עבודה שבלב

"הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שיצא ממך?"

“יש בחורים שמתהלכים עם מין חרדת כבוד ותחושת חשיבות ברגעי ‘משבר’. הופכים אותו לטענת פטור! משבר פוטר כמובן מהחברותא של סיידר ג’, ומהצורך לקום לתפילה. אתה מלטף את ייסוריך, והולך להתנחם בחתיכת פיצה. אם המשבר גדול יותר, אתה מעטר את הפיצה בפטריות וזיתים…” 

קולו של ראש הישיבה, באקסטזה הרגילה לשיחות המוסר שהוא נוהג לשאת בבית המדרש, עולה אוקטבה. 

“ומה ייצא ממך, אם את כל יהבך תשליך על הבורסלינו! במצב כזה לא תעזור חברותא חדשה, ולא יסייע לך פרק חדש בגמרא, כי כל מה שמעניין אותך זו הקוסמטיקה. החיים שלך, בן תיירה יקר, יהיו חיוורים ודהויים כל כך. עלובי נפש. מחולקים לפירורי לחם וגבינה…”

המזגן הישן, שלא מצטיין בקירורו של בית המדרש בימי הקיץ החמים, מטרטר בקול כסאונד ליווי לצעקותיו של הרב. 

“קמו מחנות כובעי הקטיפה. בנו, בתוכנו, מהלכים כאלה שעסוקים בבריחות מהשיממון הפנימי, לחיקם של עינוגים דמיוניים עטופי צלופן.”

הסיומת של תוכחת המוסר מגיעה ברשפי שלהבת. בקול רועד, ספוג לבה רותחת, זועק ראש הישיבה: “הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שייצא ממך?”

הקרשנדו הזה גורם לליבו של אליהו להתכווץ, ולאצבעותיו לנקוש על ערמת סיכומי הגמרא, “כולם מסתכלים עליי,” הוא מהרהר לעצמו ומגיף את פניו.

כולם יודעים מי הוא ומי אבא שלו.

*

בסוף שיחת התוכחה הרעשנית, קורא לעברו ראש הישיבה. הוא ניצב כנגדו ואליהו חש היטב את נוכחותו. ראשו מורכן, אך הוא מצפה לחוש את זרועותיו של הרב נפרשות לעברו תוך בקשת הסליחה. “לא התכוונתי לזלזל במקום שאבא שלך נמצא,” ידע אליהו את נוסח ההתנצלות העתידי של רבו. “הוא לא באמת מלגלג כל כך על אבא שלי,”  מהרהר אליהו לעצמו.

“אליהו,”  פנה אליו ראש הישיבה,  “תמסור לאבא שלך.”  

אליהו נרעש, ליבו דופק בחוזקה. הוא חש את ההתנצלות הקרבה ובאה, הומה את בקשת הסליחה שתבוטא זה עתה.

“תמסור לאבא שלך שמחר אין לנו אספקת ירקות לארוחת בוקר וערב”. 

 “תמסור לאבא שלך שמחר אין לנו אספקת ירקות לארוחת בוקר וערב”. 

לרגע הוא קופא ממקומו. ואז, בלי להגיב, מפנה את גבו ויוצא מבית המדרש. 

*

אליהו צועד בטבורה של בני ברק, ומעצב לעצמו בפסיעותיו שתי דמויות. 

הראשונה, שמה את עצמה בלב ליבו של היכל בית המדרש המפואר, שם היא מופיעה ראשונה לכל שיעור כללי. הדמות הזו מנצחת על סדרי לימוד התורה ויופייה, ובהיסוס ביישני מסייעת לחברים המתקשים בהבנת פלפולי העיון.

אבל יש גם דמות שניה, והיא זועקת: “איך וויל א היים.” אני רוצה הביתה. לניגון בגיטרה, לשטיפת הכלים, לוויכוח עם אחותי הקטנה. היא בת 6 וחצי, והיא טוענת שעדיף להיות אמא מאשר להיות ילדה… 

 לא שטייגען בישיבה, לא צלילי השואו של אקוסטיקת ‘הבייס מדרעש’ המרנינה ומשובבת את הלבבות. הדמות השנייה רואה בדמות הראשונה תחכום ולא חכמה. היא מרגישה בה מלאכותיות. לא מאמינה למה שהיא שומעת. יותר מאמינה למה שהיא רואה. 

הוא יודע כמו איזו דמות הוא מרגיש עכשיו, וזו לא הדמות שהוגה בתורה בחדווה יומם וליל. מה יהגה הוא? את העונג הרוחני עליו סחים חבריו, ודשים בו תוך כדי אכילת השניצל הכתמתם הנדוש, הוא לא מכיר. מרזי התוספות הוא לא מצליח להתלהב. ואל הקושי שמלווה אותו בכל יום בישיבה, נוסף עכשיו המשפט הקשה של ראש הישיבה: “מה ייצא ממך, מוכר בחנות ירקות”? משפט זה הסיג את גבולותיו הרגשיים, פעפע וחלחל היטב בגופו.

את העונג הרוחני עליו סחים חבריו, ודשים בו תוך כדי אכילת השניצל הכתמתם הנדוש, הוא לא מכיר. מרזי התוספות הוא לא מצליח להתלהב.

אבא שלו כזה. 

אבא שלו, כל עולמו, האיש שהוא הכי מוקיר, לא מצא דמות אחרת כדי להעריצה מלבדו…אבא עובד במסירות בחנות הירקות המקומית כאן בבני ברק כבר שנים רבות. אבא שמשתחווה למוסר העבודה, מוותר על כבודו, וקורע את גופו ולו בכדי להגשים את חלומו הפורח: בן תלמיד חכם, שיישב ויהגה בפלפולי הקצות כל חייו. 

דמעות רוטטות למכביר הזיל אבא לאורך השנים בתפילה שאליהו לא ירחק מדפי הגמרא. אבא היה מקצה באופן קבוע עשרה אחוזים מהכנסותיו החודשיות לקניית ספרי הפרשנות לגמרא, מערכות של ריטב”א, סטים של רשב”א, שו”ע, פסקי הלכות ואוצר שנערם עם השנים בביתם. אוצר שאליהו חש נתבע לעשות בו שימוש רוחני ולא להסתפק בבדיקתו מחמץ טרם חג הפסח.  

כולם בישיבה מכירים את עיסוקו של אבא. הירקות שמטמינה אשת ראש הישיבה בשקית האוכל שלו מידי יום, דרו במדפי חנותו של אבא. התפוח הירוק שלועס מגיד השיעור בבקיאות באופן קבוע טרם תחילת יומו הרוחני, שהה כבר יומיים בארגזי הפירות סוג א’ שאבא מציע למכירה. ובאותם הימים בהם הישיבה הייתה משוללת תקציבים, הנפיק אביו בנדיבות לב ובהסברת פנים עשרות קילוגרמים של עגבניות, בצלים וגמבות למאכל הבוקר היומי של הבחורים. 

אבא היקר. אבל בעל חנות ירקות. 

הוא חש אומלל ומוכה גורל, נער שנגזר עליו להסתובב עם סכינים בלב. צובר את דמעותיו לקופסת ליבו, ומתאמץ לכלוא אותן לבל יפרצו החוצה. 

האם מוכן הוא להביט באבא גורר מחר שקי עגבניות למען הישיבה שבה הוא ובנו הוכלמו עד כלות? 

*

הביקור השגרתי מידי הפסקת צהרים בחנות של אבא לפתע דומה כמאולץ. תושבי השכונה, שכני הילדות, משוטטים בשעשוע סביב רחבת הכניסה הצרה למרכול, נהנים משאריות ארגזי החול הצהבהב שזנחה שם העירייה לפני שבועיים. 

אליהו מבחין בילדון קטן ורב חן, מרחוק הוא נראה כמו בנו של מוישי שמואלביץ’, גבאי בית הכנסת. מעטפה ארוכה נישאת בידו הימנית של הילד המתקרב לקראת עמדת המכירה של אבא. אליהו מחיש את צעדיו, תוהה על תוכן המעטפה. רק כשמצטמצם המרחק בינו לבין הילד, הוא מגלה בפתיעה שהילד אינו אלא בנו של ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. 

“היי, מי אתה, הבן של הרב מאירסון?” הוא מנסה לוודא בכוחניות מעטה. 

הילד חושש מעט, אוסף את נשימותיו. “כן.” עונה בנימה שאלתית 

“אני הבן של המוכר כאן, בדרך כלל מעבירים את המעטפות אלי.”  מושיט אליהו במהרה את ידו הרועדת לכיוון הילד. 

כשנעלם הילד באופק, אליהו פותח את המעטפה. עיניו מתרוצצות בין שורות המכתב. 

“שלום לך הרב ראובן סגל,” כתב ראש הישיבה באותיות שנדמו לכתב יתדות עתיק ומטושטש.

“היות ומוסד הישיבה המעטירה הקדושה והחשובה אשר תחתיה צומחים בחורים מצוינים השוקדים על תורתם יומם ולילה, שרוי וטובע בקשיים כספיים גדולים, ואין באפשרותנו לספק כראוי את צרכי המזון הבסיסיים והראשוניים לארוחות בוקר והערב. בשל כך, הנני מעביר אליך את בקשתי הכנה, מעומקא דליבא, ומתוך מבטי הנפעם על בנך היקר ותלמידי החשוב אליהו נ”י שעושה חיל שלא לשם תשורה וכבוד וברוך השם קוצר פירות מבורכים. אשחר ואבקש תרומה שהיא חסד, משלוחי ירקות לשבוע הקרוב.”   

וכי לא הזהיר אותם רק הבוקר ראש הישיבה מגורלו של מוכר ירקות?

התקליט החוזר ונשנה של “מה ייצא ממך, מוכר בחנות ירקות,” מדגדג לו בלב. מועקה גודשת את ליבו. וכי לא הזהיר אותם רק הבוקר ראש הישיבה מגורלו של מוכר ירקות?

מרחוק, הוא רואה את אבא. אין לקוחות עתה, מלבד קשישה האוחזת במקל עץ שחוק ומבקשת מאבא מספר פרוטות.

 אבא פותח ספר תהילים וקורא בדמעות פסוק ועוד פסוק. 

“בטח הוא מצייר אותי בתפילותיו מכריע גורלות הלכתיים בבית דין של ר’ ניסים קרליץ וחותך פסקי דין בגאון,” מהרהר אליהו בבהייה קרה.

ברעד נושא אליהו את המעטפה, שואף אוויר צהרים חמסיני מלא ריאותיו, ומעלה כתקליט זיכרון ממושך תמונות של אבא: אבא מטמין בחשאי סלי ירקות ופירות למשפחות נזקקות בלי שהן יודעות מכך. אבא עורך חשבון ללקוחות שהוא מכיר את עוניים ומבקש בסופו של דבר סכום מגוחך, שלא תואם כלל את קניותיהם. ידיו של אבא לשות בחרישיות עיסת בצק ומכינות מאפים ממותקים לקשישים בבתי אבות בבני ברק. כל כך הרבה חסד נסתר גלום באביו. שערי המסילת ישרים באים לידי ביטוי בחיי היומיום שלו, 

“מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון  ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שייצא ממך??”

הוא מקמט את מכתב הבקשה של ראש הישיבה, מועך אותו הישר למכולת פח הצפרדע. 

המעטפה נותרת יתומה מתוכן, ובמקום המכתב תוחב אליהו לתוכה פתק ננסי. 

 את הפתק הוא מטמין אחרי הצהרים בגמרתו האישית של ראש הישיבה. רק חמש מילים כתובות בו. 

“גם אני מוכר בחנות ירקות.” 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן