עובד אצלה

הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

רק בארבע הצלחתי סוף סוף לתפוס את הבן שלי. הוא התנשף, ילדים בכו לידו ואיציק נשמע ממוטט לחלוטין.

“משהו דחוף, אמא?” הוא התעניין ושמעתי משהו נופל ומישהו צורח ומישהו מרביץ ומישהו בורח.

“מאד דחוף,” הצהרתי. “כבר שעה אני מנסה להשיג אותך! איפה היית?”

“הלכתי לאסוף את הילד… לא! אליעזר! תעזוב את זה! נאוה, אני מזהיר אותך! סליחה, אמא. רק עכשיו חזרתי מהגנים, ברחוב היה לי מסובך לענות. מה קורה? מה שלום סבתא? סליחה שאני לא יכול להחליף אותך קצת השבוע בבית חולים -“

“לא, לא , זה בסדר,” הראש שלי כאב רק מלשמוע את כל הרעש שם, ולדמיין אותו יושב בתוך זה… סחרחורת. נראה לי שמשמרת ליד אמא שלי בבית החולים יכלה להיות ממש מרגיעה בהשוואה. “איפה בתיה?”

“בעבודה, היא מוסיפה תמיד שעות לפני חגים.”

“למה?” נדהמתי. איזו אישה נורמלית מוסיפה שעות בזמן שהבעל שלה יוצא מדעתו עם הילדים שלה והמטבח עוד לא גמור?

“כי ככה יותר נעים לה לבקש חופש לכל החול המועד. את צריכה משהו, אמא?”

משהו נשבר ומישהו צחק ומישהו שאג והבן היחיד שלי הרחיק את הטלפון מהאוזן כדי להשליט שם סדר.

“אני צריכה לשמוע שאתה בסדר,” הבהרתי. “זה לא נורמלי שאתה צריך גם לקחת אותם וגם לשמור וגם לתת להם אוכל. מתי בתיה חוזרת?”

“בערך בשש. אני יכול לחזור אלייך אחר כך, אמא? יש פה ממש בלגן ואני לא מצליח להתרכז.”

“אבל תזכור לחזור אלי!” הזהרתי. “שלא יקרה כמו אתמול שחיכיתי שעתיים ובסוף שכחת לגמרי שהבטחת להתקשר!”

*

“עשינו טעות,” גנחתי.

שלמה הנהן מעל הרדיו הישן שניסה לתקן.

“אתה שומע, שלמה? טעות חמורה!”

הוא המהם והציץ לתוך הקרביים של המכשיר.

“עזוב את הרדיו הזה, הוא גם ככה עושה רעש נוראי כשהוא עובד. אתה שומע מה אני אומרת? לא היינו צריכים להסכים לשידוך הזה.”

“של לבנטל?” תהה בעלי, כאילו היו לנו עוד ילדים ועוד מחותנים. חמש עשרה שנה חיכינו לילד הזה. לא יכולנו לחכות עם ההצעה ההיא עוד קצת ולברר יותר טוב?

“כן, אלא מי? הייתה לי הרגשה שמשהו שם אפעס… אני אמרתי לך. זוכר שאמרתי?”

“אני בקושי זוכר מה אמרת לפני שעה,” רטן בעלי. “אז לפני חמש שנים?”

“שש,” תיקנתי בקוצר רוח. “אז טוב שאני זוכרת. אמרתי לך שהאמא לא מוצאת חן בעיניי, נראית לי שתלטנית מדי. ובתיה בעצמה לא סתמה את הפה כל הפגישה איתי.”

“בטח התרגשה,” הסיק שלמה.

“זה מה שאמרת גם אז, ולכן השתכנעתי. אבל זה לא נורמלי בחורה שמדברת כל כך הרבה! על כל דבר הייתה לה דעה עד שנהייתה לי סחרחורת.”

“זה הלחץ דם שלך,” חיווה בעלי את דעתו בתבונה. הוא סובב את המתג ורעש סטטי מחריד בקע מהרדיו העתיק.

“זה עובד!” הוא קרא בשמחה.

“אתה מוכן להקשיב לי?” הרמתי את קולי על רקע הרוח הסוערת שהשתוללה מהמכשיר. “די עם הרעש הזה!” שלמה כיבה בהשלמה והרים אלי את מבטו.

“נשמע לך נורמלי שבערב פסח גבר מנקה ומכין צהריים ולוקח את הילדים ושומר עליהם ומשכיב אותם?”

“נשמע לך נורמלי שבערב פסח גבר מנקה ומכין צהריים ולוקח את הילדים ושומר עליהם ומשכיב אותם?”

“ומה היא עושה בינתיים?” שפשף בעלי את מצחו.

“מה אני יודעת? אולי גם מנקה קצת. זה לא משנה, היא לא צריכה לתת לו לעשות את כל הדברים האלה! זה לא בשבילו! אתה זוכר איך הוא היה מגיב כשביקשתי ממנו בסך הכול להוריד את הפח? בוכה לי שיש חתולים למטה וזה כבד ומגעיל ומטפטף. הוא לא בנוי לעבודה קשה, ועכשיו ה… לא רוצה להגיד מה, משעבדת אותו, שלמה! פשוט רודה בו!”

“הוא לא מתלונן,” שלמה הרים על ברכיו את הרדיו ובחן אותו מקרוב.

“בטח שלא, שרק יעז! היא מסובבת אותו כמו בובה. מה שהיא רוצה היא מקבלת. כאילו שהוא מסוגל להגיד מילה. זה שובר לי את הלב לראות אותו, שלמה! פשוט גומר אותי! שלשום פגשתי אותו בקניות, כולו חיוור, חולצה מקומטת, בקושי מחייך, עם כל הילדים סביבו רוקדים ומשגעים אותו. והוא עוד צריך לעשות קניות. מאיפה גבר אמור לדעת מה לקנות בכלל? אחר כך היא גם תשלח אותו להחזיר הכול. לא היינו צריכים להסכים לשידוך הזה, אני אומרת לך!”

“אין מה לעשות,” פרש בעלי את זרועותיו. “הטעות הייתה שהרמנו לשדכנית את הטלפון מלכתחילה. אולי באמת תדברי איתה, שלא תחזור על זה עוד פעם?”

“אתה רציני?” פערתי את פי. לפעמים קשה לדעת אצלו.

“לא,” מלמל שלמה. “אני רק רוצה לעבוד פה קצת.”

                                                    *

שלושה ימים לפני פסח יצאתי לטבול את הכוסות החדשות שקניתי. בדרך כלל המטבח הפסחי שלי היה מוכן כולו במלוא תפארתו שבוע וחצי מראש, אבל השנה, כשאני נאלצת לבלות מידי יום ליד מטתה של אמא בבית החולים וחוזרת גמורה, שום דבר לא זז.

ליד המקווה פגשתי את הבן שלי עם שלושה ילדים סביבו. “אתה בא לטבול כלים?” נדהמתי. יש משהו שהיא לא מפילה עליו?

“בתיה רצתה לנוח קצת,” הסביר איציק והוציא את שקית הכלים מהעגלה. “הילדים עשו רעש, אז הצעתי לקחת אותם.”

הוא נראה נורא. עיגולים שחורים תחת העיניים, וזקן שהוא שכח לגמרי לסדר. המשקפיים שלו היו מלוכלכים והוא נראה כאילו לא מצליח לעמוד על הרגליים.

“באיזו שעה היא תרשה לך לחזור?” סיננתי.

“מה?” הוא נראה מבולבל. “לא, נאוה, אל תתני לו את זה! זוזו קצת ילדים, אני רק מסיים והולכים לגינה.”

צפיתי בו טובל במיומנות את המזלגות בשרוולים מופשלים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא שלחה אותו לעשות את זה. רציתי לחבק אותו. הילד המפונק והמתוק שלי, עם הזרועות החלשות שהתקשו אפילו לעזור לי לסחוב את השקיות מהסופר, שהפך לגבר שפוט ואומלל. הלוואי ויכולתי להציע לו עזרה משמעותית. בשנים הקודמות שמרתי לא פעם על הנכדים בחופשת הפסח שלהם, אבל השנה זה פשוט לא בא בחשבון. בקושי בבית שלי הספקתי לעשות משהו. אבל עדיין, אין ספק שאני חייבת לפחות לקפוץ אליהם ולראות מקרוב מה המצב.

“אני יכולה לקפוץ אליכם היום?” לא תכננתי לומר את המילים האלה, אבל הבעת הפנים הסחוטה שלו פשוט לא הניחה לי לשתוק.

“ה… היום?” הוא שפשף את מצחו בתנועה של שלמה, וטיפות מצחינות ניתזו על פניו. “לא יודע אם כדאי, הבית כולו בלגן, ובתיה קצת עייפה. ערב פסח, את יודעת.”

“ביקור קצר,” חייכתי. “אני אביא את העוגה. לבתיה לא יהיה אכפת, אני לא איזו אישה זרה, ואצל כל עם ישראל ערב פסח עכשיו.”

“אני לא יודע אם…” גמגם איציק.

אבל לא שאלתי אותו. הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.

*

שלמה תיקן את המאוורר במרפסת כשחזרתי עם הכלים הטבולים. “אני הולכת לאיציק.”

הוא נופף אלי ידיים אפורות מאבק. “עכשיו? למה? את מביאה להם את החרוסת?”

“אל תדאג להם,” סיננתי. “בתיה בטח תגיד לאיציק להכין חרוסת. הם לא צריכים את שלי. סתם, נו, ביקור קצר, לראות שהכול בסדר.”

“לא בטוח שכדאי,” חיווה בעלי את דעתו. “זה ערב פסח. איך לך עוד הרבה עבודה בבית?”

“זה מה שצריך לעשות,” הודעתי לו בחגיגיות. “לא משנה שאין לי טיפת זמן וכוח לזה.”

הוא נעץ בי מבט מודאג לרגע, ואז טלטל את ראשו וחזר למאוורר.

                                                        *

כבר מהדלת שמעתי את הרעש בפנים שנשמע כמו הרדיו של שלמה. דפקתי וצלצלתי, ונאוה פתחה לי בשמלה מלוכלכת וקוקו מבולגן. “אמא! סבתא באה!”

“מי?” קראה הכלה שלי. שמעתי דשדוש של נעלי בית, והיא הופיעה בפתח הדלת. “הו, שלום! איציק אמר שאת עומדת להגיע, אבל חשבתי שהוא מתבדח. אני יודעת כמה את עמוסה עכשיו עם הכל.” כן. אבל ידעתי גם כמה הבן שלי עמוס.

היא זזה קצת, אז השתחלתי ונכנסתי פנימה. “מה נשמע? איך הניקיונות?”

“ברוך השם. אני עם כאב ראש היום, אז לא כל כך מתפקדת. אבל איציק ברוך השם משתלט על העניינים.”

“אין לי ספק,” הגבתי. היא פשוט הודתה בזה. בלי שום בושה.

כלתי סידרה את המטפחת וחייכה אלי. “בואי, תיכנסי, תשתי משהו. מה שלומכם?”

“ברוך השם. באתי ממש לקצת זמן. פגשתי הערב את איציק ואני חייבת לומר לך… הוא לא נראה טוב.”

בתיה בלעה את רוקה בתנועה מהירה. “הוא עובד קשה,” היא לחשה והעיפה מבט לתוך הבית, היכן שכנראה עבד בעלה קשה בפקודתה. “ואחרי שאנחנו משכיבים את הילדים רק אז אפשר באמת להתחיל לנקות את הבית, אז אנחנו לא ישנים הרבה.”

שוב התעורר בי הדחף ההוא לאמץ אותו אל ליבי. כאילו היה איציק פעוט בן שנתיים, שישן שתים עשרה שעות ושוב נרדם עלי לקראת הצהריים. הילד שאהב כל כך לישון ולחלום על הספה עם אצבע בפה.

“הוא צריך הרבה שעות שינה,” הגרון שלי צרב. היא הייתה חייבת להבין את זה, בתיה. “אחרת הוא נחלש, ואז מתחילות לו דלקות אוזניים וגרון וכל הצרות. הוא לא יכול להזניח את עצמו, בתיה!”

“הוא צריך הרבה שעות שינה,” הגרון שלי צרב. היא הייתה חייבת להבין את זה, בתיה. “אחרת הוא נחלש, ואז מתחילות לו דלקות אוזניים וגרון וכל הצרות. הוא לא יכול להזניח את עצמו, בתיה!”

“אני יודעת.” היא כבר לא הסתכלה עלי. “אבל זו רק תקופה שתעבור, בסדר? בפסח נישן כמו שצריך בעזרת השם.”

“אבל גם עם הילדים הוא עובד קשה. הוא חייב קצת מנוחה, הוא לא יכול להמשיך ככה,” התחננתי.

“אני…” בבת אחת היא הסתובבה ופנתה פנימה. הקול שלה נשמע מוזר. “אני קוראת לו, בסדר?”
עמדתי בפתח הבית שלהם, על רצפה עם כתמים שחורים, ערמות ספרים בכל מקום וסמרטוטים רטובים, וחיכיתי לו.

עשר דקות עברו. הילדים הסתובבו סביבי, טיפסו עלי, בדקו אם הבאתי להם משהו טעים. ואיציק לא בא.

אחרי שתים עשרה דקות (הסתכלתי על השעון שקניתי להם ליום הנישואין השלישי) הבן שלי הופיע.
הוא לבש חולצה ישנה והחזיק סמרטוט גזור. שפתיו היו מהודקות באופן לא אופייני והיה לו קמט באמצע המצח.

“איציק!” רציתי לבכות. כל כך חלמתי על חיים מאושרים בשביל הילד היחיד שלי. האם להורים אין שום דרך לדאוג לילדים שלהם?

“אמא…” הקול שלו היה צרוד עוד יותר. רציתי לבקש ממנו לפתוח את הפה, לבדוק את הגרון. אבל המבט בעיניים עצר אותי. “מה אמרת לבתיה?”

“מה?” נרתעתי. “מה פירוש? מה היא אמרה שאמרתי?”

איציק לקח נשימה עמוקה ונשען על הקיר. התרשמתי שהוא לא מצליח אפילו להחזיק את עצמו בעמידה. “היא לא אמרה. היא לא מסוגלת להגיד כלום. היא פשוט בוכה בחדר. וזה לא מתאים לה.”

הידיים שלי נקפצו לאגרופים. יופי, אז עכשיו היא בוכה. מעולם לא היו לי ילדים שרבו ביניהם, אבל ידעתי מצוין שמי שבוכה ראשון הוא המנצח.

“רק אמרתי לה שתשגיח עליך…” לחשתי.

“אמא…” הוא הניד בראשו ונראה עייף כל כך עד שדמעות עלו בעיניי. מה נשאר מהילדון התמים והמתוק שלי? “הכול בסדר, באמת. אני רק עייף קצת. נראה לי שכדאי ש… שתחזרי עכשיו הביתה, בסדר? יש לך הערב תורנות אצל סבתא, לא?”

“תשמור על עצמך,” טפחתי על כתפו והוא הנהן ושיגר אלי חיוך קלוש.

                                              *

לא הייתי מסוגלת לחזור מיד הביתה. הגוף שלי היה מוצף ברגשות שלא הבנתי, והייתי מוכרחה ללכת וללכת כדי להשתיק אותם. אבל אחרי כמה דקות נאלצתי בכל זאת לעלות הביתה, לארגן לי תיק לקראת לילה בבית חולים. שלא כמו איציק, לא הייתי בת יחידה. אבל גם עם אחות אחת עדיין הייתי אמורה להתייצב כל יום אצל אמא, בשלושת השבועות האחרונים.

                                                       *

בתשע בערב עומעמו האורות במחלקה. אמא ישנה, ואני השענתי את הראש אחורנית על הכורסה ועצמתי עיניים.

הנייד שלי רטט. שלמה. לקחתי אותו באנחה והתרחקתי לקצה המסדרון, שם בדרך כלל הייתה קליטה.

“הלו?”

“זה שוב התחיל…” גנח בעלי.

“כאבי הבטן?” נאנחתי.

“כן, כמו לפני שבוע. לא יודע מה לעשות, אני פשוט מתפתל פה במיטה!”

אחות חלפה על פניי ונעצה בי מבט נוזף. החזרתי לה מבט מתנצל והיא המשיכה הלאה.

“לקחת אקמול?”

“לא לוקח כאלה דברים.”

צקצקתי בחוסר סבלנות. שלמה תמיד סירב לקחת משככי כאבים. אמא שלו הכניסה לו לראש שזה רעל.

“פעם קודמת רק האורז הציל אותך,” מלמלתי.

“נכון!” התעודד בעלי. “נשאר משהו במקרר?”

“אורז מלפני שבוע?” נחרדתי. “רק זה מה שחסר לך! צריך להכין לך אורז טרי, ולשתות גם את המים של הבישול.”

שלמה נאנק. “ואת חוזרת רק בבוקר? אני לא אשרוד, אני אומר לך! אני לא יכול יותר!”

“אולי…” זה היה רעיון מופקע, אבל הראש שלי כאב ולא עלה בדעתי שום רעיון אחר. “אתה חושב שתוכל להכין לעצמך?”

“אולי…” זה היה רעיון מופקע, אבל הראש שלי כאב ולא עלה בדעתי שום רעיון אחר. “אתה חושב שתוכל להכין לעצמך?”

“אני לא יכול לזוז!” התלונן בעלי חלושות. “אבל אם אין ברירה, אין ברירה. מה עושים?”

זזתי הצידה וחמקתי משני אחים שחלפו על פניי. הנמכתי את קולי ליתר ביטחון.

“קח סיר קטן…”

“איזה? מאיפה?”

“מהמגרה הימנית הגדולה. סיר כתום עגול.”

חיכיתי עד ששמעתי אותו מניח אותו בחבטה על הגז.

“מה עכשיו?”

התחלתי להסביר לו איך לברור את האורז, והאנחות שלו קטעו מדי פעם את ההסברים השקטים שלי.

“סליחה?” קפצתי בהבעה נאשמת כשאחות נגעה בכתפי. “אמא שלך התעוררה, בדיוק עברתי ליד החדר שלך והיא קצת מבוהלת. אני חושבת שהיא מחפשת אותך.”

נפרדתי מבעלי אחרי הסבר חפוז (“כמה שמן? שתי כפות נראה לי. כמה שנראה לך. לא, אל תשים מיד מים… אני חייבת לסיים, סליחה.”) ורצתי לאמא. לקח לי יותר משעה להרגיע אותה, ועוד חצי שעה עד שנרדמה, ורק אז התפניתי להתקשר שוב לשלמה.

“נו? אתה חי?”

“ברוך השם!” צהל בעלי. “את לא תאמיני! ניסיתי להכין לבד כמו שאמרת, אבל הכל נשרף שם ונדבק לתחתית והתייאשתי. ואז איציק התקשר, הוא חיפש אותך, שכח שאת בבית חולים. אז סיפרתי לו איך אני מרגיש. אחרי עשר דקות הוא פשוט מופיע פה, מפשיל שרוולים ומתחיל להכין לי אורז!”

“איציק?” חזרתי אחריו חלושות.

“כן, נו, זה מה שאני אומר לך! הכין לי גם צנימים, וקצת גזר מבושל. ואני כמעט בן אדם חדש עכשיו!”

“כל הכבוד לו,” לחשתי מסוחררת.

איציק בא. עזב את הבית ואת הילדים והלך להכין לאבא האומלל שלו סיר אורז. השעה הייתה אחרי אחת עשרה בלילה, אבל בתיה אמרה שרק בלילה יש להם זמן לנקות. הם בטח ערים.

לקחתי נשימה עמוקה ולקחתי שוב את הפלאפון. לא היה לי מושג שאני עומדת לעשות את זה, עד שלחצתי על החיוג המקוצר ושמעתי את הקול של איציק.

“ערב טוב, אמא. מה שלום סבתא?”

“ברוך השם, ישנה. אתה יכול לתת לי את בתיה לרגע?”

“אה, בסדר. אבל תהיי אממ… היא עדיין רגישה, בסדר?”

רגע אחר כך ענתה בתיה. הקול שלה נשמע שונה מהרגיל. “רק רציתי להגיד…” דיברתי מהר, כי גם אני לא ממש ידעתי מה אני מתכננת לומר. “שאולי זה טוב, מה שאת עושה. שאת מלמדת אותו לנקות ולבשל וכל זה. שאת עושה ממנו בן אדם.”

היא פלטה נשיפה קצרה. “ב… באמת?”

“זאת אומרת,” סייגתי, כדי שהיא לא תיקח אותי מדי ברצינות. “אני עדיין חושבת שהוא לא צריך לעבוד כל כך קשה. אבל אולי באמת פינקתי אותו מדי. ומה שבטוח, בזכותך הוא אף פעם לא ירעב.”

היא צחקה צחוק רועד.

אולי לבנטל בכל זאת לא היו טעות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן