ניסיתי להכין עוגה, קניתי את כל המוצרים. רציתי גם מרק. לא קניתי אוכל היום, בניתי על זה. אתה מבין שאחרי זה אנשים עוד אומרים לי להתחתן? הם באמת לא מבינים שאין לי סיכוי? לאפות עוגה אני לא יכולה. אז להתחתן אני אצליח?
“את חייבת לעצור את זה,” הודיעה לי השדכנית לפני שנתיים. הוא נפגש במשך חודשיים עם בחורה מתוקה שלא זכרתי את שמה עכשיו. באותם ימים השם שלה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו.
“אני אוהב את התמונה הזאת”, הצביע חנוך על התמונה שלכדה את שנינו במראה. השתדלתי להתרכז רק בו, לזכור את האיש שנישאתי לו. הוא הבטיח לי גן עדן, ואני הבטחתי לא להקשיב לנחש, לא לטעום מעץ הדעת. לא קיימתי.
אחרי שליבי ישנה במצעי מיקי מאוס על המיטה שלה והיא יושבת על הספה בסלון, בשקט, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לדפוק את הראש בקיר. כמה תכננה את היום הראשון ואת הקניות שיעשו יחד. חשבה שתתן לה לבחור בכיף ותיהנה אתה בנסיעות, ובסוף כל דבר הוציא אותה מדעתה.
מבטי נודד בין המשתתפות. הן מקשיבות בריכוז, משועשעות מידי פעם מבדיחה שעולה מהקהל. בלב, בשקט, אני מעזה לנסח את השאלה שלא אשאל בקול: האם יכולה להיות זוגיות טובה כל כך, טובה עד כדי יובש צחיח, מדבר? ולמה זה כואב לי פתאום?
אמרתי לו שכרמית תפטר אותי אם הוא ימשיך להתנהג כמו גבר פרימיטיבי. גם נשים בהריון חשופות לפיטורין במצבים מסוימים. והוא אמר, זועם: “שתפטר. אולי ככה תפסיקי להשתמש במושגים לא משלנו, תיזכרי לאן את שייכת”.
מנקה הארובות הקטן חבט
את מברשתו המפויחת בתנועה נמרצת
כדי לנערה, וקינח את ידיו במכנסיו
המטולאים. נשורת של פיח צללה
אל תוך תלתלי הפלדה שלו
והתמידה אל תוך הזר האפרפר
שהסתמן סביב הסולם שעליו עמד.
לבשתי את האפודה עם הפסים הכחולים. החלפתי עגילים. סירקתי פאה. לתוך הרוכסן הפנימי של התיק דחפתי שפתון.
היא שוקעת עוד יותר אל תוך הספה, אולי פשוט תיבלע כאן וזהו, ואיש לא ידע שהיתה ואיננה. יבואו וישבו כאן על הספה הזו אנשים, ונשים, וילדים וזוגות. תינוקות יורדמו כאן, על הספה שתכיל את נציב המלח שלה עד עולם.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’