בין הזמנים

הייתי צריכה להמשיך, לפסוע עד קצה מסדרון, לרדת שתי מדרגות אל פינת הקפה. הייתי צריכה לזכור את חנוך, את הבית שהקמנו ביחד, את בני ברק שערסלה אותי.

“ובאמת עמדו מפקחים בבתים לבדוק שאתם לא אוכלים ושאתם מעכירים את המים?” עיניים להוטות נצצו מולי. ייקח לי קצת זמן לקלוט את צבען הצהוב. להבין שאי אפשר למצוא מזור לכאב, אם מוכרים אותו לכל המתעניין.

אני יוצאת לסלון, הוא נוצץ, בדיוק כמו שהשארתי אותו אחרי הדלקת נרות. מכניסה את הקופסא של העוגות לפריזר, גורפת פירורים מהשיש לכיור ושוטפת אותו. אין לי עוד שום תירוץ להתעכב.

בַּחוּץ נוֹזֶלֶת הַשָּׁנָה


עַל הַגַּגּוֹת


וְאַתְּ פּוֹעֶרֶת חַלּוֹנוֹת


בְּכָל זֹאת טִפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

חודשיים לפני שמלאו לי אחת עשרה, אולי חודש, הזמן מיטשטש כשאני מנסה לתפוס אותו, התעוררתי מחלום רע. שכחתי אותו בשנייה שהתעוררתי. בכל זאת ידעתי שהוא היה רע. הרגשתי רע. ליבי השתולל. כשנגעתי ברקותיי, הן היו דביקות. ואז שמעתי רחש.

כשהגיעה עת ההפטרה, היה משה מתייצב ומסלסל בברכת ‘אשר בחר בנביאים טובים’ בהדגשה עזה על המילה האחרונה, ופוצח במאסטרפיס האמיתי שלו: הפטרת תפילת חנה.

אנחנו פוסעים לאורך מה ששלוימי אומר שהוא נחל הגעתון. בחורף זורמים בו מים, הוא מבטיח לי, לפעמים הוא אפילו עולה על גדותיו. כרגע הוא נראה כמו שאני מרגישה, מרוקן ועלוב.

מִיְּמִינְךָ


הָרִים סָבִיב מַעְפִּילִים


מִשְּׂמֹאלְךָ


חֲמוֹרִים בִּידֵי שׁוּעָלִים

“הוא החטיף לה”, דם טיפס מצווארי אל רקותי, הלם בראשי כמו קורנס. “לשאול ‘למה’ זה לומר שמותר לדבר הזה לקרות, לפעמים, אם הנסיבות מצדיקות. ואסור לו. אסור לו. אין נסיבות מקלות. אסור זה אסור.”