החלון של בילא דבוירה
הייתי קטן כשאולמי שמוטניק המפוארים והחדישים נפתחו בקול תרועה רמה.
כל השטיבל רעש מזה. כל הזקנים, עם הטבק שדבוק להם לשפם, דיברו על זה שהוא הולך לנטוש את היונים ומתחיל להיכנס לעסקי החתונות. אחד מהם, עם מגבת ממורטטת על הכתף, התעקש לומר “עוד תראו שהוא יעשה כסף גם מהיונים וגם מהאולם”, אבל אף אחד לא הקשיב לו, כולם היו בטוחים ששמוטניק הולך לסגור את היונים ולפתוח אולם.
ושמוטניק לא היה פראייר. נכון שהוא קשר את המכנסיים בחבל, ונכון שהמשקפיים הישנים והמלוכלכים שלו היו מחליקים לו בכל פעם שהתכופף, ורק חוט הסיקרא האדום שהקיף את קבר רחל, ואחר כך עלה על ידיות משקפיו, הציל אותם מנפילה חופשית על אבני המרצפת המזוהמות של השוק במאה שערים, אבל הוא הצליח לעשות גם וגם: גם יונים וגם אולם. והיו שטענו שהוא מצליח עם היונים רק בגלל האולם.
אבל אני ידעתי שהוא מצליח רק בגלל בילא דבוירה, שבדיוק היום הכריזו ברמקול על “הלווייתה של הצדקנית מרת בילא דבוירה שמוטניק עליה השלום, אלמנת הרב החסיד ר’ פסח בונים שמוטניק זצ”ל, תצא בשעה עשר וחצי מאולמי שמוטניק דרך בית הלוויות שמגר להר המנוחות!”
כי בילא דבוירה היתה באמת מסדרת את העניינים, ושמוטניק היה רק מתרוצץ, מהדק את המשקפיים לאפו, ושואל בקול מאנפף: “רק שתי יונים אתה צריך? בטוח שלא שתים-עשרה?”
ואני הייתי עומד שם עם הסל, ואומר לו: “אמא אמרה רק שתי יונים.”
“שתים-עשרה וחצי?!” הוא היה עושה את עצמו כאילו לא שומע, “עשרים ושתיים?”
“שתיים,” הייתי עונה, “זכר ונקבה וזהו.”
“טוב נו,” היה נאנח ותופס שתי יונים בידיים. אני פותח את נייר השעווה, והוא מניח אחת ושתיים, סוגר בחבל דק, מגלגל בנייר עיתון נקי ומניח לי בסל.
“יינגלה,” היה נאנח ומרים את הגבות, “ווען וועט משיח שוין קומען?” אני הייתי מושך בכתפיים, והוא היה מוציא מציצה בצורת תרנגול ומביא לי. “תמסור דרישת שלום לאבא.”
“יינגלה,” היה נאנח ומרים את הגבות, “ווען וועט משיח שוין קומען?” אני הייתי מושך בכתפיים, והוא היה מוציא מציצה בצורת תרנגול ומביא לי. “תמסור דרישת שלום לאבא.”
“בסיידר,” הייתי עונה והולך, אבל אחרי כמה רגעים הייתי חוזר כדי להסתכל על היונים.
בילא דבוירה היתה מגדלת אותן בחצר שלה, שובך גדול וצפוף עשוי מעץ ומרשת, ויונים רבות הסתובבו בו בהמולה גדולה.
*
הסתכלתי על יונה גדולה שלה נוצות לבנות יפות על הרגלים. היא הסתובבה בשובך ופיזרה את המזון בתנועות רגלים פראיות. “את אלה לא אוכלים,” שמעתי את הקול של בילא דבוירה במבטא פולני מעלי, “אלה אנחנו מגדלים בשבילנו, רק את האפורות אנחנו שוחטים בשביל החתונות.”
“יש להן שמות?” שאלתי את בילא דבוירה.
“ללבנות יש,” היא לחשה. “שמעלקא זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין-יענקב זה הקטן שם בצד.”
“איזה מין שמות אלה?” שאלתי אותה. “אלה לא שמות של יונים.”
“נכון,” היא אמרה, והפנים שלה פתאום קפאו. היא התחילה לעשות כל מיני דברים. לקחה את הכלי של המים ושפכה אותו, ניקתה אותו במטלית עד שהוא נצץ, והחזירה אותו לתוך השובך.
לא העזתי לשאול על שם מי הן קרויות, אבל פעם תפסתי את בילא דבוירה יושבת על כיסא נדנדה, מחזיקה את שלוש היונים הלבנות ושרה להן שיר ערש ביידיש. המשכתי להציץ דרך הווילון וראיתי אותה מנשקת את היונה הלבנה הגדולה טויבא, ואחר כך את שמעלקא, ובסוף נשיקה ארוכה לבנימין-יענקב, ובדיוק באמצע נכנס שמוטניק לחדר, והיא נבהלה מאוד, וצעקה משהו בפולנית, ושמוטניק הסתובב ויצא מהחדר בלי להגיד מילה.
ואז בילא דבוירה התחילה לבכות כל כך, והעיניים שלה הפכו למפל של דמעות, וכל כולה היתה עליבות גדולה, והיא ייללה בקול דק וגבוה, כמעט מלאכותי, וזה היה הרגע לסגור את הווילון וללכת עם הסל של היונים הביתה.
כל מיני נשמות עלובות וקלושות הסתובבו בחצר של שמוטניק, איש דק עם קסקט, עור כמעט שקוף, מבט מבוהל בעיניים ופיסת לחם להאכיל את היונים בידיים הכחושות שלו. תמיד בשרוולים ארוכים, תמיד במעיל, ותמיד שותק.
שפרה שהיתה די זקנה, ודי נוירוטית, והיתה אוכלת ארוחת צהרים אצל שמוטניק. שמוטניק היה מביא לה כמה גרושים ושולח אותה הביתה שתביא אוכל גם לבעלה הנכה.
בשתיים וחצי בדיוק היה שמוטניק לובש את חליפת השלושת-רבעי האפורה שלו, שם את הקסקט על הראש וצועד לעבר האולם, ובסל הסגול שלו שכנו זוג יונים צלויות, מקושטות בחוט אדום מקבר רחל, מונחות על צלחת חרסינה יפה, וממולאות באורז וצימוקים וכל מיני מטעמים שבילא דבוירה דחפה לתוכן.
*
הוא היה נכנס, מדליק את הוונטילטורים הכחולים החדישים שהיו תלויים על התקרה, והם היו מתעוררים לחיים בגניחה קלה.
“תראה,” הוא היה מדבר עם שרשבסקי הפויקער. “כשאנחנו היינו צעירים לא היו כאלה וינטלטורים, ואני לא מבין איך הסתדרנו בלי זה.”
“אתם הייתם בפולניה,” היה אומר לו שרשבסקי, ושמוטניק היה מסכים ומתחיל לעבוד.
ליד הדלת היה מטמון ששמוטניק הראה לי פעם אחת. שם, מתחת לקרטון גדול, היו מונחים האבטיחים של הקיץ, שהערבי של הומינר מהשוק היה מביא לו באופניים ומשאיר לו ליד הדלת, ומתחת לזה היו כל מיני פירות וירקות.
“שפע גדול יש אצלנו,” היה שמוטניק מתפאר. “ב’בנויס’ לא תראה כאלה אבטיחים, לכל היותר יפתחו שם איזה קארטופל-קוגעל. אצלנו זה לוקסוס, הומינר שומר לי את האבטיחים הכי טובים מהבוקר, וגם משלמים על זה כהוגן. ועכשו תעזור לי לסחוב את האבטיחים למטבח.”
