכרת, לא סוהרת, לא מוציאה להורג. אין לך הכשרה לזה.

“איזה דגם זה? הא. זה במבצע. אי אפשר להחזיר.” היא מנתקת.

אוף. אני יודעת מה ההמשך. אבל מעבירה את הטקסט כמות שהוא ללקוחה.

“מה זאת אומרת?!” הלקוחה מרימה קצת את הקול. השטח מתחיל להתחמם. “החוק מחייב אתכם לתת לי להחזיר את הפריט, זה לא קשור אם הוא במבצע או לא.”

“זה התשובה שקיבלתי מבעלת החנות,” אני מתנצלת.

“זה לא מקובל עלי,” היא מרימה את הקול עוד יותר. שתי נערות בתלבושת שקודם מדדו שמלות שבת זונחות את השמלות, מרימות את העיינים וצופות בנו בעניין. גברת אחרת, בפאת סרט ועגלת תינוק שהיא הכניסה פנימה למרות שביקשתי ממנה קודם להשאיר בחוץ, מצטוותת בהתנדבות מוחלטת לגברת במטפחת הצהובה. “החוק מחייב אותם לתת לך להחזיר, זה בכלל לא עניין של החלטה שלהם,” היא מעודדת אותה. “זה לא בסדר ההתנהגות שלהם.”

“שמעת?” מגביהה הגברת במטפחת (המהממת! גם בחוויה האקזוטית הזו אני לא מדלגת על הפרט החשוב הזה) את הקול עוד ונראה שהיא הגיעה לסף הצעקה הנימוסית.

“אני שומעת,” אני אומרת קצת בשקט, אולי כדי לאזן את הצעקות, אולי זה נקרא לענות ‘חלושות’. מסתבר שיש דבר כזה לא רק בסיפורים. “אני פשוט לא יכולה להוציא לך החזר בלי אישור של בעלת החנות. זו לא החנות שלי.”

“אז תני לי את המספר שלה!” דורשת הצהובה בתוקף.

“לא יכולה,” אני מסרבת, נו, חלושות וזה.

“אסור לי,” אני עונה.

“אין לי אפשרות,” אני עונה שוב.

“מצטערת, תנסי אולי להגיע אחרי צהריים. לפעמים היא מגיעה לחנות. אולי המוכרת שמכרה לך את זה תצליח לסדר את העניין.”

“אני מצטערת.”

“מצטערת.”

“מצטערת.”

אני באמת מצטערת, למרות שלא הגברת הצהובה, לא הגברת והעגלה וכנראה גם לא שתי הבחורות בתלבושת מאמינות לי. הלוואי שיכולתי לתת לה החזר. זה היה יותר נעים גם לי וגם לה. הלוואי שיכולתי לעזור. זה לא צודק שלאה לא מחזירה את הכסף, זו חובתה החוקית. זה גם לא צודק בכלל שזה החוק. באופן כללי העולם הזה לא צודק. לא צודק שאני צריכה להילחם בשתי גברות על עניין שבכלל לא שייך אלי, במקום להיות בבית הקטן והחם שלי ולגזור דמויות ושמלות ממגזינים ולהדביק בקלסר שלי ולהירגע משיחה עם אמא לענות יפה שצריכה לדבר אתי.

כמו בתסריט קבוע מראש מגיע הרגע שאני נשברת ומוכנה להתקשר שוב ללאה, רק כדי להוכיח ללקוחה ולצדק העולמי שאני באמת עושה הכל כדי לעזור למה שצריך לקרות אולי אולי לקרות.

“נו, מה?” לאה כועסת. “אז תני לה זיכוי. לא מזומן. זיכוי. ורק לחודשיים הקרובים. נו מה, גם בקסטרו וגם בגולף וגם באייטש אנד אם לא נותנים החזר כספי.”

אני חושבת שהיא טועה, אבל לא מנסה לתקן.

כמובן הלקוחה לא מרוצה. הגברת עם העגלה מחריפה מלחמה ומודיעה קבל עם ושתי בחורות בתלבושת שהיא בחנות הזו לא קונה, היא לא קונה בחנות שככה לא מכבדת את הלקוחות. ומגדילה לעשות כשהיא מענישה אותי בערמת בגדים שהיא מוציאה מתא המדידה, מניחה בהפגנתיות על הדלפק ויוצאת כל כבודה ועגלתה החוצה.

אני רושמת את הזיכוי. הלקוחה מתמרמרת ופולטת עוד משהו לא נעים לקינוח. אני אומרת לה בשקט שעשיתי את המקסימום. היא מסכימה אתי, אומרת שהיא לא מאשימה אותי, אבל זה מבאס, שאני אדע שזה ממש מבאס.

היא יוצאת ומשאירה לי את השקית על ערמת הבגדים שעל הדלפק.

מתחשק לי לצעוק אחריה “אגב, המטפחת שלך מהממת” ולבחון את התגובה, אבל איכשהו נראה לי שאני אצא קצת יותר דבילית סלאש מעצבנת ממה שיצאתי עד עכשו, אז אני מוותרת על הניסוי החברתי הזה.

גם שתי חולצות התלבושת יוצאות החוצה. אף פעם אין קניות מלקוחות שנמצאות בחנות בזמן שיש בלגן קטן כזה. זה לא מעודד אווירה קניינית. חבל שלאה לא לוקחת את השיקול הזה בחשבון כשהיא כל כך לא נחמדה.

אוף. איזו הרגשה מגעילה.

לאה עצבנית עלי. הלקוחה גם. עשיתי את המקסימום ועדיין יצאתי לא בסדר מכל הכיוונים.

איך זה קורה?

איך זה קורה בכלל שיצאתי מוכרת בחנות?

את יכולה להעביר שלוש שנים בתיכון כמו כלום, לשבת בטור הצדדי בשולחן ליד הקיר, לשרבט בדפדפות מעויינים שמשתלבים זה בזה ולצבוע אותם בטקסטורות מתחלפות. אם את ממש משודרגת את מביאה לעצמך עפרונות צבעוניים וחוברת צביעה למבוגרים שקנית לעצמך מתנה לחנוכה.

אם את לא מפריעה, ולא מפטפטת, לא נכשלת מדי בלימודים אבל גם לא מצליחה באופן חריג, ואין לך עברה מהותית על התקנון, הכל סבבה.

אמא תלך לאספת הורים. את תשבי בבית במתח. היא תחזור ותגיד שהמורה לחשבון אומרת שאת יכולה קצת יותר וחבל, אולי אם תתאמצי את תוכלי לעלות הקבצה. וזהו. המחנכת אמרה דברים טובים. מה? תשאלי קצת בהפתעה. דברים טובים. אמא תמשוך בכתף ולא תזכור. כי שום דבר מעניין לא היה בדברים הטובים האלה. גם המחנכת לא זוכרת אותם, היא שרבטה אותם במקום בהינף רגע של מבוכה, כשאמא של יהודית נכנסת לכיתה וצריך להגיד לה כמה מילים על הבת שלה. כדי שלא ייצא שסתם היא חיכתה בחוץ שעה או יותר.

המורה לדקדוק תפתיע פעם אחת. היא תציין שהיא אוהבת את הכתב שלך, אמנותי ומסודר כאחד. ונראה שהניקוד מקשט אותו כמו תכשיטים קטנים. אמא תגיד לך את זה בתהייה, ובכל זאת היא תגיד, ואת תופתעי כי בשיעורי דקדוק את לא משתתפת ואין לך קשר מיוחד עם המורה הזו, שנראית כל כולה שבעת הבניינים המהלכים וממש לא טיפוס שמזהה נטיות ואמנותיות. אבל בזה יסתיים הכל.

המורה לדקדוק תפתיע פעם אחת. היא תציין שהיא אוהבת את הכתב שלך, אמנותי ומסודר כאחד. ונראה שהניקוד מקשט אותו כמו תכשיטים קטנים. אמא תגיד לך את זה בתהייה, ובכל זאת היא תגיד, ואת תופתעי כי בשיעורי דקדוק את לא משתתפת ואין לך קשר מיוחד עם המורה הזו, שנראית כל כולה שבעת הבניינים המהלכים וממש לא טיפוס שמזהה נטיות ואמנותיות. אבל בזה יסתיים הכל.

המתח שלך שוב ושוב לא יצדיק את עצמו. אף מורה לא תגיד שאת לא בעניין, שאת לא כמו כולן, שכדאי שתבקרי את היועצת, שמישהו צריך לשבת ולסדר לך את הראש, אפילו לא שהמורה לצינעות רוצה שתתאימי קצת יותר את המלתחה שלך. כלום.

זה מרגיע ומפחיד אותך כאחד. כי זה אומר או שאת שקופה ובכלל לא רואים אותך (וגם לא את הזה שלך) או שאת מדומיינת (ובכלל אין לך זה, אבל אז יש זה אחר).

או שלמורות פשוט קשה להניח את האצבע על הנקודה, כמו שלך קשה להניח אותה. אבל את זה את לא חושבת כשאת בתיכון. את רק אומרת לעצמך שאין כלום, ושהנה, כדאי שתשכחי את זה ותהיי בשקט.

רק פעם אחת המחנכת אומרת לך שכדאי שתדברי עם היועצת. את שואלת אותה למה, וכשהיא נשארת בלי תשובה את מבינה שהיא רוצה להיות לגמרי רגועה בקטע הזה של התלמידה הקצת אחרת שיושבת לה בשולחן ליד החלון, להעביר את האחריות עלייך לידיים אחרות שייוודאו שאין כלום, ואת ממשיכה הלאה.

שלוש שנים את יכולה להעביר ככה, להיות עוד סתם תלמידה, פרט מתוך רשימה ביומן, אבזור לעוד כסא, עוד מבחן בערמה שהמורה צריכה לבדוק, עוד בת במקהלה של “עליה לבנות”. לא חריגה, לא מפתיעה, לא נבחרת לשום תפקיד, לא כלום. אף אחד לא חושבת שתהיי מוכרת בחנות, כי אף אחד לא ממש חושב מה תהיי.

שלוש שנים של לא כלום.

שלוש שנים. עד כיתה י”ב.

להדפסה