חוי

בבית שלהם לא אמרו הרבה. אבא ישב תמיד ליד השולחן הארוך עם הגמרא הפתוחה, אמא בדקה מחברות בכחול־אדום, והחדשות היו מתנגנות ברקע בווליום נמוך. כשמישהו

ביום שישי כל הפינות הופכות לחדרים והחדרים הופכים להמון פינות. במילים אלו אני מנסה להסביר את הבלגן שמסתחרר בחלל. קבוצות וזוגות מפוזרים בבית. כל המשפחה מתארחת אצלנו בחג. כולם כולל כולם, וזה אומר שהחדרים מלאים עד אפס מקום. החדר שלי מחוץ לתחום, תודות להבנה של אבא ואמא.

עמדתי לחגוג את פורים רווקה. שוב. בשנה שעברה היו לי תקוות שפורים הבא יהיה אחר, אבל שמחתי כל כך לראות שזירת השידוכים לא הרסה אותי לגמרי, ובשום מחיר אני לא מוותרת על העקרונות שלי כדי לבוא כלה לחג. קרה כשהייתי בת חמש. הספקתי לגדול מאז.

לא רציתי לראות את האנדרטה החדשה ליד הקופות. היא הזכירה לי כמה לא טבעי המצב שלנו, כמה חיינו לא תקינים. רציתי לשכוח. לזכור שהמציאות שלנו לא נורמלית זה להסכים עם כל מי שאמר ש’שייקינג כראמבס’ היא חיה רעה שלא מפסיקה לטרוף.