ארבע שעות אחרי אני אורזת את תשרי אתי ועולה על מונית שלוקחת אותי לשדה התעופה. במקום הפרידה הטקסית שחיכיתי לה ושמתוך היכרות עם עצמי היתה אמורה להיות שם, האריזות והסגירות והנסיעה עוברות עלי בעננה מעורפלת, כי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אביתר ועל האם יסכים לראות אותי אי פעם שוב.
ראיתי אותי מאחורי המילים. האשה הזו יכלה להיות אני. ראיתי אותה כותבת בשעה שאף אחד לא יכול לראות, מקווה שמישהו יקרא. שמישהו יבין ויתקף. קוויתי שכפי שחוויתי אני, גם התשובה שלי תעשה לה סדר. שתתן כמה קווי אור בחשכה.
“אין להם יותר מדי כסף והבנתי שהאמא לא יכולה לעבוד בגלל איזו נכות, וקצת קשה לה לתפקד בבית. אבל הם אנשים מצוינים, הבית מתנהל יוצא מן הכלל והבחור טוב מאד! כולם אומרים שהוא בסדר גמור, מותק של בחור!”
“אז מה שלומך?” הוא שואל. אני מתלבטת לרגע מה לענות. מצוין, ברור, מה יכול להיות שלומי בסיטואציה הבנאלית לגמרי והיומיומית הזאת. בסוף היו גביניות במאפיה ואכלתי אחת ועכשו אני מצטערת על כך עד עמקי נשמתי.
ביום שישי כל הפינות הופכות לחדרים והחדרים הופכים להמון פינות. במילים אלו אני מנסה להסביר את הבלגן שמסתחרר בחלל. קבוצות וזוגות מפוזרים בבית. כל המשפחה מתארחת אצלנו בחג. כולם כולל כולם, וזה אומר שהחדרים מלאים עד אפס מקום. החדר שלי מחוץ לתחום, תודות להבנה של אבא ואמא.
“יואו, אני חופרת…” היא התנשמה והסתכלה על השמיים בחיוך שחבל שראובן הפסיד. “בטח נמאס לך לשמוע אותי, אה? אבל גם את תהיי ככה, מבטיחה לך!”
פייגי דיברה עם המשפיע שלו. עם מי מצוות הישיבה שהגיע גם הוא לתשרי. עם חברים שלמדו אתו. עם אשתו של אחד הרבנים שהיתה מארחת את הבחורים הרבה לסעודות שבת. כל זה נעשה ברצינות תהומית ומדוקדקת, כאילו לא הייתי נפגשת אתו גם אם היה מסתבר שהוא סוכן של אל קעידה או שודד בנקים למחייתו.
מה יצא לנפגעות מהעונש שקיבל רובי? מה דעת תורה בנושא הסגרת פוגעים למשטרה? איך אפשר לצפות מילדה שנפגעה לעמוד מול הפוגע ולהעיד? על כך ועוד, במדור סיכום מיוחד
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’
