בין הזמנים

לא מזיז לי – פרק י”ג

אחרי שבוע שהכל סביבי דמם ושום כפתור לא מצמץ, התחלתי לקלוט שאולי אני היא שמפיחה בהם חיים. אולי הכוסות, המחברות, הסכו”ם והעטים הם אכן חפצים דוממים, אבל כשאני מתרכזת בהם מאד, הם מצליחים לנוע לפקודתי, ואין להם שום מחשבות אנושיות מלבד זה.

המשך קריאה

כומתה שחורה – פרק ט’

קרו דברים בבסיס כל הזמן. אנשים לחשו. רצו שמועות. לא הייתי בצבא בעשור האחרון, אבל הרגשתי שזו פעם ראשונה שכל צה”ל שש אלי קרב. הפעם כולם רוצים לתקוף.

המשך קריאה

לא מזיז לי – פרק י”ב

“את לא תהרסי את זה!” הקול שלה הקפיץ אותי. אמא נעצה בי מבט זועם, שפתיה מכווצות ואישוניה כמעט בלתי נראים בין העפעפיים שכלאו אותם. “את בחיים לא תספרי לו, שני, את שומעת?”

המשך קריאה

שומרה

הגננת צעקה שכולם ירוצו עד השומרה ויביאו משם כל מה שמוצאים והיא התפלאה מאד שהיא לא יודעת מה זו שומרה אז בדקה בצ’אט ג’יפיטי, והוא הסביר לה שזה ביתן קטן לשמירה, והיא שאלה אם זה פשוט בודקה והוא ענה בול, כי הוא מתחנף כידוע, אבל הוסיף שזה עם ניחוח חקלאי ציוני יותר

המשך קריאה

המשפחות הכי טובות – פרק ו’

“זה הכל בגלל עטייה, האידיוט הזה,” הוא מתפרץ, אדום פנים. “גם בבית הכנסת הוא כזה, אמרתי לכם אלף פעמים. שתלטן בלתי נסבל. חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. יותר מהרב של בית הכנסת, יותר מאבא…”

המשך קריאה

לא מזיז לי – פרק י”א

ובכל זאת היה משהו בדרך שדיבר על החלום שלו, שנתן לי הרגשה שהוא יכול להבין. ששימי הוא מסוג הבחורים שיעריכו בחירות יוצאות דופן ולא יירתעו מהן. הוא אולי לא עושה שום דבר מעניין בעצמו, אבל הייתי די בטוחה שהוא היה שמח שאשתו כן תעשה

המשך קריאה

כומתה שחורה – פרק ח’

ביום שלפני החג התקשרו אלי חברים שלומדים במיר ירושלים. בוא אלינו, עושים פה חג בדירה. בלית ברירה הלכתי. לפחות אהיה בישיבת האם של עולם הישיבות.

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן