הָלַכְנוּ לְאֹרֶךְ הַחוֹף
אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם חוֹף
אֲבָל הֵבֵאנוּ אִתָּנוּ אֶת הַבְּרִיזָה וְאֶת הַגַּלִּים וְאֶת הַפִּיקְנִיק
אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה.
אני חייבת לשרי המון: מאות שעות בייביסיטר. אלפי רגעים של נחת שהיא נתנה לאמא במקומי, וכמה סודות שלי שעומדים בינינו והיא מחפה עלי בשקט. אולי בחוסר רצון, אבל גם אם היא לא מסכימה, היא לפחות לא מתעמתת.
הָלַכְנוּ לְאֹרֶךְ הַחוֹף
אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם חוֹף
אֲבָל הֵבֵאנוּ אִתָּנוּ אֶת הַבְּרִיזָה וְאֶת הַגַּלִּים וְאֶת הַפִּיקְנִיק
דּוֹמֶה כִּי אֵין
רְחוֹקָה מִמֵּךְ.
מִי אַתְּ
פַנְטַזְיָה שֶׁל רֶגַע?
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’