אני נעמדת עם התג המזהה שעלי ליד רולאפ המכריז שזהו טקס מצטיינים, אבא מצלם אותי ואני מחייכת. הצלם נחפז אלינו.
“רוצים להצטלם?”
אני מחייכת אליו. “התמונה תתפרסם במקום כלשהו?”
“בפייסבוק,” הוא עונה, מכוון את העדשה.
“לא תודה,” אני יוצאת לו מהפוקוס, “אף אחד מהקהילה שלי לא יודע שאני לומדת פה. לא רוצה שיראו את התמונה.”
אחר כך כשנולד השני שמחתי מאוד כששוב זכיתי בבן. כמה טוב יהיה להם, אחים קרובים בגיל הם מתנה נהדרת לחיים. הצמד הזה גדל מול עיני, באמת חברים נהדרים למשחקים ולמריבות סוערות.
והנה, כמעט בלי לשים לב נוספו להם עוד שלושה לצוות, חבורת בנים מדהימה שכזאת.
מסביב אני שומעת הערות חצי מבודחות, “זהו? ננעלתם על בנים?”
צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.
גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. “את רוצה גם?” מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. “לא תודה, עוד לא רעבה,” היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.
כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה.
כולנו מחווטים אותו הדבר בצלם הפלא הגדול, והרבה מתוך טבענו האנושי, ובכלל זה גם הקושי להבין שאכן יש דרמה, נשתנו סדרי חיים, הידיעה שהכל שונה עכשו לא מחליקה בקלות בגרון לאף אחד. הבנה שכזו מאירה כמה וכמה דברים.
צלילי קלטת שירי ילדים מתנגנת בבית, “אשרי יושבי ביתך”. הילדות שרות עם אמא שלהן ומוחאות כף.
בין “אבינו מלכנו” אחד למשנהו, עיני האשה שלידה מודדות אותה מכף רגל ועד ראש בסקירה אטית ומדוקדקת מבעד למשקפיה. למה לא לבשה את שמלת החג החדשה? למה שוב בסוודר הלבן וחצאית הקטיפה השחורה? לא מתאימה, לעולם לא מתאימה. לכי לשטוף ידיים, וחזרי למקום. מסתכלים, מסתכלים בה. שורת עיניים בוחנות ומדקדקות בה. עם כל מבט היא עולה במחשבה לפניהן: האם טובה היא אם לאו, האם שומרת, מחונכת, מתפללת יפה ולעולם איננה נוגעת בשרשי השיער.
הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח
של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב
של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה
אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים
שלה, מלאות רעב אינסופי.
“יש לךְ כח להליכה?”
וָאֵפֶן כֹּה, וּפְנֵי הָעָם אֶל אֱנוֹשׁ. וָאַבִּיטָה וָאֶחְקֹרָה וָאֶדְרְשָׁה בַּפָּנִים, בִּפְנֵי אִישׁ וְאִישׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי, מְבַקֵּשׁ מַעֲנֶה לִמְבוּכָתִי, הִזְדָּהוּת אוֹ הֶסְבֵּר, אַךְ אֱנוֹשׁ הֵחֵל מוֹזֵג אֶת הַיַּיִן וּסְגָנָיו עַל יָדָיו, וְעֵינֵי כָּל הָעָם נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. וָאַבִּיטָה בְּעֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה בְּעֵינֵי כָּל הָעָם אוֹר כָּחֹל דַּק מִתְחוֹלֵל. וָאֶחֱרַד מְאֹד וּפַחַד אָיֹם הִכָּה בִּי. יָדַי הֵחֵלּוּ רוֹעֲדוֹת וּמַרְפֵּקַי הֵחֵלּוּ לָזוּעַ. לְפֶתַע רָאִיתִי, הֵבַנְתִּי: אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֵנִי, אִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמְעֵנִי. פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנִי וְחַלְחָלָה, רוּחַ עִוְעִים וְשִׁגָּעוֹן, וָאֶצְרַח בְּקוֹל נוֹרָא: “אֲהָהּ! אַיֵּה נִשְׁמוֹתֵיכֶם!!!”
איך הוא יכול לרשום את שמו גם בצד שנהרג וגם בצד שמעיד על מותו?
לפקיד הוא מגיש את הדף ממולא רק בחלקו העליון. לעצמו הוא אומר אולי צריך היה למות שם כדי שיזכרו אותך. בדרך חזרה הביתה הוא מנסה לנחם את עצמו שמילא, מה הסיכוי שמישהו שמסתכל בדפים היה נופל בדיוק על הדף שלו. אולי כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אחד לכמה מיליון.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’