בין הזמנים

מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.

“הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שיצא ממך?”

הפעם אני לא מוותרת. יש לי סיבה טובה. דניאל מצטרף ליציאה שלנו, מתרגש לנסוע באוטובוס. בדרך אני מסבירה לה מה צריך לעשות. עוברים את החנות של אליהו. מקצה הרחוב אני מראה לה את המקום של ז’ולייט.
“אנחנו כמו חבורה סודית בהחלט,” רחלי אומרת. מרגע לרגע היא נכנסת יותר לתפקיד.

מַעְפִּילָה בָּהָר


נֶאֱחֶזֶת בְּקִרְעִי מַפּוֹלוֹת


בַּחֲרִיפוּת הָאֲוִיר הַדָּלִיל


הַבּוֹדֵד בִּגְבוּל שָׁמַיִם

אין לה כוח לפתוח את הלב ואז לשמוע הסברים או להתאכזב שהוא לא אומר שום דבר. אסור לה להתבלבל מקפה אחד וכמה שורות חיפוש. היא והוא בבעיה קשה. אולי הם לא צריכים לא יועץ ולא מטפל. אולי הם צריכים עורך דין.

עכשו אני מזכירה לה נשכחות. מספרת איך שמנו את כל מה שעשתה בתיק, מראה את הדף שכתבנו ביחד, בעברית ובערבית, על כל תכשיט. הלכנו לז’ולייט אבל לא הספקנו להגיע. עברנו דרך אליהו, התעכבנו אצלו. איך טעיתי לחשוב שהפנים שלה ילכו ויתבהרו עם כל מילה שאומר? אני רואה איך היא תופסת את הראש בשתי ידיים.

היא אמרה לו שהיא מצטערת. נכון שאי אפשר להמשיך לסובב את הילדות בכחש, אבל היא לא רואה איך הם מנהלים אתן שיחת ‘זה לא אתן זה אנחנו’ או אומרים ‘החלטנו ביחד לגור בנפרד’ וכל שאר פניני הלשון ותעתועי הסמנטיקה שהציע היועץ. שלמה במפתיע הסכים אתה, גם הוא לא רואה איך.

הפעם, לא האמנתי למזלי הטוב כשהגעתי מחדר הלידה לחדר ריק. כשהלכתי לישון בלילה הוא עדיין היה ריק. אבל זהו. עכשיו זה מתנקם בי בענק. ערביה. אפילו לא דמיינתי דבר הזוי כזה. בקצב הזה, בפעם הבאה אני יולדת בבית.

פחדתי, אני מבינה את זה עכשו, שלא יהיה לי מה להגיד, שלא יהיו לי מילים מנחמות, משהו חכם לומר. להציע פתרון, אפילו חלקי. שאני אעמוד מול הסיפור הכואב בידיים ריקות. אולי גם אמא מרגישה שאין לה מה לתת.