בין הזמנים

הַזֶּה


חֶרְפָּתִי הַמְּכֻסָּה


אֲדֻמָּה כַּשָּׁנִי,

אחרי שבוע שהכל סביבי דמם ושום כפתור לא מצמץ, התחלתי לקלוט שאולי אני היא שמפיחה בהם חיים. אולי הכוסות, המחברות, הסכו”ם והעטים הם אכן חפצים דוממים, אבל כשאני מתרכזת בהם מאד, הם מצליחים לנוע לפקודתי, ואין להם שום מחשבות אנושיות מלבד זה.

קרו דברים בבסיס כל הזמן. אנשים לחשו. רצו שמועות. לא הייתי בצבא בעשור האחרון, אבל הרגשתי שזו פעם ראשונה שכל צה”ל שש אלי קרב. הפעם כולם רוצים לתקוף.

“פגשתי אותה אתמול בגינה עם הילדים, נראתה בריאה לגמרי.” אביגיל בוחשת בקפה שלה, לא מסתכלת לי בעיניים. “סביר שהיא לא עונה לך כי לא נעים לה ממך.”

“את לא תהרסי את זה!” הקול שלה הקפיץ אותי. אמא נעצה בי מבט זועם, שפתיה מכווצות ואישוניה כמעט בלתי נראים בין העפעפיים שכלאו אותם. “את בחיים לא תספרי לו, שני, את שומעת?”

הגננת צעקה שכולם ירוצו עד השומרה ויביאו משם כל מה שמוצאים והיא התפלאה מאד שהיא לא יודעת מה זו שומרה אז בדקה בצ’אט ג’יפיטי, והוא הסביר לה שזה ביתן קטן לשמירה, והיא שאלה אם זה פשוט בודקה והוא ענה בול, כי הוא מתחנף כידוע, אבל הוסיף שזה עם ניחוח חקלאי ציוני יותר

“זה הכל בגלל עטייה, האידיוט הזה,” הוא מתפרץ, אדום פנים. “גם בבית הכנסת הוא כזה, אמרתי לכם אלף פעמים. שתלטן בלתי נסבל. חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם. יותר מהרב של בית הכנסת, יותר מאבא…”

ובכל זאת היה משהו בדרך שדיבר על החלום שלו, שנתן לי הרגשה שהוא יכול להבין. ששימי הוא מסוג הבחורים שיעריכו בחירות יוצאות דופן ולא יירתעו מהן. הוא אולי לא עושה שום דבר מעניין בעצמו, אבל הייתי די בטוחה שהוא היה שמח שאשתו כן תעשה

ביום שלפני החג התקשרו אלי חברים שלומדים במיר ירושלים. בוא אלינו, עושים פה חג בדירה. בלית ברירה הלכתי. לפחות אהיה בישיבת האם של עולם הישיבות.