אולי שלמה בסופו של דבר לא יחזור. היא תשאר לבד והוא לא ישלם מזונות ואין לה עבודה כי היא עזבה אותה ברוב טמטום והיא תדרדר למצוקה וישלחו לה קצינת מבחן הביתה או איך שלא קוראים לתפקיד הזה שלוקח ילדים מהבית.
“אני מבינה,” אני אומרת לה. אני לא מבינה כלום. “התואר ‘מדריכה’ כאן הוא תחליף למילה ‘שוטרת’. תצאי עכשיו. תחזרי בזמן. תעשי תורנות. תפסיקי עם האלכוהול. אל תחתכי את עצמך. אל תרצי למות.”
העינית של הדלת מוחשכת והיא שואלת מי זה. השכנה מלמעלה, זו חנה, אני אומרת. יש שקט ארוך. מאחורי העינית השקופה אני מרגישה כמו אובייקט זר בצלחת פטרי. בסוף מגיעה האבחנה. “לא יודעת מי את. לא מכירה אותך. לכי מפה או אני מתקשרת למשטרה.”
מעולם לא טרחה לקרוא את הכתובה והיא לא מצליחה להיזכר אפילו במשפט אחד מתוכה, אבל ברור ששלמה לא יכול ככה לקום וללכת. נישואים הם חוזה וחוזה מכבדים. גם אם לא רוצים. גם אם לא מתחשק
בסוף החודש החמישי אבא התקשר אליה, צעק עליה. השתמש במילים קשות כמו ‘לא ראוי’ ו’הפקר’. היא התחילה לבכות. ברחו המילים מלשונה. כשקותי התקשר באותו ערב ושאל למה היא נשמעת עצובה, לא העזה לספר לו את האמת. זכרה שאם הכל ייחתם לטובה, אבא עתיד להיות השווער.
קוסמת רעה הפילה כישוף שינה על אנשי הארמון. גם כל החפצים התלפפו במשך השנים בשכבות אבק. כך הרגשתי עם כל התפאורה. חיכיתי מתי סוף סוף יבואו להעיר את הנסיכה. פחדתי שככה נראית ההתחלה של הסוף.
אֵ-לִי,
אָרְכוּ לִי דּוֹרוֹת, בְּחַיָּי
עַד שֶׁנָּחַתְתִּי חֵרוּם
אֶל קְצֵה דַּעְתְּךָ.
השמש הזורחת נעלמה והכל מסביב חשוך. רינה מגישה לה מים. היא שותה בלי לברך. מתבוננת בבקבוק כמו מבחינה בו לראשונה. ממלמלת ושותה שוב. רוצה לשאול את רינה מה קרה שהיא באה. למה דווקא עכשו. תוהה מי מבין שתיהן הוזה, היא או רינה. סיפור אחד הרי חייב להיות נכון.
אולי זה מה שקורה כשאת מבודדת מהחיים. את קמה בבוקר ואף אחד לא אומר לך בוקר טוב. אף אחד לא שואל איך ישנת. את אוכלת לבד. אין מישהו שאת יכולה להגיד לו תעביר לי את המלח. לשאול אם האוכל לא יצא מדי חריף.
הצטרף לניוזלטר שלנו: