
אוקיאני – פרק מ”א
היא ידעה כל כך חזק, שהידיעה נאחזה בדמה והתפשטה לכל איברי גופה, מובלת יחד עם החמצן לכל תא ותא. הידיעה פשתה בה ללא שליטה והשרישה שורשים, וידיעה כמו ידיעה, היתה לגמרי בלתי ניתנת לעקירה.
היא ידעה כל כך חזק, שהידיעה נאחזה בדמה והתפשטה לכל איברי גופה, מובלת יחד עם החמצן לכל תא ותא. הידיעה פשתה בה ללא שליטה והשרישה שורשים, וידיעה כמו ידיעה, היתה לגמרי בלתי ניתנת לעקירה.
אני צריכה להודות לבינה על האירוח המלכותי. אני צריכה גם להודות לה על החולצות המפונפנות של דניאל שהולכות לתפוס לי מקום יקר במדף. בינה נותנת לי, אני צריכה לומר תודה, גם אם אני לא רוצה. ככה מתנהגת אישה מנומסת שחינכו אותה היטב.
עד שהיא סוף סוף משתפת, קשה לי להקשיב. שרה’לה מדברת על התמכרות לאלכוהול ועל ניתוקים. מחריד אותי לחשוב שמשהו מזה יקרה גם לבנות שלי. אני יודעת שהיא לא שותה מהקידוש בשבת אבל עד עכשו הנחתי שזה קשור להתרחקות הכללית שלה.
כמעט באורח אוטומטי אני מתחילה לשיר, קולי כלי מיומן שבוקע מהגוף שלי משל היה גרמופון, לא מחובר באמת לכל האפרטוס הרגשי או החשיבתי. כך שרתי כל נפאל וכל הודו, זה היה מנהג המקום בכל מקום.
הדאגה המזויפת שלו לא כל כך נוגעת ללבי. הרבנית מילר, אישה מוכרת בקהילה, לא למדה מעולם טיפול במקום מסודר, ואין לי מושג מה הופך אותה למומחית, מלבד היותה אשה מבוגרת עם ניסיון בחינוך בנות לצניעות וליראת שמים. יכול להיות שהיא באמת אשה טובה, אבל אין סיכוי שאני אשלח את הבנות למישהי לא מקצועית המשתפת פעולה באופן מלא עם עסקנים דוגמת יצחק מאיר.
אבא קם, מהדק את הסינר המשובץ המגוחך שלו לגופו, ונכנס חזרה למטבח. אני הולכת למיטה, ורק בבוקר, אל מול מזווה מבריק מבינה שאנחנו כבר בח’ בניסן, ועוד חמישה ימים בדיקת חמץ.
אני מכריחה את עצמי להתעשת ולקום. הדלקת הנרות הראשונה של השנה מאפשרת לי עוד קצת זמן להתפרק בבכי מרוסק מול הנרות. אין לי מילים של תפילה ולא של נחמה, אבל כשאני מסירה את כפות ידי מהעיניים ומסתובבת אל המשפחה הקטנה שלי, אני רואה את המבטים המודאגים של כולם ומתאפסת.
בּוֹאוּ מִן הֶהָרִים, בּוֹאוּ מִן הַמְּעָרוֹת וּמִן הַנְּהָרוֹת.
בּוֹאוּ מִן הַמִּדְבָּרִיּוֹת, מִמְּצוּלוֹת יַמִּים.
מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם בּוֹאוֹ.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’