בין הזמנים

בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?


הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ


וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז


עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת

היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.

מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.

כשהיתה קטנה, אמא היתה יושבת לידה, משדלת אותה להכניס לפה כפית ועוד כפית. מתוך חום היה נדמה לה שמפלצות היו באות לטרוף אותה. ואמא היתה אומרת לה שהן לא כאן. שהיא גרשה אותן. ושאם היא תאכל הכל הן יראו כמה שהיא חזקה ולא יחזרו. והיא האמינה לה והתאמצה לגמור הכל.

נֶחָמָה פּוּרְתָּא נִרְשְׁמָה בֵּין פְּעִימוֹת הַמְּשֻׁחְרָרִים


אַחַר כָּךְ הָלְכָה לְאִבּוּד בְּכִכַּר הַמּוֹחִים


לָאַחֲרוֹנָה נִצְפְּתָה בְּפֶתַח בֵּיתָהּ


בְּאַשְׁמֹרֶת הַחֹשֶׁךְ הַשְּׁנִיָּה 

רגש אוקיאני הוא תחושה של התמזגות עם משהו נצחי ואינסופי, כמו אוקיאנוס. רגע של חסד עליון, שבו הכל נראה שהוא בדיוק כפי שהוא צריך להיות. חוויה ראשונית של נגיעה במשהו שמעבר למציאות הגשמית.

קר לה. ואין לה מה לשים על עצמה. אם רק היתה לה איזו שמיכת פלנל, או אפילו סתם פשמינה… ירושלים קרה בלילות. לבשה את הבגדים שלה על הכתונת. מחר תקנה איזו שמיכת פלנל קטנה. משהו שיעטוף אותה אבל לא יתפוס הרבה מקום. זה יספיק לה. כבר לא קר כל כך בלילות.

הכל יבש כל כך, ואני מוצאת את עצמי מזמזמת מנגינה שקטה. רק אחרי שנתי מגניב אלי מבט מתפלא, ואני משתתקת, אני קולטת שזו מנגינת חופה.

“מה היית רוצה להיות?” ריקי רוכנת קצת קדימה. מתעקשת. “אם היית יכולה לעשות כל מה שאת רוצה.”
“אם הייתי גאונה שעושה 5 יחידות בהכל יעני?” תהילה מרימה גבה. שותקת רגע. “הייתי רוצה להיות אחות.”