עֵץ אֶחָד הוּא קְצָת יַעַר.
חִיּוּךְ הוּא קְצָת אַהֲבָה.
דַּף בְּסֵפֶר הוּא קְצָת שַׁלְוָה.
כל הנתונים כבר הצטברו אצלה, אבל בערב, כשהביטה באריה יושב בסלון, לומד ברצינות, נהרה על פניו השלווים, ידעה ששום דבר טוב לא יצא מהשיחה הזו. הוא יגן על ר’ טוביה, הוא יגיד שהיא חשדנית מדי, שאסור לכפור בטובה, שיש מספיק אנשים, גדולים וחכמים ממנה, שחתמו גם הם, ושלא צריך להיות רואי שחורות כל הזמן.
שמורות עיני מרים ביקשו להיעצם. אבל לא, היא לא תירדם שוב; זו היתה תקלה. היא תעביר את הזמן השקט והקדוש הזה כאן ורק כאן. שום אחות לא תשכנע אותה לפרוש לישון. גם לא אביה.
עֵץ אֶחָד הוּא קְצָת יַעַר.
חִיּוּךְ הוּא קְצָת אַהֲבָה.
דַּף בְּסֵפֶר הוּא קְצָת שַׁלְוָה.
נְחָשִׁים הִתְפַּתְּלוּ בְּקֶצֶב
אֶל מִנְהֶרֶת הַמִּקְלָט הַצִּבּוּרִי.
הָרַכֶּבֶת עָצְרָה בָּעִקּוּל
שָׁנִים עוֹבְרוֹת בֵּין אֲנִי הַהוּא וּבֵין אֲנִי הַהוֹוִי
כְּמוֹ חוּט שֶׁבֵּין שְׁתֵּי קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים,
מַעֲבִירוֹת אֶת הֵדֵי הַמִּלִּים שֶׁשֻּׁגְּרוּ בֵּין שְׁתֵּי הָעֲמָדוֹת.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’