שָׁנִים עוֹבְרוֹת בֵּין אֲנִי הַהוּא וּבֵין אֲנִי הַהוֹוִי
כְּמוֹ חוּט שֶׁבֵּין שְׁתֵּי קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים,
מַעֲבִירוֹת אֶת הֵדֵי הַמִּלִּים שֶׁשֻּׁגְּרוּ בֵּין שְׁתֵּי הָעֲמָדוֹת.
היא נאנחת. “כשמאחרים צריך להביא אישור, מיכל.”
“אני לא ילדה קטנה,” אני אומרת. “פעם נערות בגיל שש־עשרה כבר היו אמהות.”
אני יכולה לכתוב את ספר התגובות השלם לשם שלי. אני זוכרת חזק את התגובה של רחלי. אמרתי לה ‘גוגו’ היא שאלה ‘איך?’ אמרתי לה ‘גוגו, יהודית כלומר, אבל זה גוגו.’
היא שתקה רגע ואז חייכה, ‘אני אוהבת את זה.’ היא אמרה. ‘זה מוזר כמו התיק שלך.’
שָׁנִים עוֹבְרוֹת בֵּין אֲנִי הַהוּא וּבֵין אֲנִי הַהוֹוִי
כְּמוֹ חוּט שֶׁבֵּין שְׁתֵּי קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים,
מַעֲבִירוֹת אֶת הֵדֵי הַמִּלִּים שֶׁשֻּׁגְּרוּ בֵּין שְׁתֵּי הָעֲמָדוֹת.
בְּעִיטַת הַשַּׁבָּת אֶל שְׁבוּעַ הַחֻלִּין
הַיְדַעְתֶּם כִּי בְּכוֹחָהּ לְהַעֲמִיד אָדָם בּוֹדֵד בָּרְחוֹב
מֶרְחַק קְצָת פַּרְסָאוֹת מִבֵּיתוֹ,
וְהוּא תָּמֵהַּ מָה וְאֵיךְ יַעֲשֶׂה כָּאן
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’