לאט לאט היו מגיעים הסבים לאולם, יושבים על כסאות עץ וקוראים קפיטלך תהלים, ואחר כך היתה מגיעה כל משפחת הכלה. פעם אחת הייתי בשעה שהגיעה הכלה, והביאו צלם מקצועי. כל בני המשפחה נעמדו סביב הכלה. הצלם העמיד שם מצלמה וצילם אותם כמה תמונות טובות, וכל השכונה עמדו שם והציצו על הצלם. אבל שמוטניק היה עצבני על זה, ורטן על זה שמעכשו כל אחד יביא צלם, ויעשו תמונות, וזה יקח הרבה זמן, ויאלץ אותו להגיע מוקדם יותר לאולם, ואז גם ייקח יותר חשמל על הוונטילטורים.
אבל בילא דבוירה עשתה לזה סוף: מי שרוצה צילומים – שיעשה בבית שלו, ומה פתאום מכניסים פה את כל הדברים המודרניים לתוך מאה שערים.
אבל בילא דבוירה עשתה לזה סוף: מי שרוצה צילומים – שיעשה בבית שלו, ומה פתאום מכניסים פה את כל הדברים המודרניים לתוך מאה שערים. שרשבסקי ששמע אותה הזכיר לה שבפולניה היו מביאים צלם לכל חתונה, ובילא דבוירה התעצבנה ואמרה שהוא מדבר שטויות, ובפולניה בכלל זה היו גויים, וזה בכלל לא דומה, ומי שלא היה בפולניה, שלא ידבר על דברים שהוא לא מבין.
ושרשבסקי היה שותק וממשיך לנקות את מקל התופים שלו, ומותח את העור של הסנֶר, ופעם אחת אחרי התקפה של בילא דבוירה הוא אמר בשקט שגם מי שלא עבר את פרעות תרפ”ט שלא ידבר על דברים שהוא לא מבין, אבל הוא לא העז לומר את זה לבילא דבוירה.
לא היה עובר זמן רב עד שהרב היה מגיע בסערה לאולם, והיו מדליקים את הנרות ומתחילים לצעוד לעבר החצר. שם ארבעה בחורים חסונים היו פותחים את החופה המיוחדת שנתרמה לעילוי נשמת הנספים בשואה, ומיד לאחר מכן היו נכנסים לחדר הייחוד הנקי והמצוחצח, שבילא דבוירה הקפידה לנקות כל יום בעצמה.
שתי יונים היו ממתינות לזוג על השולחן, נתונות בצלחת חרסינה, חוט אדום מקבר רחל על הצוואר שלהן, לצד קנקן מיץ וסיפולוקס עם סודה. והחתן-כלה היו נוטלים ידיים, ואוכלים מהקוויליטש ששברו להם מעל הראש, ואז היו טועמים מהיונים, והרבה סגולות היו בהן, וגם ברכות שבילא דבוירה בירכה עליהן.
ושרשבסקי היה קצר רוח, ועד שהחתן והכלה לא יצאו מחדר הייחוד הוא היה שומר על התופים מהילדים המופרעים שמנסים לגעת סתם בלי רשות, שני מקלות תופים ביד מאחורי הגב, וביד השניה סיגריה בוערת בלי פילטר, אחוזה בשתי אצבעות כוויות וצהובות, והוא מרכל על כל העולם.
כמה בחורים צעירים מתפארת בחורים היו מתקבצים מסביבו, שואלים אותו שאלות על התופים, ומספקים לו המון תשומת לב ונושאי שיחה.
וברגע שבחלון הקטן נראו פניה של בילא דבוירה, היה זה אות וסימן שהחתן והכלה יוצאים מחדר הייחוד, ושרשבסקי היה מכה בתופים, וכל הקהל היה רוקד קדימה ואחורה בשורות “סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל ישראל, אמן”, ואז מרימים את החתן על הכתפיים, וכולם שרים “דוד מלך ישראל, חי וקים”. ואחר כך “שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד”, וכל הילדים היו מחכים בצד, וכששרשבסקי היה מתחיל לשיר “עוד ישמע”, כל הילדים היו עושים רכבת ארוכה ורצים בין החתן והרוקדים, ושמחה של מצוה היתה מתפשטת באולמי שמוטניק, ושמוטניק בעצמו היה רוקד עם הסינר, ולפעמים כשהיה ממש עליז, היה שולף בקבוק של שליבוביץ מהמרתף של האולם, ומוזג ממש טיפה לכל אחד, בכוסיות קטנות מזכוכית.
“לחיים!” היה אומר לכל אחד שקיבל, אבל הוא היה שותה ישר מהבקבוק ולאף אחד זה לא הפריע, כולם עמדו בתור וקיבלו את טיפת השליבוביץ לתוך הכוסית, אמרו ‘לחיים’ ושתו.
וכששמוטניק שותה, הוא משתכר, נופל על הרצפה, ומדבר הרבה שטויות. בילא דבוירה היתה עומדת בחלון, מזהירה אותו במבט קשוח שלא יעז לשתות.
וכששמוטניק שותה, הוא משתכר, נופל על הרצפה, ומדבר הרבה שטויות. בילא דבוירה היתה עומדת בחלון, מזהירה אותו במבט קשוח שלא יעז לשתות.
*
יום אחד הוא באמת השתכר, זה היה כשפרצה שרפה בשובך, וכל היונים נשרפו, גם הלבנות. ובילא דבוירה ברחה לאיזה חצי יום לסוף סנהדריה, ורצה למקום שבו היה שטח ההפקר ועדיין לא היה נקי ממוקשים, ואחרי שכמעט מתה היא חזרה הביתה מפורקת לרסיסים.
ושמוטניק קנה אז יונים לחתונה מליבוביץ, ויצא להדליק את הוונטילטורים. כשהיה בחתונה הוא לא ידע מה שלומה של בילא דבוירה, והאם היא תשתקם, אבל אז שרשבסקי היכה בתוף, וכולם שרו “סימן טוב ומזל טוב”, ושמוטניק יצא מהמטבח וראה את הפנים של בילא דבוירה בחלון שלה.
ואז הוא הוציא את השליבוביץ הכי טוב שהוא מצא בשוק מחנה יהודה, שליבוביץ בלי הכשר, אבל ידוע שאפשר לסמוך עליו. מזג לכולם הרבה ‘לחיים’, ואת מה שנשאר שתה בלגימות גדולות.
ולשמוטניק אין אמצע, הוא או שפוי או שיכור. בן רגע הוא עלה על השולחן והתחיל לספר את סיפור החיים שלו, על לומז’ה, על נאצ’ק הסדיסט שנשך אותו בכיתה א’, על הריח של השטרויזעל, על האפל-שטרודל, על מיידאנק וסוביבור, על היער של לונצק והפרטיזנים השיכורים, על המעגל שבו העמידו את הילדים הקטנים, על הבור האפל שנשאר לנצח בלב, על האדמה התחוחה שהוא ערם על קבר האחים, על השנאה העצומה לכל פולני או גרמני.
על הילדים עצמם לא סיפר.
בילא דבוירה עמדה בחלון, דומעת ורוטטת מבכי, כמו אז כשהצצתי דרך הווילון, כשהחזיקה את היונים עם שמות הילדים. בילא דבוירה התרסקה כעת ליד החלון, קרסה על הרצפה וכמו התעלפה, מלצרים חסונים ממוסררה הרימו והושיבו אותה על הכיסא מנהלים של שמוטניק, ופרלשטיין השפריץ לה מים על הפנים.
ואז הלכתי הביתה, ויום אחרי זה זרקו אותנו מהדירה, כי היינו חייבים כסף למשכיר. כעסתי על אבא שלא שילם בזמן, והוא סתם מסבך את עצמו, והבטחתי לעצמי שכשאני אהיה גדול בחיים לא אהיה בחובות, בחיים לא יזרקו אותי מהדירה. לצערי, לא עמדתי בהבטחתי, כי כבר הספיקו לזרוק אותי מהדירה, עברתי כמה דירות, ואני עדיין חייב כסף לכל אדם שנתקלתי בו.
כשאני הולך ברחוב אני כבר לא רואה אנשים, רק מספרים. כבר שנים שלא הלכתי בקו ישר בצד אחד של הכביש, תמיד יהיה איזה בעל חוב שיגיע ממולי. אני הולך בזיגזג, גורם לתאונות דרכים. כשהייתי בבני ברק ראיתי שכולם הולכים ככה, על הכביש, מעניין אם גם הם עושים את זה בגלל שהם בחובות.
*
יום אחד, כשהייתי בישיבה, קיבלתי פתאום טלפון מאבא, “שמוטניק נדרס,” הוא סיפר לי. “כמו חתולה.”
הוא לא הסתפק בתיאור הכללי, הוא גם פירט: “הוא נפל בבר אילן, ועלה עליו אוטובוס.” הוא פרש את המילים כמו שהן על השולחן, מילים מדממות שעושות לא נעים בבטן. “נדרס כמו חתולה.”
לא הלכתי להלוויה, לא יכול עם הלוויות. אני אלרגי למוות, שונא לנחם אבלים, מתעב קברים.
עכשיו אני הולך בקצה הצפוני של מאה שערים, ובעוד פניה אחת אראה את אולמי שמוטניק המפוארים ניצבים לנגד עיני, לוחות עץ מכסים את החלונות, ושלט מתקלף מודיע על סגירת האולם בי”ז בתמוז תשס”ה, בדיוק לפני חמש עשרה שנה.
*
מול עיני שני פועלים שוברים את הלוחות שעל החלונות, פותחים את דלתות הזכוכית של האולם, ואני נכנס לתוך מוזיאון.
הוונטילטורים הישנים הכחולים עדיין על התקרה, הפועלים הערבים הדליקו אותם. אבל כל היתר השתנה. הקירות נצבעו באפור קודר, ורק פנסים קטנים האירו את המוצגים שעל הקירות. ציורים בפחם, ענקיים ומלאי סערה, עיטרו את הקירות, ונעל של ילדה ניצבה על עמוד גבס באמצע האולם, מוארת בזרקור יחיד.
יד ושם וגלעד לקהילת ניז’נריק בפולניה
לשלושת ילדי הי”ד
טויבא, שמואל, ובנימין יעקב
השם ינקום דמם
ציורים בפחם, ענקיים ומלאי סערה, עיטרו את הקירות, ונעל של ילדה ניצבה על עמוד גבס באמצע האולם, מוארת בזרקור יחיד.
בקצה האולם עמד החלון ההוא, החלון של בילא דבוירה, ריק ושחור, והחברה קדישא נכנסו עם המיטה, והניחו אותה על במה מיוחדת שהיתה בנויה במקום. היה זה מזעזע לפגוש את בילא דבוירה אחרי כל כך הרבה שנים, ואי אפשר לומר לה כלום, אי אפשר לדבר אִתה.
מסביב למיטה התאספו אנשים רבים שהכירו אותה מהיונים ומהחתונות. ילדים לא היו לה. הם נקברו ביער של לונצק. בצוואה שלה נכתב שהיא רוצה שהלוויה שלה תצא מהאולם, ומצוה לקיים דברי המת, אז הסכימו להוציא את הלוויה מכאן, מהמוזיאון הסודי שחוץ מאנשים ספורים איש לא ידע על קיומו.
פתאום נדלק האור בחלון של בילא דבוירה, ומתוך החלון נשקפו פניו הקשישות של שרשבסקי הפויקער, הפעם מהצד הלא נכון של החלון. וכשהוא הציץ בחלון וראה את המיטה של מרת בילא דבוירה שמוטניק עליה השלום מונחת במקום שבו היה יושב ומתופף, עיניו הקשישות דמעו. בידיים רועדות הוא כיסה את עיניו והתייפח לתוך הקפוטה החגיגית שלבש לשמחת אירוסי נכדו.
הידיים האלו כיסו על עולם שלם שנגדע בזה הרגע.