מיכל בארי

“אני כל כך שמחה שאתה מתקדם בעבודת השם”, אני מנפיקה מילים. מנסה להרגיש אותן. זה לא השדה שלָך. משננת לעצמי. זה לא המפרץ שלָך.

הכרתי את ההבטחות האלו. ידעתי שהדיאטנים החביבים והאדיבים מרשים ל’מי שקשה לו מאוד’, לשתות אנשור בטעמים. הם בעצמם מוכרים את הפחיות המועשרות בטעם. יש קקאו. יש וניל.

מורה כבודה ניגשת אלינו. “סליחה”, היא מבקשת בעדינות. “יש אולי אפשרות שתסכימו להתחשב בנו, ולעבור לצד השני של החוף? פשוט, הגענו עם הבנות מוקדם, ותפסנו במיוחד את השטח פה”.

“ובאמת עמדו מפקחים בבתים לבדוק שאתם לא אוכלים ושאתם מעכירים את המים?” עיניים להוטות נצצו מולי. ייקח לי קצת זמן לקלוט את צבען הצהוב. להבין שאי אפשר למצוא מזור לכאב, אם מוכרים אותו לכל המתעניין.