תמיד ידעה שיהיו לה לפחות עשרה ילדים, בנים ובנות. ידעה לדמיין אותם. אפילו קראה להם שמות, חשבה גם עליו, אם יסכים. ואם לא ירצה את השמות האלו? לא נורא. תמיד אפשר למצוא שם חדש. הבובות שלה ספגו את אהבתה הלוהטת בסבלנות, והיא רק חיכתה לגדול. כשהגיעה לגיל דו ספרתי התחילה לתכנן את עיצוב הבית. אמא שלה הטובה לקחה אותה לאיקאה, לקנות מארז אחסון כלשהו, לא חשבה שיתעכבו שם כל כך הרבה.
מאז, הסלון שלה שינה גוונים וצורות, וקטלוגים של איקאה הצטברו בחדר הילדים. אמא לא ממש הבינה מה כל כך מרתק אותה בהם, פעם אפילו שמעה אותה אומרת לסבתא ש”מלי כנראה תהיה מעצבת פנים, כשתגדל”. היא גדלה, עוד ועוד. צווחה במלוא גרונה את המנוני הסמינר, היתה ילדה טובה, ממש. בערב מסלולים היתה אמא בטוחה שהיא תגש לכיתת האדריכלות, אבל היא, בריאליות, צעדה לחדר מחשבים, כבר ידעה שצריך כסף בשביל לחיות. יותר מכך, בשביל לפרנס בית עם כל כך הרבה פיות, היה לה ברור שתצטרך משכורת טובה.
הכל היה מוכן, אבא ואמא פתחו מחברות ומלאו אותן בשמות, בכסליו של ו’ נפגשה עם הבחור הראשון שלה, חמש פגישות, היתה בטוחה שתסתיימנה בוורט, אבל לא זה מה שקרה. בכלל, כמעט בכל פגישה היתה בטוחה שהפעם, עד שלמדה להתייאש.
היא חגגה באביב יומולדת, בתחילה באושר גדול, אחר כך בלחץ גדול, ובגיל עשרים ושבע נגמרו החגיגות. ביום ההולדת שלה היו אבא ואמא נוסעים למסע קברי צדיקים והיא היתה שואלת את עצמה לשם מה באה לעולם בכלל. נשים במה זכיין? במה? והיא לא מקבלת בעל ולא שולחת ילדים.
נס חייה היה שבחרה בתכנות, יכלה לשקוע בעבודה, לעבוד שעות נוספות, להרוויח טוב ולנסות להמשיך לחלום. עדיין אהבה את איקאה, אבל יותר בגלל עוגת הגבינה והמון האנשים שהתהלך בחנות הזאת. המוני מחפשים. תרים אחר פתרון אכסון כלשהו. עשה לה טוב לחשוב שיש עוד כמוה, גם אם לא באותו חיפוש ממש.
לו רק היה ניתן לפתח WAZE לשידוכים. היא חשבה על כך, ניסתה להריץ במוחה רעיונות, כולם נפסלו, חלקן על ידה, חלקם על ידי אחרים. זו גזרה כזאת, לחפש ולא למצוא. והגזרה היותר מורכבת הייתה דווקא כי רצתה כל כך וכמהה כל כך, עד שלא נותר בה דבר.
בגיל עשרים ותשע צעדה לרופאת נשים, פרטית. הלכה מבוישת וחזרה. חלומות על עשרה ילדים כבר לא יכלו להתממש. גם אם תתחתן עוד שלושה חודשים ותלד אחרי תשעה.
בגיל עשרים ותשע צעדה לרופאת נשים, פרטית. הלכה מבוישת וחזרה. חלומות על עשרה ילדים כבר לא יכלו להתממש. גם אם תתחתן עוד שלושה חודשים ותלד אחרי תשעה. הרי סטטיסטית לא סביר שתלד בהפסקות של שלושה חודשים. “ומה עם תאומים? ושלישיות?” צווח קול במוחה. אז הבטיחה להסכים שאולי, ויתכן, ויכול להיות שכן. אולי כן יהיו לה בסוף עשרה ילדים.
ביומולדת של גיל שלושים ואחד נסעו אבא ואמא לבית החולים, אמא לא הרגישה טוב. כשבאה לבקר אותה הרגישה עד כמה היא מעיקה. מין צרה צרורה כזאת שמייסרת. החיבוק של אמא והנשיקות לא הותירו ספק בדבר אהבתה. המון המון אהבה שרק גורמת לצער עז יותר. המחלקה של אמא היתה קומה מעל מחלקת יולדות, ירדה במדרגות אחת-אחת ופגשה את לאל’ה מתנשפת כולה צועדת עם בעלה, מיוסרת. לאל’ה אמרה שהיא מתפללת עליה, עם כל ציר וציר. היא הודתה לה, לא יכלה לעשות משהו אחר. על כל מדרגה ומדרגה שירדה, התפללה לד’ שיציל את לאל’ה מהיסורים ההם.
רצתה כל כך צירים.
הבטיחה לעצמה שעד יום ההולדת של גיל שלושים ושתים תשב רגל על רגל, אחר כך תהיה חיבת לפעול. בררה ב”בוני עולם”, שמעה מה ששמעה. כל יום בשחרית בכתה לד’, רוצה לבנות חיים. רוצה לתת חיים. בבוקר של גיל שלושים ושלוש קמה במלון מפואר. לא יכלה לראות את אבא ואמא. לא היתה מסוגלת.
לקחה חופשה של חודש מהעבודה, שכרה חדר יפה בירושלים. קבעה מראש תור להדסה. ידעה מה לפניה, לא תארה לעצמה איך וכמה, למרות ששמעה שזה לא קל, לא ידעה עד כמה.
אף פעם לא היתה רזה דקיקה, כעת תפחה מעט, בלומנטל לא הבין מדוע היא מסרבת להפגש, לא הסבירה את עצמה. בכתה המון, צחקה לפעמים, נסעה לכותל כל יום. כשהזריקה את הקוקטייל התפללה.
בלילה חלמה חלום, ארבעה פרצופים מתוקים קראו לה אמא. הגדולה היתה בת, יפהפיה. את השאר לא זכרה ממש, כשקמה בבוקר התלבטה אם היו עוד שני בנים ובת או ההפך. נסעה להדסה, עשתה בדיקות דם. הרופאה התקשרה לבשר שהעניין מתקדם נפלא ונפגשים מחרתיים בשמונה.
באחת התקשרה יעל, ענתה לה. לא ידעה למה בכלל. יעל כן ידעה. קנאה כל כך במלי, על החופשה הארוכה, רצתה גם כן לנוח, לחפוש. ברקע נשמעו קולות מריבת ילדים ויעל נאנחה, היתה חיבת לגמור את השיחה, “תהני” היא פסקה לבסוף וניתקה.
“שובי והתעני”, זרקה את הפלאפון בזעף, אחר כך אמא התקשרה. לא גילתה לאמא את הסיבה לחופשה, חששה. לא ידעה מה תאמר. הרב היה היחיד שידע וברך, ואמר שיתפלל מידי יום להצלחה. נסעה לכותל, בכתה את נשמתה, אמרה כאילו בלא מאמץ את פרק א’ וק”נ וכל הפרקים שביניהם. רצתה להיות כבר מחר.
מחר הגיע, בוקר רך ויפה עלה על ירושלים. היא כמעט ולא ישנה, התעוררה בחמש, זכרה היטב שאסור לה לטעום מאומה. ארזה לה תיק, נסעה בספישל. לבדה, עם אינסוף חלומות.
מחר הגיע, בוקר רך ויפה עלה על ירושלים. היא כמעט ולא ישנה, התעוררה בחמש, זכרה היטב שאסור לה לטעום מאומה. ארזה לה תיק, נסעה בספישל. לבדה, עם אינסוף חלומות.
אורנה חיכתה לה, הסבירה את התהליך שוב. חתמה על המוני מסמכים. העבירה אשראי בלא הנד עפעף, לא הפסיקה למלמל, הבטיחה צדקה ונשמת ומסע לקברי צדיקים.
ואז נשמה עמוק ונרדמה.
כשפקחה את העיניים ידעה שלא עברה יותר מחצי שעה מאז שנרדמה. אמרה מזמור לתודה על פקיחתן ונשאה מבט שואל לאורנה. היא הרימה יד והוסיפה עוד אצבע. “שש?” לא הכירה את קולה, אורנה הנהנה בהתרגשות. ברק מחשבה היכה בה: “אבל בחלום היו רק ארבעה ילדים”, כאב פילח אותה פתאום, נרעדה.
אורנה לחצה את ידה, מאושרת.
מין שלווה הקיפה אותה. רצתה לראות אותן. אורנה פרצה בצחוק.
2 תגובות
סיפור אמיץ. נוגע בכאב, מציע תקווה. מושלם כדרכם של הסיפורים הלא מושלמים.
החברה שלנו דנה את הלא נשואים לבדידות עתידית,
האומץ של הכותבת לבחור להיות מאושרת הוא מופלא בעיני!!