“איזה יום היום?” סבתא שואלת.
“שלישי.” אני עונה. בפעם הרביעית להיום.
היא מהנהנת. נשענת אחורה על הכורסה שלה. עיניה נודדות לכיוון החלון. “יש שמש טובה בחוץ?”
“שמש חמה,” אני עונה. “מאוד חם בחוץ. את רוצה לעשות סיבוב קצת מסביב לבית?”
“לא,” היא מנידה בראשה. משהו לא נח לה. “אם חם מדי אז לא.”
“אולי בערב,” אני מציעה.
היא מרימה את ידה בביטול, “אני צריכה לישון מוקדם, וגם קשה לי במדרגות.”
אני מסתכלת עליה, מתלבטת מה לומר, ולבסוף לא עוצרת את עצמי. “סבתא, אין מדרגות פה בכניסה לבית. אם תרצי, אני אגיד לעובדת הזרה שתיקח אותך לסיבוב בערב.”
אני מסתכלת עליה, מתלבטת מה לומר, ולבסוף לא עוצרת את עצמי. “סבתא, אין מדרגות פה בכניסה לבית. אם תרצי, אני אגיד לעובדת הזרה שתיקח אותך לסיבוב בערב.”
“אין מדרגות?” היא המומה. “ממתי?”
אני נאנחת מבפנים. “אין. אף פעם לא היה.” עד לפני כמה חודשים עוד הייתי מסבירה לה, שמדרגות היו בבית הקודם שלהם, שגרו בו לפני למעלה מחמישים שנה. לאחרונה הבנתי שכל תשובה כזו רק מסבכת אותה יותר.
קשה לי. פעם ימי שלישי בבוקר היו חוויה גם בשבילי, כל כך אהבתי לבוא ולשבת עם סבתא בבוקר החופשי שלי. לשתות כוס תה נענע ולהקליט אותה מספרת כל מיני סיפורים. אך מאז שהדמנציה החריפה משמעותית, הבקרים האלו הם בעיקר בורות של צער שנפערים לי בלב, לוקחים את דמות הברזל הנערצת של סבתא שלי ומוחקים ממנה את הצבע.
פעם אפילו אמרתי לאמא שאולי אוותר על זה, אני רוצה לזכור את סבתא במיטבה. לא כשהיא מבולבלת ויוצרות התמיכה מתהפכות. היא נזפה בי שכיבוד הורים לא עובד לפי נוחות הזכרונות שאני רוצה. הסכמתי איתה, אך הקושי נשאר בעינו.
“את רוצה לשתות משהו סבתא?” אני שואלת.
היא מנידה בראשה, “לא. תודה, יא בנתי. אבל את שתית משהו?”
“בטח, בטח.” אני מרגיעה אותה, מרימה קצת את כוס הקפה שלי. “מיד כשהגעתי הצעת לי קפה.”
“יופי.” היא אומרת בשקט. קמט במצחה. משהו מטריד אותה.
אני מורידה את מבטי לטלפון. עונה לשני לקוחות. חנה אחותי מתקשרת.
“הלו חני,” אני עונה.
“תהילוש, מה נשמע?” צפירות מכוניות מלוות את קולה הממהר של חנה.
“מצוין, ברוך ה’. אני אצל סבתא.”
“אוי סבתוש… כפרה עליה. תמסרי לה נשיקות.”
“בטח, כמו כל יום שלישי.”
“אלופה שאת על ההתמדה. אניוואי, שומעת? עברתי עכשיו בגאולה, יש סייל בבלו ג’ין.”
“באמת?” אני מופתעת, “מצוין לי. מתי התחיל? עדיין מוקדם, לא?”
“לא יודעת, אבל המדפים עדיין היו מלאים. תלכי מהר.”
“תודה, שעדכנת אותי. אני חייבת שמלה שבת חדשה ליעלי.” אני נאנחת בדרמטיות ומיטיבה את תנוחת הישיבה הנמרחת שלי על הספה, “הלבנה שלה התלכלכה, אין לי מושג ממה. חדשה! ואני לא מצליחה להוריד!”
“ניסית בשמש?”
“ניסיתי הכל, אל תשאלי.” אני עונה, “חומרי הלבנה, בשמש, אקונומיקה, נוזל כלים. כלום לא עוזר. הלכה השמלה. מי הטיפשה שקונה שמלה לבנה לילדה בת חמש? לא יקרה שוב.”
“מבאס.” מסכימה איתי חנה, “טוב קדימה, תחזרי לסבתא. אני גם ככה בקושי שומעת אותך. ביוש.”
מנתקת.
אני מרימה את מבטי לסבתא. היא יושבת על הכורסה שלה, שעונה לאחור. מבטה מרחף באוויר. באמת לא יפה מצידי.
“סבתוש, על מה את חושבת?” אני שואלת.
חולפות כמה שניות עד שהיא עונה. “מה?”
“על מה את חושבת? תספרי לי.”
“איזה יום היום?” שוב הקמט במצח.
“שלישי.”
היא נאנחת. “מתי חוזרים הביתה?”
ושוב הלב מתכווץ.
“סבתא, אנחנו בבית.” אני אומרת.
“בבית?” היא מופתעת. מסתכלת סביבה, “מה פתאום! זה לא הבית.” מנידה בראשה.
כואב לי. כואב לי פיזית.
“סבתא, את בבית.” אני מנסה לדבר יותר רגוע, “הנה, את רואה? כל הקירות מלאות תמונות של הילדים והנכדים. הפסנתר שלך פה בפינה. את בבית, בירושלים.”
“בירושלים…” עיניה נפערות, וחיוך עולה על שפתיה. “על חומותיך, ירושלים. הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה, אה… ירושלים. אהה… ירושלים.” היא מזמזמת, עיניה זורחות. “איזה עיר זו ירושלים. כל הדרך באוניה מצרפת אבא הראה לנו את הכיוון לירושלים, עיר הגאולה. רגע,” היא נעצרת פתאום. “איפה השמלה שלי?”
“איזו שמלה?” אני שואלת.
“הלבנה.”
אני מחייכת. “של המשיח?”
“כן, כן.” סבתא שמחה עוד יותר. “היא צריכה להיות מוכנה, בטח כשאנחנו בירושלים.”
אני מסתכלת על אמה של אמי. מלאת אהבה, מלאת כאב לשמוע אותה נעלמת לי, אבל משאירה מאחוריה שובל מפואר כל כך.
“היא מוכנה,” אני מחייכת. “בארון שלך.”
“איזו יפה היא, נכון?” סבתא מתענגת. “ככה צריך.” היא זוקפת את האצבע המורה, כמו תמיד כשהיא אומרת משהו חשוב, “להיות מוכנים. הוא יבוא פתאום, וצריך לבוא חגיגיים.”
אני מסכימה איתה. שרק יבוא כבר… נגמרנו.
סבתא מניחה את כפות ידיה הגרומות על מסעד הכורסה, מנסה להתרומם.
“מה את צריכה, סבתא?” אני שואלת. “אל תקומי.”
“אני צריכה לקום.” היא מנסה למחות אבל כעבור רגע נשענת חזרה אחורה, “אבל אין לי כח, יא רבי. תביאי לי את השמלה, בבקשה, רבקה. אני רוצה לבדוק שהיא נקיה.”
אני לא מתקנת אותה שהיא קוראת לי בשמה של אמי. גם לא אומרת לה ששמלה שתלויה על קולב כבר שנים ומחכה למשיח בטוח נקיה. יודעת שעוד כמה דקות השיחה תחזור למסלול קצת רגיל, והיא תשאל אותי מה שלום הילדים, ותרצה לראות תמונות. אספר לה שהכנתי כפיתות, והילדים חיסלו את זה ברגע ולא השאירו כלום לשבת. היא תשמח.
אני קמה, הולכת לחדר השינה שלה. גם שם הקירות עמוסים בתמונות. פותחת את ארון התליה, מדפדפת בינות הקולבים עד שמוצאת אותה, את שמלת התחרה הנצחית של סבתא. היא עדיין צחה כלבנה אך ריח ישן עולה ממנה. אולי אקח אותה הביתה ואכבס אותה, אפילו בלי שסבתא תדע. חיוך קטן עולה על שפתי. לא נעים לקבל פני משיח בשמלה עם ריח של ארונות מימי הביניים.
אני חוזרת לסלון עם הקולב, ועליו השמלה.
עיניה של סבתא עצומות.
“סבתא?” שואלת בשקט, מתלבטת אם היא ישנה.
היא פוקחת את עיניה לאט, ממקדת אלי את מבטי.
“הבאתי לך את השמלה,” אני אומרת.
הבעה המומה עולה על פניה. היא מעבירה את עיניה לאט מהשמלה האחוזה בידי אל פני.
“למה? היא שואלת.
“ביקשת ממני,” אני עונה בסבלנות. “רצית – “
“הוא הגיע?!” היא לוחשת.
“מה?” אני שואלת.
“הוא הגיע?” אור נדלק בעיניה. היא מטה את אוזנה, כאילו מנסה לקלוט תדר כלשהו. לא מצליחה. מנסה שוב להתרומם, חיוך גדול מרוח על שפתיה.
ואז אני קולטת.
“לא, לא,” אני אומרת מהר, “לא סבתא. הוא לא פה. הוא לא הגיע. סליחה.” מתנצלת.
אני מתכופפת אל יד הכורסה שלה, מניחה את ידי על ידה האוחזת במסעד בחוזקה.
“לא, סבתא.” אני אומרת שוב, בקול ברור. “את ביקשת לראות אם השמלה נקיה, אז הבאתי לך אותה.”
שריריה מרפים תחת ידי.
“אה,” היא פולטת. “כבר חשבתי… חשבתי הגיע.”
אני מסתכלת עליה. נשימתי נעצרת כשבעיניה עולות דמעות. “חשבתי הגיע. כבר פחדתי שאני גם לא שומעת, בר מינן, כי לא היה שופר.” היא מוחה את עיניה, חיוכה הטוב עוד על פניה. “נו, מה נעשה… לשנה הבאה בירושלים הבנויה.”
אני מסתכלת עליה. נשימתי נעצרת כשבעיניה עולות דמעות. “חשבתי הגיע. כבר פחדתי שאני גם לא שומעת, בר מינן, כי לא היה שופר.” היא מוחה את עיניה, חיוכה הטוב עוד על פניה. “נו, מה נעשה… לשנה הבאה בירושלים הבנויה.”
“אמן.” אני לוחשת.
משהו בי קשיח, המום. אני מלטפת את ידה של סבתא, ואז מתרוממת בקושי. “אני מחזירה את השמלה לארון, סבתא. היא נקיה. בעזרת ה’ משיח יבוא מהר ונשתמש בה בקרוב.”
“בעזרת ה’! אמן.” סבתא מרימה את ידיה בתפילה. “שימי, שימי במקום תהילה. ואז תראי לי שוב תמונה של יעלי המתוקה שלך שאני כל כך אוהבת. איך היא דומה לך, משהו-משהו.”
אני הולכת לחדר, מהורהרת. מחזירה את השמלה לארון. כותבת לי תזכורת בטלפון – לכבס שמלה של סבתא. ביום שלישי הבא אעמיד מכונה מיד כשאגיע.
חוזרת לסלון, מתיישבת לידה. מראה לה תמונות של הילדים, מספרת לה על יום שישי שעבר. אנחנו צוחקות. היא באמת שמחה לשמוע שניסיתי לחקות את הכפיתות שלה. היא מספרת לי את כל מה שאני יודעת, כמובן. איך עמדתי לידה תמיד על שרפרף העץ העגול, עיני צדות כל תנועת טיגון זריזה שלה. איך תמיד היא שמרה לי את אלו עם הכי הרבה חזה עוף. אני מתענגת על תריסר דקות עם סבתא שלי, כשדופקים בדלת.
מציצה בשעון, מגלה שהסתיימה המשמרת שלי. אני באמת צריכה לזוז, יש לי עוד דברים להספיק בצהריים ופגישה עם לקוחה בערב.
פותחת את הדלת לדוד שמעון. הוא נכנס, מניח שקיות על השולחן. “שלום! שלום, אמא. מה שלומך?”
“ברוך ה’, מצוין.” היא עונה לו בחיוך. מנסה להתרומם שוב.
אני מיד ניגשת אליה, לעזור לה. אך הוא אומר לי, “תני לה.”
מסתכלת עליה. היא מתאמצת כל כך לבצע פעולה פשוטה של כך. הלב שלי מתכווץ שוב בכאב.
“איך היה?” שואל אותי דוד שמעון.
“ככה ככה,” אני עונה. “ברבע שעה האחרונה הרבה יותר טוב.”
הוא נאנח.
אמא שלי ואחיה מנסים להשלים עם רוע הגזירה. לא מצליחים. רוצים לגרש את גברת דמנציה בכל הכח.
“צריך להמשיך איתה את תרגילי הזכרון.” הוא אומר, “אני אבקש מאמא שלך שתגיד לעובדת הזרה.”
אני מהנהנת, כאילו זה קשור אלי.
“אולי בשלישי הבא תוכלי גם את לעשות איתה,” הוא זורק. “אם תהיה לך סבלנות.”
אני מושכת בכתפי. לא תהיה לי. ואין סיכוי שאעשה את זה. אבל אבהיר את זה לאמא בהמשך.
“סבתא, אני הולכת.” אני אומרת לה.
היא כבר עומדת. חיוכה הטוב הנצחי על פניה. “להתראות יא בנתי, תודה שבאת. תבואי עם הילדים!”
“בטח, בעזרת ה’,” אני מבטיחה בצורה לא מחייבת, “אשתדל לבוא אולי ביום שישי. יום ארוך.”
היא נושקת על לחיי ואני יוצאת מהבית.
עולה על הרכב, ובמקום לנסוע הביתה מוצאת את עצמי מול הגן של יעלי. נכנסת ואוספת אותה מוקדם מהצהרון. היא מופתעת.
“אמא!” מוחה הבת שלי, “אני לא אוהבת שאת באה מדי מוקדם. אני באמצע הציור.”
אני מחייכת אליה, “והוא באמת מהמם, אבל אני צריכה שתבואי איתי.”
“לאן?” היא שואלת.
“לחנות, לקנות לך שמלה חדשה לשבת.” אני עונה. “לבנה.”
5 Responses
יופי של סיפור. עם הכפיתות והמילים בתוניסאית נזכרתי בסבתוש שלי.. איזו נוסטלגיה!
מקסים, פשוט מקסים!
דמעות בעיניים,
ובאמת, שיבוא כבר!
לעורר את הלב באמת, לגעת עמוק – ולא דרך צער ויסורים.
זכית.
תודה על סיפור מתוק ואקטואלי!
איזה סיפור מיוחד!