סיפורים קצרים

יעקב זמלמן חי וקים

איך הוא יכול לרשום את שמו גם בצד שנהרג וגם בצד שמעיד על מותו?

לפקיד הוא מגיש את הדף ממולא רק בחלקו העליון. לעצמו הוא אומר אולי צריך היה למות שם כדי שיזכרו אותך. בדרך חזרה הביתה הוא מנסה לנחם את עצמו שמילא, מה הסיכוי שמישהו שמסתכל בדפים היה נופל בדיוק על הדף שלו. אולי כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אחד לכמה מיליון.

המשך קריאה

הילדה הזאת

“מה קרה? תאמין לי שאני כבר בקושי זוכרת מה בדיוק קרה, לא צריך שיקרה משהו מיוחד בשביל שאהיה מותשת לגמרי מהילדה הזו, אני לא מצליחה לדבר אתה שיחה אחת נורמלית. רק טענות וויכוחים ובכיות ודמעות.”
מהחדר נשמע רחש עמום. עכשיו אני כבר בטוחה שיש לשיחה הזו מאזינה שבולעת כל מילה.

המשך קריאה

בעוד ארבעים

“אני רוצה עוד הדמיה.” נועה נרתעת מעט. בטח רואה את הגצים הפורצים מעיני. אני קובעת אתה יום ושעה. “כן, על חשבוני. אחר כך אתן לכם כמה טיפים לדיוק, ואם תרצו תשלמו לי. התמונה שאתם מציירים מעוותת ממש.” ואני מכתיפה את האדידס שלי ורק מסננת “שלום”.

המשך קריאה

לידה

לאחר כשעה, כשנמצאו לבדם בחדר, הביע צבי את מורת רוחו מנוכחות הוריה. לפליאתו הגדולה מלאו עיניה של מימי דמעות. היא טענה שהוא, בן שמיני למשפחה גדולה, אינו מורגל ביחס אישי שכה טבעי במשפחות קטנות. כשהעז לומר בשפה רפה כי קיווה לבלות זמן לבד על מנת שייטיבו להכיר זה את זה, הפכו הדמעות לבכי בלתי נשלט.

המשך קריאה

כשלחן ערוך

והיא חוזרת הביתה בעיניים אדומות. מספרת לאיציק שהתפללה עליהם. שמתחשק לה כבר תינוק. זה לא שקר. היא באמת התפללה עליהם. כלומר עליה אבל אשתו כגופו. ותינוק באמת מתחשק לה. היא כבר אלופה בלהסתיר את האמת בלי לשקר. באמת מתחשק תינוק. אולי לא ממש עכשיו, אבל באופן כללי היא רוצה.

המשך קריאה

לדבר…

ביום הראשון שמעון קם בשיא הרצינות, הוא התייצב במטבח ואפילו נטל ידיים לבד. הוא התרגש ואני התרגשתי יותר. הלב שלי פרפר ביחד עם שלו כשיצאנו

המשך קריאה

פנים שקופות

אני דופקת על הדלת. ציבי פותחת לי, קמט בין עיניה. על החולצה הצהובה שלה יש כתם קטן, כמעט בלתי נראה, שמבהיר לי מיד עד כמה דעתה פזורה.

המשך קריאה

באשר תלך נעקוב

תלמידיו לעומת זאת נראו בעיניו כחדשים. לבדו בשולחן מרוחק, על ערימת פרפלאך נמוכה מתמיד, התבונן בהם כשאכלו צהריים. אלעזר נראה לו עצוב. יוסף כמו גדל בבת אחת. אחד אחד סקר אותם, וגל של חיבה מילא אותו לחצר הקטנה שלו. עד לא מזמן היו ניגשים אליו מיוזמתם, מבקשים עידוד, עצה או סתם אוזן קשבת. כולם בישיבה ידעו שאפשר לגלות לו הכל. מי מאותם מאות אנשים ללא שם ביקש לדבר אתו? לשאול לדעתו? לשלוח לו איזה קוויטלאך, אפילו וירטואלי? כשנכנס לכיתה, לימד בלהט שלא היה בו כבר זמן רב.

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן