עדינה הלפגוט

משהו בתוכי מתקשח, קצות עצבי נמתחים בקוצר רוח. הבוקר הזה יקר לי מידי. אם זאבי מאחר את ההסעה, היום שלי מתחיל על צד שמאל: לנסוע איתו לחיידר ולחזור הביתה מותשת ואז לצאת לדואר בקצה השני של העיר.

אחר כך כשנולד השני שמחתי מאוד כששוב זכיתי בבן. כמה טוב יהיה להם, אחים קרובים בגיל הם מתנה נהדרת לחיים. הצמד הזה גדל מול עיני, באמת חברים נהדרים למשחקים ולמריבות סוערות.
והנה, כמעט בלי לשים לב נוספו להם עוד שלושה לצוות, חבורת בנים מדהימה שכזאת.
מסביב אני שומעת הערות חצי מבודחות, “זהו? ננעלתם על בנים?”