סיפורים קצרים

מהצד השני היה הקול של אבא עולה, חזק וחם, מסלסל, מרגיש בבית. אבא לא שתה תה עם ביסקוויטים. הוא נבלע בתוך הפיוטים והוביל את כולם אחריו.

האם משהו באיזון הקוסמי הופר כשחזקי החל להיפגש עם האורחת החשובה? האם איזה מסר אנרגטי עבר אל קרוביה ומיודעיה, מדרבן אותם להציע שידוכים לחגית, שקיבלה את הגט שלה לפני קצת יותר משנה?

ואם המנקה וצעקותיה לא הספיקו, גם תמי צצה לה. “אפרת, את נראית מאוד עייפה,” העירה. “אני חושבת שאת צריכה ללכת לבית ולנוח קצת, את רוצה שאני אתקשר לבעלך שיבוא להחליף אותך?”

איזה נס שיהיה לו שם יהודי אמתי. עם משמעות ומקור וחיבור לשרשרת הדורות. אבל למה, למה זה חייב להיות דווקא ירחמיאל זעליג? מה רע בשימי או מוטי קלילים ומתוקים?

“שמעלקא זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין-יענקב זה הקטן שם בצד.”
“איזה מין שמות אלה?” שאלתי אותה, “אלה לא שמות של יונים.”
“נכון,” היא אמרה, והפנים שלה פתאום קפאו.

היא העיפה את הכרית מפניה וחבטה אותה בכוח בקיר הוורוד. זאת היתה טעות ענקית, טעות פזיזה, טעות שאסור לעשות. תמיד תיקנו אנשים סביבה את השגיאות הקטנות שלה, בחיוך סלחן ששמרו רק בשבילה. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הטעות הזו. לא בלי להשאיר סימן שישפיע לנצח על שניהם.
מה היא תעשה אתו בכלל?

שם המפעל המוגן, היא מחווה על חלל פתוח במרחק מה, ששרשראות של סביבונים וחנוכיות נייר עוד מרחפות בו מקיר לקיר בצבעוניות נאיבית, שריד מחג יפה כל כך.

אהרן אוכל מטרנה, היא חושבת, ואמא שלו מודאגת מזה שהיא נראית זוועה ואין לה בגדים ואין לה עבודה. “כואבת לו הבטן כי את מאכילה אותו ביציקת בטון,” הסביר לה הרופא החביב בקופת חולים בשבוע שעבר. היא לא רק היתה צריכה להפסיק להניק. היא היתה צריכה לתת אותו לאומנה וזהו.

אבי היה נכנס לחדרי אותה שעה ומספר לי על ימים קדומים ועל הרפתקאות שמילאו אותם. קולו העמוק היה מבריח את כל יצורי הביעותים. משום מה, בילדותך, אינך תר אחר עובדות חדשות בדווקא והַצִּמָּאוֹן המפוקפק לידע-לשם-ידע עוד אינו פוקד על שאלותיך.