חולצה לבנה במגרש

"אני אעשה שיעור או שניים, רק להרגיש איך זה לנסוע על אופנוע, זה כמו אקסטרים בחופש. תסתכלי על זה כמו בננות או אבובים בכינרת. צריך להרגיש איך זה בחיים, לפחות פעם אחת!" היא עדיין שתקה.
ממוצע 4.6 | 5 מדרגים

א.

כל פעם שהוא היה מוציא משהו מהכיס של החליפה, טישו, כרטיס אשראי, כסף קטן, הוא היה פוגש הדף הזה, עם כל הפרטים, ואומר לעצמו – צביקי, צריך להחליט כבר.

לפעמים הוא היה מציץ לצדדים לבדוק שאין שום סקרן לידו, פותח את הדף, מסתכל על הטבלה היפה ששרטט, מקמט רגע את המצח, כמו שקורה לו תמיד כשהוא חושב על משהו ומתקשה להחליט, מקפל אותו יפה חזרה, ומכניס לכיס.

הוא היה יסודי, כמו תמיד. נכון, לא היה לו מי לשאול, אבל הוא לא הסתפק בתוצאה הראשונה בגוגל. הוא חיפש מידע, דפדף עד לעמוד השלישי או הרביעי, נכנס לאתרים, קרא מאמרים, השווה כתובות ומרחק מהבית ומהמגרש, חפר בתגובות שכתבו אנשים על בתי ספר שונים עד שנשאר עם שלושה, הרים טלפונים, ביקש לדעת מחירים, ביקש לדעת על ההבדלים בין A1 ל־A2. 

הלימודים על A1, הסבירו לו, הרבה יותר רציניים, יותר שיעורים, טסט גם על הכביש מחוץ למגרש, אבל זה יאפשר לו הרבה יותר. A2 יותר קליל, אין מינימום שיעורים, המבחן רק במגרש, דיסקרטי בסך הכל, ואפשר לסיים יותר מהר.

יום אחד, בפינת הקפה של הכולל, מישהו ביקש ממנו כסף קטן או עט, הוא פשפש בכיס, פגש את הדף שוב והחליט שהוא חייב להחליט. לא מתאים לו למשוך החלטות. בצהריים הרים טלפון למספר שנתנה לו המזכירה בבית ספר לנהיגה, ושאל את המורה: תגיד לי אתה מה עדיף, שתיים או אחת.

המורה המהם מתחת לקסדה. תלוי. אם אתה רוצה נסיעות ארוכות או להרכיב חברה, עדיף לך A1. אבל אם זה נסיעות קצרות, ובעיקר לנסוע לבד, מספיק לך A2.

הוא לא רצה נסיעות, ורחלי, החברה והאשה שלו, בכלל לא רצתה שירכיב אותה. כל מה שהוא רצה הוא להרגיש אופנוע.

ב.

רחלי לא אהבה את הרעיון כבר אי אז, בפעם הראשונה שהוא העלה אותו. בדרך כלל היא זרמה עם הרעיונות שלו, אבל האמת שרוב הרעיונות שלו היו יותר רגועים, קלים לעיכול, אפשר לומר ממוסדים.

רחלי לא אהבה את הרעיון כבר אי אז, בפעם הראשונה שהוא העלה אותו. בדרך כלל היא זרמה עם הרעיונות שלו, אבל האמת שרוב הרעיונות שלו היו יותר רגועים, קלים לעיכול, אפשר לומר ממוסדים.

בערב, כשהם טיפלו בכלים, היא על החלבי והוא על הבשרי, הוא אמר לה, “הוצאתי היום טופס ירוק, אני קובע שיעור.”

היא שתקה.

“אני אעשה שיעור או שניים, רק להרגיש איך זה לנסוע על אופנוע, זה כמו אקסטרים בחופש. תסתכלי על זה כמו בננות או אבובים בכינרת. צריך להרגיש איך זה בחיים, לפחות פעם אחת!”

היא עדיין שתקה.

“… אבל לא בטוח בכלל שאוציא רשיון,” הוא ניסה לפייס אותה והנמיך את זרם המים, שלא ישפריץ.

“אתה יודע שזה לא עובד ככה אצלך,” היא אמרה. “אין סיכוי שאתה באמת לוקח שיעור או שלושה ומסתפק בזה.”

היא צדקה. הוא היה יסודי ומסודר, כל דבר שהוא עשה היה עד הסוף.

הוא עבר לגרוף את השיש ואמר, “יכול להיות שאת צודקת, אבל אני חייב לנסות. וגם כבר שילמתי על הטופס הירוק.”

היא התרכזה בסקוץ’ שהיא החזיקה ואמרה שהיא פוחדת.

הוא היה נהג זהיר, בכל הפעמים שהם שכרו רכב היא החמיאה לו על זה. הוא הזכיר לה את זה, אבל זה לא הרגיע אותה.

“אופנוע זה לא רק הזהירות שלך, זה הזהירות של אנשים שמסביבך.” היא סידרה סכו”ם במייבש, ואז הוסיפה, “וזה לא העניין.”

הוא אמר, “אני לא אספר לאף אחד.”

היא אמרה לו שוב, “זה לא העניין.”

הוא שאל אותה מה כן העניין, והיא רק ענתה שהיא לא יודעת.

אז הוא אמר, “אני קובע שיעור.”

היא שוב שתקה, והוא ויתר על העונג לנסות לפרש את השתיקה הזו, הניח שאם הרעיון שלו היה קשה מדי בשבילה היא לא היה שותקת, היא היתה אומרת במפורש. ואף שהיה מעדיף ברכת הדרך לבבית יותר, הוא יודע להסתדר גם ככה, עם חצי קלאץ’.

ג.

השיעור הראשון משכר וקשוח.

הם יוצאים מבית הספר, ארבעה תלמידים, יש להם דרך עד למגרש. הם כולם על האופנועים, הוא עדיין לא יכול לעלות על הכביש, מעולם לא ניסה. המורה מרכיב אותו מאחוריו, וזה מביך. הם נוסעים בשיירה, שלושה תלמידים על אופנועים לפניו. הראשון הוא הטוב שבהם, ויש לו אחריות לניווט של השורה. המורה נוסע אחרון, במאסף, והוא מאחוריו. תופס חזק בידיות ומרגיש את הרוח על הפנים.

הדרך לוקחת כמעט עשר דקות של אוויר פתוח, ומהירות, ואושר. וחלום.

“זה מה שהתכוונתי,” הוא חושב. “ככה מרגיש אופנוע.”

ואז הם מגיעים למגרש. המורה עוצר, ויורד, והוא נשאר לבד על הכסא, נדחף קדימה. המורה מסביר לו על הכיבוי וההדלקה, על האיתות והצופר. ומשאיר אותו לעשות הלוך חזור לאורך המגרש לחימום.

המהירות מדהימה אותו. כל לחיצה קטנה על ידית הגז מזניקה אותו קדימה בבום שהוא לא התכוון אליו.

הוא מגלה שהוא קצת רועד, פיזית. זה המאמץ, אולי גם קצת פחד. נוסע לאט הלוך חזור, מוריד את המהירות לאפס כשהוא צריך להסתובב בקצה המגרש, יורד מהאופנוע ומסתובב אתו רגלית. והגוף שלו מכוסה זעה, וחם לו. מפחיד להגשים חלום. 

הוא עוצר רגע מסתכל מסביב. התלמידים האחרים יושבים על האופנוע כמו במקום הטבעי שלהם. מנוסים. הם מתאמנים על שמיניות, נוסעים בעיקולים מרהיבים ובשליטה מרשימה. לא אצלו. בינו לבין האופנוע יש פערים גדולים מכדי לגשר עליהם, כמעט כמו שפה חדשה ללמוד.

המורה מזהה את זה. “אתה לא רוכב הרבה על אופניים, נכון?” הוא אומר לו.

נכון. מאז שעלה לשיבה קטנה ויתר על האופניים, ספאסט נישט וזה.

“רואים,” אמר לו המורה. “אתה תצטרך עוד הרבה שיעורים. ותשחרר את הלחץ, כל תנועה הכי קטנה גורמת לאופנוע שלך לזוז, הדריכות הזו משבשת לך את הנהיגה.”

ד.

בשיעור השני המורה נותן לו לנסוע בסלאלום. שורה ארוכה של עיגולים מצוירים על הרצפה, והוא צריך להקיף כל עיגול מצד אחר שלו. ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה. זה מסובך, הוא מנסה להזיז את הכידון לכאן ולשם. אבל הקצב מהיר מדי, והוא דורס את העיגולים בזה אחר זה. לא מצליח.

“אתה לא עושה את זה נכון.” אומר לו המורה אחרי עשרה נסיונות כושלים.

איך עלית על זה? הוא רוצה לשאול, אבל שותק.

שוב המורה מרכיב אותו מאחורה, ומראה לו את הביצועים שלו. “ככה עושים את זה, אתה שם לב? אני מטה את כל הגוף הצדה, ואז האופנוע נוטה לצד ואני לא צריך כמעט להזיז את הכידון. האופנוע פונה מעצמו ימינה ושמאלה.”

כן הוא שם לב. אבל זה לאבד שליטה. בגיל שהוא עוד היה נוסע על האופניים, היו לו חברים שעשו שטויות כאלה, להטות את האופניים לצדדים תוך כדי נהיגה. אבל זה תמיד היה שטויות, ותמיד היו אלה הילדים ה’רעים’. לא חשב אף פעם שזה חלק מלימוד נהיגה מהוגן.

זה חתיכת תרגול לחיים, לצורך שלו בשליטה מלאה, וליכולת לסמוך על עצמו שיעשה את הדברים הנכונים גם אם לא אסף מלא מידע בעניין. הוא מתחילה בקטנה, מזיע, ולאט לאט מגביר. מדי פעם זה עובד.

ה.

אחרי השיעור השני מגיע גם שלישי ורביעי וחמישי.

לרחלי הוא אומר שנכון שרצה רק לטעום את החוויה, אבל הטעם טעים כמו העוגות שלה, כמעט, ככה שהוא לא מוצא סיבה להפסיק. היא שוב שותקת והוא חושב שזה תרגול טוב לנישואים שלהם. הוא חושב על זה שאולי מהיום לרחלי עצמה תהיה יותר לגיטימציה לעשות את הדברים שהיא רוצה ושהוא מעדיף שלא תעשה. ברגע הראשון זה מאיים, ברגע שאחריו זה דוקא מוצא חן בעיניו. הוא חושב שזה יכול להביא אותם למקום טוב.

חוץ מהסלאלום המורה מוסיף לו  גם נהיגה בקו ישר. לנסוע בין שני קווים ישר ישר ולאט לאט. זה קשה הרבה יותר מהסלאלום. לוקח לו מלא זיגזוגים ותסכולים, ושיעור כפול שלם כדי לגלות את הסוד איך עושים את זה. צריך לשחרר את הכתפיים ולהסתכל על נקודה רחוקה. כשמורידים את המתח מהכתפיים ומסתכלים לאופק – קל יותר לשמור על הקו הישר.

אז האופק שלו הוא להישאר אותו צביקי, אברך רציני שעושה את אותם דברים, לומד באותה רצינות, אוהב לסכם סוגיות בכתב יד קטן ומסודר, ובטבלאות, אולי רק ללמוד קצת להיות יותר מעז וסומך, ומהכתפיים הוא צריך לשחרר בעיקר את המתח הזוגי סביב ההרפתקה הזו שלו. להשאיר לרחלי את מה ששלה, ולהתמודד עם מה ששלו. ויש לו חתיכת מה להתמודד. היום בדרך לשיעור הוא קיווה שתקרה לו איזו תאונה קטנה. או לפחות שהמגרש יהיה סגור בגלל שיפוצים. קשה לו להיות הכי גרוע במגרש. קשה להתגבר על הפחד הזה ותחושת חוסר השליטה. קשה לנסות שוב ושוב ולהיכשל. 

ו.

חוץ מלהיות החולצה הלבנה המכופתרת היחידה במגרש, הוא גם היחיד במגרש שעושה רישיון A2.

לא היה לו עם מי להתייעץ, אז מה שהכריע את הכף היה המחיר. השיעורים של A2 היו יותר זולים, הוא לא אמר לרחלי, אבל זאת הסיבה שהחליט על רישיון פשוט יותר, לא רצה שיעלה להם מדי הרבה, החלום שלו.

בסוף כל שיעור כפול הוא מוציא שטר של 100, שטר של 200, ומקבל חזרה שטר של 20 שקל. 140 על כל 40 דקות, 280 בסך הכל. המון כסף. והוא לא תלמיד יחיד. אם מכפילים את הסכום בארבעה תלמידים, בלי לנכות ביטוח לאומי, מע”מ ומס הכנסה, כי המורה תמיד מבקש מזומן, אפשר להגיע עם זה למאה אלף בחודש נטו. מי ידע שלהיות מורה נהיגה זו כזו הכנסה פצצה? רחלי בהייטק, סופר מוכשרת, ולא מרוויחה חמישית מזה ברוטו.

שיעור לשיעור מצטרף, גם הכסף. הם לא ממש מחשבנים כמה זה יוצא, בגלל שזה מזומן, ומזומן לא מופיע בדפי החשבון או האשראי. אז הם לא ממש סופרים את זה, אבל הם כן מרגישים את זה, וקצת מצטמצמים, קונים קצת פחות, יוצאים קצת פחות. הוא אומר לרחלי תודה אחרי כל שיעור. פעם אחת גם מכין עוגת גבינה בשבילה, רחלי אומרת שיצאה מעולה.

הוא מתחיל לעשות מבחנים בערב, לקבל עוד מלגה קטנה, בשביל לממן חלק מזה. את רחלי משמח הלימוד הזה, אותו משמח הכסף. משמח אותו גם שהוא לומד, אבל הוא לא באמת מרגיש שהוא צריך את המבחנים כדי לדרבן את עצמו. כשהוא חוזר משיעור נהיגה יש לו מצב רוח והוא מרגיש חד יותר ורענן, פתוח ללמוד, זה נותן לו דרייב. הוא לא אומר את זה  לרחלי, כי זה לא העניין. זה מרגיש לו התייפייפות. הוא לא באמת עושה שיעורי נהיגה בשביל ללמוד טוב יותר. הוא עושה שיעורי נהיגה כי זה עושה לו טוב.

ז.

איכשהו המורה ממקם אותו תמיד אחרון בשורה. אחרון בהיררכיה.

בתחילה זה מוצדק. הוא נוסע לאט ובזהירות מוגזמת. וכמה פעמים עוצר לנגב זעה מהידיים ומהכידון. השיירה עוצרת ומחכה לו. המורה מזכיר לו שמה שצריך להחזיק את האופנוע הוא הגוף, הידיים נועדו רק לכוונונים עדינים, ההחזקה החזקה הזו גורמת לתנועות חזקות מדי.

אז הוא שותק, ולא מבקש להתקדם בהיררכיה של השורה. בהמשך נעלמים התלמידים הישנים, עשו טסט ועברו. ורק הוא נשאר, ואז מגיעים תלמידים חדשים יותר, מנוסים פחות ממנו, הוא עדיין ממשיך להיות אחרון, וממשיך לשתוק. לא רוצה להיכנס לקונפליקט, לא רוצה לדבר. משהו בתודעת התלמיד הנחשל התקבע אצלו.

רק פעם אחת הוא לא מבליג, הם מגיעים לצומת, והבחורים שלפניו לא משתלבים כמו צריך בנתיב הנכון. הוא מתלבט, ובשבריר רגע של החלטה הוא נותן גז, עוקף את השיירה, ומתמקם לפני כולם. עושה לו טוב המרד הקטן הזה.

המורה לא אומר מילה.

גם לא בשיעור הבא.

הוא שוב שם אותו אחרון בשורה.

אולי המרד הזה היה מרד רק בשבילו, המורה בכלל לא שם לב לזה, בכלל לא ראה את התלמיד הנחשל.

ח.

ואז נהיה קר.

מה זה הגעת ככה, מהמהם המורה מתחת לקסדה. מה זה הסוודר הדק הזה, צחוק. אתה צריך להביא מעיל.

אבל אין לו מעיל.

מעיל צמר אברכי ממש לא מתאים לאופנוע, הוא מגביל את התנועה, ובאופנוע להגביל את התנועה של הרוכב זה להגביל את הדיוק ואת הרכיבה. הוא צריך לקנות מעיל פוך או משהו כזה.

חוש שרחלי שוב תעקם את האף. וגם הוא לא מתלהב על ההוצאה הזאת, הוא הרי לא הולך להשתמש בו חוץ מהשיעורים.

אבל באמת קר. בטח כשהרוח מצליפה ככה בפנים. אין ברירה.

יום אחר כך הוא יוצא בערב, משאיר את הכובע והחליפה בבית כמו שהוא עושה כשהוא הולך לשיעור נהיגה, והולך לקנות מעיל פוך. רחלי דוקא אוהבת את המעיל. אומרת שהוא מחמיא לו, וגם מחמם יותר. ובטח יהיו הזדמנויות שם ישמחו שיש להם מעיל טוב בבית.

ט.

בסוף מגיע השלב שלו ללמוד לעשות שמיניות. שוב פיק ברכיים קטן. שמיניות מצריכות שליטה מלאה באופנוע ותנועות עדינות ומדויקות. הוא מנסה, חורק שיניים, נופל, קם, מתנער, מעביר שלושה שיעורים כפולים עד שמצליח בפעם הראשונה לעשות שמינית בלי לצאת מהקווים. ורק אחרי שיש לו הטכניקה הוא מצליח שוב ליהנות.

אחר כך השיעורים נהיים לולאה אינסופית של תרגולי שמיניות. זה קצת משעמם, מזל שישנה הדרך מבית הספר למגרש ובחזרה. הוא אוהב את הנסיעה הזו. 

לפעמים כשהם נוסעים מבית ספר למגרש דוקא מתחשק לו שמישהו יעבור שם, מישהו לספר לו על זה, מישהו שיוכל לדון אותו, אפילו מישהו שיגיד לו תגיד מה עבר עליך. מישהו שיוכל להצטדק בפניו. להסביר לו כמה זה חשוב ומשמעותי לו. רק לא לשתוק לבד את החוויה הזאת.

לשתף? על המשפחה של רחלי אין מה לדבר, לו יש רק אחיות שלא יבינו את העניין, ואבא שלו ייבהל לשמוע את זה. אז זה נשמר ככה, בסוד. הוא מרגיש עם זה קצת לא נוח. מה סוד בזה? הוא לא עושה שום דבר רע, באמת שלא. הכל בסדר.

‘אתה רואה?’ אומר לו הקול של רחלי בראש שלו, ‘התרגלת ואיבדת את זה, אתה כבר לא מבין מה הבעיה.’

אבל זו רק רחלי שבראש שלו, כי רחלי האמיתית היא פרטנרית. הפרטנרית היחידה. והוא מספר לה. לא רק על הרכיבה. מספר גם על היציאה מאזור הנוחות, לשחרר, להתמקד, ולהיות נינוח ודרוך בו זמנית. מספר על להרגיש פתאום הילד הנחשל של הכיתה, תמיד היה המוכשר, שענה את התשובות הטובות לכל השאלות הקשות, שהביאו לקדמת הכיתה כשהגיע בוחן או מפקח. מספר על השונות שלו. ובעיקר מספר על החוויה הזו לעשות משהו שאתה ממש ממש רוצה לעשות, בחשק פנימי כזה שאין דרך להסביר אותו.

והיא מקשיבה בשתיקה, אבל זו כבר לא השתיקה של ההתחלה, זו שתיקה קשובה כזו. משהו חדש צומח ביניהם.

ואז הוא נפתח עוד קצת, מספר על עצמו, ילד קטן שמסתכל על שיירת האופנועים של פרחחי השכונה בסוג של הערצה אסורה. פעם אחד מהשיירה עוצר לידו, מציע להרכיב אותו לסיבוב, הוא מסובב את הראש במהירות, מרגיש שנתפס ובורח משם. ובלב מחלחלת תחושת החמצה.

כמה שנים אחר כך, חבר שלמד אתו בחיידר, ואחר כך קצת התרחק מהתלם, פוגש אותו בשכונה. החבר על אופנוע, כנראה מזהה את הזיק שנדלק לו בעיניים, ומציע לו סיבוב, והוא, בחור בישיבה קטנה שאוטוטו עולה לישיבה גדולה, וצריך לשמור על השם שלו, כי זה היה הדבר הכי חשוב, ומה פתאום לעשות סיבוב על אופנוע, שוב מסרב.

אולי שם נזרע הזרע הזה של ההבטחה, שיום אחד הוא יהיה על אופנוע, יטעם את הטעם, אפילו ירכב בעצמו.

 י.

הוא כבר מתאמן על המסלול של הטסט, לא מצליח לדייק במאה אחוז, אבל מרגיש שאולי הגיע הזמן לגשת למבחן. המורה מאשר. “השתפרת.” זה מצחיק שהוא מחפש הערכה בקול שלו, אבל ההמהום של המורה בעיקר משועמם, יותר בכיוון של “אני רוצה כבר להתקדם לתלמיד הבא”.

 יא.

בבוקר של הטסט שוב חם לו כמו בשיעור הראשון. שוב מניחים אותו אחרון בשורה. שני הבחורים שעוברים אתו את הטסט נבחנים לפניו.

הראשון, מטר תשעים, נוסע מדויק. אבל חסרה לו קצת תנופה כשהוא יוצא משני הקווים הישרים, ומשום שהאופנוע שלו אטי מדי הוא חייב להוריד רגל. הוא נכשל.

זה לא יפה, אבל זה קצת מרגיע אותו, משחרחר אותו מהלחץ להיות הנכשל היחיד. הוא לא חייב להצליח.

השני, צעיר עם עיניים בוערות וקעקוע ענק על יד שמאל, נוסע קצת פחות מדויק, אבל לא עושה שום טעות בוטה.

ואז מגיע התור שלו. הוא מנער כתפיים ומתיישר. לוקח אוויר לפני שהוא יוצא למסלול.

המורה מסתכל עליו, אולי בפעם הראשונה. הטסטר מסתכל עליו גם, ושני הילדים האלה, שתמיד היו לפניו בשורה, שאף פעם לא ראו איך בדיוק הוא נוהג, מסתכלים עליו פתאום.

זה קצת מוריד לו את הביטחון. אבל הוא מתעלם מהם, ומהזעה בגב, והולך לעשות את מה שהוא כבר יודע. מתגלגל, נכנס בין שני הקווים, נוהג ישר, מסתכל לנקודה רחוקה, שומר על קצב אטי, לא לרוץ צביקי. מסתובב ומגיע לסלאלום. עובר מימין ומשמאל בין העיגולים, לא שוכח להטות את הגוף ולסמוך עליו שיידע את העבודה. מסתובב שוב, עובר בין הנתיבים, בודק שהגלגל הקדמי מדייק, שם גז לשני הקווים האחרונים, משחרר גז ונותן ברקס מידי.

“אתה יכול לעבור לשמיניות,” אומר הטסטר. שמיניות. הפעם אין לו שום טעות, הכל פיקס. הטסטר אומר, “זהו, סיימת, אתה יכול לצאת.”

הוא עבר את הטסט כנראה, וזה כיף וזה עצוב.

הטסטר יוצא עם התלמיד השני, המקועקע, למבחן מחוץ למגרש. לצביקי אין מבחן כזה, הוא בסך הכל עושה רישיון A2.

המורה, התלמיד הראשון וגם הוא עומדים ומחכים לטסטר ולתלמיד שיחזרו.

המורה אומר לו, “אם אתה לא נוסע עכשו, פשוט תכבה את המנוע.”

אז הוא אומר לו במרד קטן, “לא. אני נוסע.” הוא עולה על האופנוע, חוצה את המגרש הלוך חזור הלוך חזור. אחר כך עובר לשמיניות ועושה איזה שלושים שמיניות ברצף. אחר כך היא עושה את הקו האטי שוב ושוב ושוב ושוב.

אז הוא אומר לו במרד קטן, “לא. אני נוסע.” הוא עולה על האופנוע, חוצה את המגרש הלוך חזור הלוך חזור. אחר כך עובר לשמיניות ועושה איזה שלושים שמיניות ברצף. אחר כך היא עושה את הקו האטי שוב ושוב ושוב ושוב.

כמו מין טקס של פרידה.

הוא לא יקנה אופנוע. זה לא הכיוון שלו, לא הנקודה שאליה הוא מכוון.

אבל הוא יתגעגע אליו, וזו קצת מסיבת פרידה. ושוב סלאלום, ועוד קצת שמיניות.

אולי בעתיד הוא ישדרג את הרישיון שלו  ל־A1. כרגע ההרפתקה היתה מאתגרת מספיק. מאתגרת את היכולות שלו, את התקציב החודשי שלהם ואת הזוגיות. הוא צלח את האתגר במקסימום, למד כל מה שאפשר. וזה מספק, אבל לא לגמרי מספיק. כי עם כל זה, משהו יחסר לו.

תחסר לו הרוח הזאת שנושבת בפנים בחוזקה. תחסר לו תחושת החופש, להתחכך בסכנה ובחיים אחרים.

ויחסר לו לעשות משהו שהוא לא צריך לעשות, ושהוא באמת אוהב.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 Responses

  1. אני זוכר את הפעם הראשונה
    שהנעתי את כאופנוע החדש שקניתי עם הקסדה שלקחתי מהשכן
    לבוש בשחור לבן ציצות בחוץ
    ונסעתי לישיבה לסדר א
    זה הרגיש שונה בנוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן