אתה רווק – אתה אשם

זה היה הרגע הזה, אותו דמיינתי במשך שנים. איך אעמוד מול יקותיאל שווימר, אספר לו מה עשה לי ואגרום לו לבקש ממני סליחה. לא ידעתי בוודאות מה אעשה עם הסליחה הזו או איך היא תעזור לי, אבל הייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.
ממוצע 5 | 2 מדרגים

“דני?” אמא הציצה לחדר שלי בהבעה מלאת חמלה.

נאנחתי ושלפתי את האוזניות.

“אז היא לא רצתה?”

“אל תהיה שלילי,” ביקשה אמא והתיישבה בקצה המיטה שלי. “איך אפשר לומר שהיא לא רצתה, אם היא נפגשה איתך שלוש פעמים? היא החליטה להוריד את השידוך, בוא נדייק את זה ככה.”

“בסדר, אז לא,” סיכמתי והבטתי בתקווה על האוזניות שלי. “לא נורא.”

אמא מדדה אותי מהצד. “באמת לא נורא?” היא ביררה בקול רך. “אני בטוחה שזה לא קל לך, דני שלי. אל תנסה לדבר על זה כאילו זה שום דבר. אתה רצית להמשיך, אני יודעת.”

“רציתי, נכון,” נאנחתי. “אבל אין לי מושג אם באמת התאמנו, אז טוב שהיא החליטה בשביל שנינו.”

אמא נענעה בראשה כאילו אכזבתי אותה. “אני רוצה שתדבר על זה, דני חמוד. בוא נפתח מה אתה באמת מרגיש, זה יעזור לך כל כך! אתה מאוכזב? מרגיש שיכולת לתת יותר מעצמך? אתה מרגיש גם אי נעימות כי הם יודעים שאתה רצית? קשה לך שתלית ציפיות? אתה…”
“אני בסדר גמור,” קטעתי אותה. “בסך הכול ירד שידוך טוב, זה הכל.”
שפתיה של אמא התעקמו בעצב. היא המתינה עוד רגע, וכשהרמתי את האוזניות, משכה בכתפה והשאירה אותי לבד.

אמא לא שאלה את השאלה הנכונה; למה לדעתי הבחורה הורידה. היא אף פעם לא שאלה את זה, למזלי, כי אמא שלי חשבה שהעובדות לא משנות, רק מה שאני מרגיש בקשר אליהן.

טוב, מן הסתם היא הורידה מאותה סיבה שהורידו כל אלה שאני לא הורדתי;  כי אני תקוע רגשית, זה מה שאני.

כי אם בחורה מספרת לי על חוויה קשה שעברה עליה, אני מהמהם באהדה, שואל שאלות נכונות, ולא ממש תורם חוויות אישיות משלי. 

אם פגושה תשאל איך אני מרגיש בקשר למשהו, אני אחשוב בכמיהה על האוזניות שלי ואענה תשובה עניינית.

כי הודות ליקותיאל, אני בן שלושים ועדיין רווק.

                                                  *

הייתי בכיתה ד’, ושיחקנו כדורגל בחצר. כמה ילדים מכיתה ח’ שלא אהבו שתפסנו להם את השטח, נעמדו סביבנו וחלקו לנו עלבונות בתקווה שיימאס לנו.

אולי רק אותי הם העליבו בעצם, כי הייתי ממש גרוע במשחק הזה, ותמיד כשנוצרה הזדמנות, ברחתי מהכדור במקום לבעוט בו.

אולי רק אותי הם העליבו בעצם, כי הייתי ממש גרוע במשחק הזה, ותמיד כשנוצרה הזדמנות, ברחתי מהכדור במקום לבעוט בו.

אני אפילו לא זוכר מה היה העלבון שהכי גמר עלי, הריץ אותי מתייפח לכיתה וגרם לי לחזור הביתה משתנק בבכי.

בבית, אמא הושיבה אותי עם כוס שוקו חם וחיכתה שאירגע.

“מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?” היא רצתה לדעת.

“אנל’א אשחק יותר כדורגל,” הבטחתי. “ממילא אני לא יודע לשחק טוב ואנחנו סתם תופסים להם את המקום. ואם אני אראה את הילד הזה מכיתה ח’ שהעליב אותי אני לא אדבר איתו!”

זה הרגיש לי כמו עונש הולם.

אמא צקצקה בחוסר הסכמה.

“אם תעשה את זה,” היא אמרה לאט, “רק תשמור את העלבון עמוק אצלך, תיתן לו להרעיל ולשנות אותך, וביום מן הימים הוא יתפרץ החוצה, גדול ומכוער מתמיד.”

מצמצתי. הייתי רגיל שאמא אמרה דברים כאלה, ובכל זאת הטריד אותי קצת לדמיין את העלבון שלי גדול, מכוער ומאיים.

“מה שאתה צריך לעשות, דני,” היא הניחה את הכוס הריקה בצד והרימה את הסנטר שלי בעדינות, “זה לבקש רשות לצאת מהכיתה, ללכת לכיתה ח’ הזאת, לעמוד מולם ולהסביר לילדים יפה מה עשו לך ואיך זה גרם לך להרגיש, ושאתה מצפה מהם לבקש סליחה.”

“הרב’ה לא ירשה לי!” פלטתי מהר רק כדי למחוק את התמונה הזו מהראש. “שני הרב’עס לא ירשו לי!”

“אני יכולה לכתוב לך פתק,” הניחה אמא. “אבל אני בטוחה שאם תבקש יפה מהרב’ה של כיתה ח’, לא יהיה אכפת לו לתת לך כמה דקות לדבר עם הילדים. זה ממש שיעור יהדות על בן אדם לחברו, אני משוכנעת שהוא אפילו ישמח.”

הייתי בן תשע, ואמא הייתה גדולה ממני בהרבה, ובכל זאת הייתי די בטוח שהוא לא ישמח.

אני לא שמחתי.

לטשתי מבט באמא המחייכת וייחלתי למילים שיסבירו לה למה זה רעיון גרוע.

“אני לא יודע מה להגיד,” טלטלתי את הראש. “אני לא יכול, אני אשכח ואני אתבייש ואני סתם אעמוד שם… ילדים אף פעם לא אומרים דברים כאלה, אמא!”

“בדיוק לכן,” אמא טפחה על לחיי, “זו הסיבה שילדים נפגעים ופוגעים כל הזמן, כי יש להם כאב לא פתור בלב.”

אמא לא ויתרה. היא ישבה איתי יחד וכתבה על דף את הנאום המתוכנן. הוא לא כלל האשמה אישית, אלא בעיקר דיבר על הכאב והצער שלי בעקבות העלבון. יחד קראנו אותו שוב ושוב, אחר כך אני הייתי צריך להתאמן מול המראה ומול אמא, עד שהיא הייתה שבעת רצון ואישרה שאני מוכן.

“רק ככה תרגיש באמת נקי מבפנים, דני.” היא הבטיחה לי. “כשתוציא את הכאב החוצה ותיתן לילדים האלה לקלוט אותו במקומך.”

עם הדף בכיס הלכתי לחיידר. שקלתי לזרוק אותו לצפרדע, אבל ידעתי שאמא תחכה לי בבית כדי לשמוע איך היה, ואם לא אעשה את זה היום, היא תצפה ממני להעז מחר.

חוץ מזה, שקיוויתי שהיא צודקת וזה יעזור. אם באמת הילדים יפסיקו להעיר לנו הערות, החברים שלי ישמחו מאד ויהיה לנו הרבה יותר כיף לשחק.

בשיעור השני הרב’ה נתן לנו למלא את דף העבודה, ונתן לי בקלות לצאת לכמה דקות.

הרב’ה של כיתה ח’ היה קצת מופתע לגלות אותי בפתח. “לומר להם מה?” הוא שאל בקול והניח כף יד קעורה על אוזנו. “אני לא שומע!”

“לומר להם משהו…” מלמלתי. לא יכולתי לומר את הטקסט ששיננתי לפני הזמן.

“נו נו, שיהיה.” הוא התרחק קצת ונתן לי לעמוד לפני השולחן שלו. עשרות ילדים צפו בי בסקרנות גלויה. היו כמה שהתלחשו, אולי הם זיהו אותי מהחצר.

