בין הזמנים

הָלַכְנוּ לְאֹרֶךְ הַחוֹף


אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם חוֹף


אֲבָל הֵבֵאנוּ אִתָּנוּ אֶת הַבְּרִיזָה וְאֶת הַגַּלִּים וְאֶת הַפִּיקְנִיק

אני חייבת לשרי המון: מאות שעות בייביסיטר. אלפי רגעים של נחת שהיא נתנה לאמא במקומי, וכמה סודות שלי שעומדים בינינו והיא מחפה עלי בשקט. אולי בחוסר רצון, אבל גם אם היא לא מסכימה, היא לפחות לא מתעמתת.

התיישבה שוב. היא לא תעלה לשכנים כמו שלא תרד לאכול. החדר הזה הוא כל עולמה עכשו. היא לא יוצאת ואף אחד לא נכנס, מלבד אביה, שמגיע מדי פעם לבדוק את שלומה ושוהה אתה. החדר הוא האי הבודד שלה והמיטה היא המבצר.

דּוֹמֶה כִּי אֵין 


רְחוֹקָה מִמֵּךְ.


מִי אַתְּ


פַנְטַזְיָה שֶׁל רֶגַע?

למה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן להתלבש? יכולתי לזרוק על עצמי סתם שמלה בלי כל כך הרבה התלבטויות. הייתי צריכה להלביש את שירה קודם. לא, אבל אז היא היתה מלכלכת את מה שהיא לובשת. הייתי צריכה למהר, לשים לב לשעון. הייתי צריכה להתחיל להתארגן קודם.

הוא לא סירב כמובן, אבל לא ידע איך יסביר לאחרים היכן ועם מי הוא לומד בכל יום בין שלוש לארבע. חברותא עם ראש הישיבה? שיושב שבעה? בבית של ראש הישיבה? בחדר הלימוד שלו? כדי לשמר את החברותא? מה יגידו?

ואני גוגו. באווירה שבחדר אני לא צריכה להתנצל על השם שלי. זה נחמד, אבל אני פוחדת להגיד יותר מזה. פוחדת מהאבחון המהיר של נואה עם א’, מה לא בסדר אתי. אני עייפה מזה. יש לי רשימה מספיק ארוכה של מה לא בסדר אתי.

אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה.

“אני יודע את המצב, אדלר. בישיבה יודעים את המצב. אבל הבת שלי, שתהיה בריאה – היא מאד קשורה לאמא שלה. היא כל כך מאמינה שאמא שלה תהיה בסדר, היא כל כך מושקעת בזה. אני רוצה שהיה תחזיק את האמונה הזאת כל זמן שאפשר. ומי יודע, אולי יקרה נס.”