אני אוספת את עצמי, שואבת כח מנוכחותה של אחותי לידי, ומדברת בטון הכי ברור והחלטי: מבינה שאתה מרגיש מאד רע, אבל סיכמנו משהו, זוכר? שאם אתה מדבר עוד פעם אחת דיבורים מהסוג הזה, אתה מחפש לך מקום אחר להיות בו. אני לא חוזרת ככה הביתה. נקודה.
מדבר, לכתך אחרי… בארץ לא זרועה. חסד נעורייך. האמנם זה החסד שאתה רוצה ממני, ריבונו של עולם? ללכת על קוצים, על ביצים, לא לפגוע, לא להיפגע… עייפתי. אין לי כח, אין לי דעת. רוצה לשאול בעצת גדולים.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’