כחכחתי בגרון כמו שאמא אמרה ונגעתי בדף שבכיס. אמא המליצה שלא אוציא אותו אם אסתדר בלעדיו “כדי שתדבר באמת מהלב.”

“אתמול קרה משהו לא נעים בחצר,” פתחתי בקול צלול להפתיע. התמקדתי בילד אחד לפי ההצעה של אמא, כך שלא אתבלבל מכל ההבעות של כולם. “החברים שלי ואני שיחקנו כדורגל, וספגנו כל מיני עלבונות מילדים בכיתה הזו. היו גם מילים לא יפות שכוונו אלי במיוחד (אמא התעקשה שלא אציין שהיה ילד אחד שפגע בי, היא חשבה שתוכחה ישירה תעבוד פחות טוב) שאני לא משחק טוב ואני בורח מהכדור כאילו הוא רימון.” לקחתי נשימה עמוקה. כמה ילדים צחקקו אבל אני הזדקפתי והייתי נחוש להמשיך. תכלס זה הלך טוב משציפיתי. “אני ילד רגיש (על השורה הזו התווכחנו הרבה. אמא חשבה שנחוץ שאומר אותה, אני לא רציתי אבל היא ניצחה) והמילים האלה מאד פגעו בי. לא נעים לשמוע כאלה דברים לפני כולם. חזרתי הביתה מאד עצוב (אמא קיוותה שאספר שבכיתי. בחלק הזה אני ניצחתי) נפגעתי מכם, זה הכאיב לי, ואני בטוח שלא התכוונתם לפגוע בי כי אתם ילדים טובים. אני מבקש שלהבא לא תדברו אלי ככה ומי שעשה את זה כדאי שיבקש סליחה כדי שנוכל להמשיך הלאה.”


זהו, זה נגמר! הייתי מסוחרר מהקלה. טפחתי בחיבה על הכיס – אמא תהיה ממש מרוצה ממני.

ילד גבוה ומוצק נעמד. זה לא היה הילד שפגע בי, אותו לא זיהיתי עדיין. 

“זו כיתה של בנים, אם לא שמת לב.” היה לו קול איטי וזחוח. “אם יש לך כאבים בלב, עדיף שתלך לכיתה של בנות או תיסע לבית חולים. פה אין פסיכולוגים פנויים בשבילך.”

הדממה ההמומה נשברה בקול צחוק היסטרי של כל ילדי הכיתה. אפילו השפם של הרב’ה רעד, והוא הסתכל על הילד כאילו הוא גנב לו את המילים מהפה. אחרי רגע הוא התעשת ומיהר לומר בתקיפות: “יקותיאל שווימר, זה מספיק!” ויקותיאל התיישב במשיכת כתף קלילה.

יצאתי בריצה מהכיתה ועד סוף היום ישבתי רועד במקום, מייחל שיגיע הזמן לחזור הביתה.

לאמא לא אמרתי כלום. היא עוד הייתה עלולה לשלוח איתי לדבר עם יקותיאל על העלבון, ואפילו הרעיון הזה עורר בי בחילה עזה. רק מלמלתי שהיה בסדר וברחתי לחדר.

                                                    *

יקותיאל רדף אותי בכל שנות ההתבגרות מאז. הוא לא הניח לי להתבטא בחופשיות על הרגשות שלי, להביע כאב אמיתי או לענות בכנות על שאלות אישיות במיוחד. הוא סגר אותי לחלוטין מול החקירות של אמא, ומאוחר יותר תקע אותי גם במהלך הפגישות. לא יכולתי להיות פתוח לחלוטין כשההבעה המזלזלת והזחוחה שלו עמדה מול עיניי. כשהייתי בחיידר, עשיתי כל שיכולתי כדי לחמוק ממנו במסדרונות ובחצר, אבל בשנים האחרונות די קוויתי לפגוש בו כדי להטיח לו בפנים מה עשה לי.

אילו רק יכולתי להסיר אותו מהראש, אני בטוח שהחיים שלי היו נראים אחרת.

                                                      *

“תגיד, דניאל, שמעת על ‘לכל תיק יש תקיעה'”? הוצאתי בכוח את המזלג מהשניצל הצמיגי וקימטתי את מצחי מול מוישי. “לא, מה זה?”

מוישי צחקק והתיישב מולי. “זאת מועצה של כמה בחורים שעוזרים לבחורים תקועים. יש להם כרטיס ביקור קורע, תסתכל,”

מוישי הניח על המפה השומנית כרטיס ביקור גדול מהממוצע. היו שם שלושה שמות, ומעליהם כיתוב באותיות אדומות: ‘לכל תיק יש תקיעה’.

הלב שלי האיץ.

“זה המוטו שלהם. גדול, נכון? הרעיון הוא שלכל בחור שתקוע יש איזו סיבה שתוקעת אותו.”

יכולתי להסכים עם זה לגמרי.

נעצתי שוב מבט בכרטיס הביקור הענק. “אז כל השלושה האלה הם המועצה? והם מפרסמים את עצמם ככה, עם שמות מלאים?

החבר שלי משך בכתפו. “מה אני יודע? פרסומת אולי, הם מקווים כנראה שככה גם שדכנים ישמעו עליהם בעצמם.”

“רעיון טוב,” הצלחתי למלמל.

“מאד!” “הסכים מוישי. “אבל הם לא מראיינים כל בחור, כי אתה יודע, יש כאלה עם בעיה אמיתית שהמועצה לא יכולה לעזור להם. הם מוכנים לקבל רק בחורים מוצלחים נורמליים שנתקעו איכשהו בלי היגיון. עושים ראיון קצר, ואז נותנים את האבחנה.”

“נשמע שרלטני,” הרחקתי ממני את השניצל.

“אבל הם טובים בזה,” התלהב מוישי. “שמעתי על כמה שחזרו מהם עם תובנות ממש טובות. יש להם הרבה ניסיון, מה יש להגיד. רוצה שאמליץ עליך? אני מכיר חבר של חבר.”

לא הייתי צריך אותם בשביל לדעת מה תוקע אותי. “כן, אני רוצה.”

                                                 *

אם הייתי חולף על פני הבניין הזה בלי לדעת מה יש בו, בחיים לא הייתי נעצר. בניין בן שמונים בערך, תריסים ירוקים ובעלי מום ואישה חסרת גיל שהשקתה צמחים מתים בחלון. 

לפי ההנחיות שקיבלתי, עקפתי את הבניין, פניתי בשביל עפר מעוך וירדתי בשתיים עשרה מדרגות ברזל אל המקלט.

עברתי בעד הדלת הכבדה ונעצרתי מול שולחן ארוך. שלושה בחורים ישבו שם והתלחשו כשנכנסתי.

“דניאל?” שאל אחד מהם.

הנהנתי. עכשיו, כשכבר עמדתי שם, הגרון שלי היה תפוס כל כך, שקיוויתי בשבילם שיוכלו לאבחן אותי על סמך הפנים בלבד.

“ברוך הבא. אתה יכול לשבת כאן ולהירגע, נשאל אותך כמה שאלות ראשונות ונתקדם.”

ולהירגע. 

האם יש מישהו שיכול להעיד על עצמו, שתסמיני הלחץ שלו לא החריפו בעקבות הוראה כזו?

מיקדתי את מבטי איפשהו ביניהם ודחפתי את כפות הידיים לכיסים.

“השם המלא לפרוטוקול?”

“דניאל קון.”

“עיסוק?”

“תלמיד ישיבה.”

“תחביבים בשעות הפנאי?”

נאנחתי. “קצת מנגן, בעיקר קורא ספרים.”

“אוקיי, אנחנו עוברים רגע על הרקע המשפחתי ששלחת לנו…”

שלושתם רכנו אל הדפים שמוישי שלח קודם לכן בשבילי. האגרופים שלי נקפצו בכיסים בתסכול. נו באמת, שקוף שזו הצגה. אפשר לחשוב שהם לא החליטו לקרוא לי על סמך הדפים האלה. וכאילו שעץ המשפחה שלי כה ארוך ומפותל שהוא זקוק לעיון נוסף.

כחכחתי בגרוני.

הם הרימו את ראשם בציפייה.

“אממ.. אם אפשר, לפני שנתחיל… הייתי רוצה להחליף כמה מילים…”

“תחליף,” אמר אחד מהם בנדיבות. לא הוא.

מיקדתי את מבטי בו. כבר לא היה לי ספק.

“אם אפשר, הייתי רוצה לדבר בצד עם יקותיאל.”

“קותי,” תיקן השמאלי אוטומטית והיטה את ראשו הצידה. “איך אני יכול לעזור לך?”

“הייתי רוצה לדבר איתך בחוץ, אם אפשר.”

“זה לא מקובל,” הוא ענה בקוצר רוח. הקול הזה, הייתי מזהה רק את הקול; איטי ונמרח. “אבל אם אתה מתעקש, נצא לחצר לכמה דקות.”

חיכיתי שהוא יעקוף את חבריו ויצטרף אלי. יחד עלינו בשתיים עשרה המדרגות ונעצרנו ליד הפתח בקצה השביל. הוא שילב את זרועותיו. מדהים איך למרות הזיפים ותווי הפנים שהתמצקו, זיהיתי אותו בקלות. 

“יש סיבה שבגללה רצית לדבר דווקא איתי?”

“אה, כן. האמת שבאתי לכאן כי זיהיתי את השם שלך בכרטיס הביקור.”

הוא הנהן, לא נראה מסוקרן. “ומה רצית?”

זה היה הרגע הזה, אותו דמיינתי במשך שנים. איך אעמוד מול יקותיאל שווימר, אספר לו מה עשה לי ואגרום לו לבקש ממני סליחה. לא ידעתי בוודאות מה אעשה עם הסליחה הזו או איך היא תעזור לי, אבל הייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.

“אתה לא מכיר אותי,” הנחתי.

הוא צמצם את מבטו. “לא. אני אמור?”
הנעל שלי בעטה באבני חצץ קטנות, הנחתי לעיניים שלי לעקוב אחריה כדי שלא אצטרך להביט בו.

“כשהייתי בכיתה ד’, ילד בכיתה שלך העליב אותי.”

“נו?”

 “זהו ו… אמא… זאת אומרת, אני הלכתי לכיתה שלכם ודיברתי לפני כולם. אתה זוכר?”

הוא חייך. “לא, אבל זה נשמע כמו משהו ששווה לזכור.”

“כן, טוב, בקיצור, הסברתי לכם שנפגעתי ושזה לא יפה ושכדאי שתבקשו סליחה.”

“וצחקנו,” הסיק קותי בוודאות.

“אה, כן, גם. בסוף. אבל לפני זה אתה… טוב, אתה אמרת לי שזאת לא כיתה של בנות ושאם אני רוצה פסיכולוג אז שאחפש במקום אחר… משהו כזה, בקיצור.”

מסיבה שלא הבנתי, לא הרגשתי שום כאב עכשיו, כשפרשתי את הסיפור בפני הבחור שגרם לו. כאילו עמדנו קותי ואני וצפינו מהצד בילד שהייתי, בוחנים את התנועות שלו ותוהים מה הוא מרגיש.

“כן, טוב, זה באמת נשמע כמוני,” הוא נראה שבע רצון לזהות את עצמו ממרחק של עשרים ואחת שנה.

“אז האמת היא ש… אני נפגעתי מאד.” זה היה קל. קל בהרבה משחשבתי. אולי מאות הפעמים שתפרתי את הסצנה הזו, עזרו למילים להחליק בקלות. ואולי משהו בקותי גרם לי היום, כמו אז, להתבטא בלי מבוכה.

“הגיוני,” הסכים יקותיאל. “היית ילד אחרי הכל.”

נשכתי את השפה התחתונה. “כן, אבל האמת היא שזה… זה תקע אותי, הסיפור הזה. אני חושב שזה מה ש… שבגלל זה אני עדיין תקוע.”

קותי בהה בי, פיו פעור קלות. “שאני אבין… אתה חושב שלא התחתנת בגלל מה שאמרתי לך בגיל עשר???”

“תשע,” מלמלתי. “וכן, זה מה שאני חושב. זה גרם לי להיות מאד תקוע א… רגשית.”

“אתה צוחק עלי, נכון?” הוא נראה המום, ובשום סצנה מבין העשרות שדמיינתי, לא תכננתי תגובה כזו.

משכתי בכתפי. לא צחקתי עליו.

“תקשיב לי טוב… תזכיר לי איך קוראים לך?”

התחלתי לענות אבל הוא נפנף בידו בחוסר סבלנות. “לא יודע מה בדיוק היה שם, מה אתה נאמת ומה אני עניתי. אבל שיהיה לך ברור שאני הצלתי לך את החיים.”

עכשיו אני בהיתי בו. 

“הצלתי,” הוא חזר שוב, ונראה נסער. הזחיחות הקודמת נעלמה וקצות אוזניו האדימו. “תחשוב מה היה יוצא ממך אם במקום להעמיד אותך במקום, היינו מעניקים לך סליחה קולקטיבית. היית חוזר הביתה וחושב שמה שעשית היה נכון, שככה כדאי להגיב כשפוגעים בך. ואז היית גדל, עולה לישיבה, ובכל הזדמנות שהיית סופג איזו מילה לא במקום, היית משתפך בשלל מילים כאובות ונוגעות ללב ומצפה שהעולם יכרע ברך בפניך.”

לטשתי בו מבט, לא מסוגל לזוז.

“היית הופך לסמל ודוגמה,” הוא אמר בקול נמוך. “דוגמה לבחור נשי ובכיין, אחד כזה שאי אפשר לשתף אותו בצחוקים וצריך להתנהל איתו בעדינות כי הוא רגיש ומסכן. לא היית רוכש חצי מהחברים שיש לך כיום. ואם אתה חושב שכרגע יש לך בעיות בשידוכים…  כבחור עם שם חלשלוש ושברירי, היית נתקע באמת.”

כשהוא דיבר, יכולתי לראות אותי לנגד עיניי; בן זקונים של אמא. מסביר לחברי החדר איך הרגשתי כשהם לא שיתפו אותי בנייעס, מתאר לר”מ כמה כאב לי שהתעלם ממני בשיעור. נוהג לענות באריכות על השאלה ‘מה שלומך’ עד שהייתי הופך למשל ושנינה, ואף אחד לא היה טורח לספר לי את הנמשל.

זה היה כאילו עמדנו שוב בכיתה ח’ ההיא, אני נאחז בשולי הגאווה על הצלחת הנאום שלי, ויקותיאל בועט אותה לצדדים ומותיר אותי חבוט ומרוקן.

עשרים ואחת שנים חלפו מאז, והוא נשאר אותו הדבר.

אבל אני לא.

בלעתי את רוקי והנחתי למילים שלו לחלחל.

כבר לא הייתי ילד. אני לפחות כבר לא הייתי.

ויכולתי להרשות לעצמי לתהות אם יש משהו בדבריו.

יקותיאל לא הציל את החיים שלי, זה היה קרדיט שלא הייתה לו שום זכות לקחת.

אבל אולי הוא לא היחיד שפגע בהם.

בכל השנים האלה שבהן לא מצאתי שידוך, היה לי ברור שיקותיאל אשם.

אבל באותה מידה זה היה יכול להיות הילד שצחק עלי במגרש, החברים שהצטרפו לבדיחה, הרב’ה שלא עצר אותו מיד. אמא שנתנה לי עצה שלא היה לה סיכוי להצליח – ואני שהסכמתי ליישם אותה למרות שהייתי מספיק גדול כדי לדמיין את ההשלכות.

אבל באותה מידה זה היה יכול להיות הילד שצחק עלי במגרש, החברים שהצטרפו לבדיחה, הרב’ה שלא עצר אותו מיד. אמא שנתנה לי עצה שלא היה לה סיכוי להצליח – ואני שהסכמתי ליישם אותה למרות שהייתי מספיק גדול כדי לדמיין את ההשלכות.

“אז מה…” הקול שלי היה צרוד כשהרמתי את המבט לקותי. “מה אתה חושב שתוקע אותי?”

הוא משך בכתפו ומבטו תעה אל דלת המקלט.

“מי יודע? אין תשובה אחת לזה. אולי אתה גם קצת תקוע רגשית, וגם קצת בררן, וגם פטפטן מדי או שותק מדי או שואל מדי או…”

“אני לא פטפטן!” מחיתי.

“זאת לא הנקודה,” הוא נאנח ושילב את זרועותיו. “האמת היא שמניסיוני, אצל בחורים נורמליים כמוך, אין באמת תשובה אחת לשאלה ‘למה הוא לא התחתן’. יש כמובן תכונות בולטות יותר או פחות שיכולות להפריע, אבל בתכל’ס זה פשוט אומר שלא מצאת מישהי שמתאימה לך.”

הראש שלי הסתחרר כשניסיתי להבין מה הוא אומר. “אז מה…” הצבעתי על גרם המדרגות. “מה אתם עושים שם?”
הוא היסס לרגע, ואז התרחק כמה צעדים מהמקלט כשאני אחריו. “אתה באמת חושב שאנחנו יכולים לזהות תוך כמה שאלות מה מעכב מישהו מלמצוא שידוך? שטויות. אנחנו אומרים למישהו שהוא לא מספיק מקשיב, והוא נזכר בפגישה שבה דיבר כל הזמן ומסכים איתנו. אנחנו ממליצים לבחור שנראה ליצן להיות יותר רציני, והוא מיד משער שהורידו אותו כי התבדח יותר מדי, למרות שיתכן שבחורה אחרת הייתה דווקא רוצה אותו ככה.”

נענעתי בראשי בחוסר אמון. “אז אתם פשוט שקרנים?” 

“לא בדיוק,” הוא הרהר רגע בטענה שלי, לא מוטרד. “אנחנו אומרים דברים נכונים, עד כמה שאפשר לדעת, כי יש לנו אבחנה לא רעה. לבחורים שמגיעים אלינו באמת כדאי להשתדל יותר בתחומים שאנחנו מעירים להם, וזה בהחלט עשוי לעזור בעתיד הקרוב. אבל זה לא אומר שאלו הסיבות המרכזיות שבגללן הם עדיין רווקים.”

“אז אתה אומר שגם אצלי…”

יקותיאל הנהן. “כן, אני לא חושב שיש רק סיבה אחת שבגללה עוד לא התארסת. וחוץ מזה…”הוא הצביע עלי בחיוך קל, “שמעתי אותך קודם, לא עושה רושם שיש לך חסימה רגשית יוצאת דופן.”

קותי הרים את ידו בברכת פרידה, וכשהוא פנה למדרגות, קלטתי פתאום.

גילוי הלב הזה, הווידוי על מה שהם באמת עושים…

זו כנראה הייתה בקשת הסליחה של יקותיאל.

.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 Responses

  1. סיפור מדהים!!!!
    אני תמיד מחכה לסיפורים של שני שטרן על שידוכים הם ממתק נדיר שעושה טוב על הלב,
    אבל הסיפור הזה חוץ מלהיות ממתק הוא עמוק כל כך!!!
    ממש למדתי ממנו. (בתור אמא חופרת שממליצה לילדים שלי לדבר על רגשותיהם אין ספק שהיה לי קריטי לקרוא אותו…)
    תביאו לנו עוד מהטוב הזה
    ותודה לך… שני.

  2. סיפור מקסים
    אבל הוא בהחלט ילד מגודל בן 30 שלא מבין את החיים, במקום לומר לחבר’ה האלה בפרצוף שהם סתם חבורת חרטטנים, הוא שואל שאלות כאילו מאמין שהם יכולים להושיע אותו.
    צורת השיח שלו עם אותו קוטי מעידה שלא התבגר מאז כיתה ה’ ובמקום לבקש את הסליחה שלו, היה צריך מזמן לפנות לפסיכולוג שיעזור לו להתקדם הלאה בחיים.

  3. האמת שאמא שלו הקטינה אותו היא התכוונה לטוב אבל היא הרסה לו לא סתם מבקשים שהשם ירחם כרחם אב על בנים ולא כרחם אם כי אב מרחם שונהה (ההגדרה עדיין לא ברורה לי מספיק אני רק אבא לשלושה)
    לפעמים צריך קצת ענווה וגם אם האמא עכשיו חושבת שככה נכון בחיים להתנהג היא יכולה להבי שזה חריג ואולי לא בטוח שזההדרך ודאי לא ביחס לילד שלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן