בין הזמנים

בְּגִנּוֹת הַמִּשְׂחָקִים


עוֹמְדִים אֲרוֹנוֹת הַקֹּדֶשׁ


שׁוֹמְמִים


וּלְמַרְגְּלוֹתָם מִשְׁתּוֹבְבִים

וּבְלִבִּי


תָּאִים אֲפֵלִים


שָׁם נְמַקִּים פְּשָׁעַי


מְרַצִּים אֶת עָנְשִׁי.

היא היתה אשה מיוחדת. אף פעם לא חשבה על עצמה. התמסרה כל כולה לתורת בעלה. עבדה קשה כדי שיוכל לשבת וללמוד בשקט. אהבה לשתות בירה. היו לה המון תיקים ונעליים. היתה קונה גם כשלא היה כסף. אשה מיוחדת. נדירה. טיפלה בילדות במסירות. גם כשהיתה בדיכאון. ידעה להסתיר היטב את חטאיה. שמעה בסתר שירים לועזיים. אשה גדולה. אבדה גדולה.

כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה.

כַּחֲלוֹף הַזְּמַן


אֲנִי יוֹרֶדֶת


עֲצוּמַת עֵינַיִם, לְמוּדַת מַדְרֵגוֹת


לְבֵית גְּנָזַי,

בִּגְדֵי שָׁנָה מִתְנוֹפְפִים


אֵצֶל חֶבְלֵךְ,


חֲצַר הָעִיר שׁוֹמֶמֶת.

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח
של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב
של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה
אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים
שלה, מלאות רעב אינסופי.

“יש לךְ כח להליכה?”