שלמה וחצי – חלק ד’

אני אוספת את עצמי, שואבת כח מנוכחותה של אחותי לידי, ומדברת בטון הכי ברור והחלטי: מבינה שאתה מרגיש מאד רע, אבל סיכמנו משהו, זוכר? שאם אתה מדבר עוד פעם אחת דיבורים מהסוג הזה, אתה מחפש לך מקום אחר להיות בו. אני לא חוזרת ככה הביתה. נקודה.
ממוצע 3 | 4 מדרגים

יזמתי קשר עם הגב’ טרומן, פסיכולוגית. סיפרתי לה את תמונת המצב, ושאלתי אם תוכל להגיע לדבר עם שאול. גם עם חברים יצרתי קשר פתוח, שיתפתי בלי להסתיר.

המצב לא טוב. בואו חברים, תהיו פה.

לא שופטת אחים ואחיות, ובטח לא חברים.

מבינה חברים שעשו כמיטב יכולתם, אך לא תמיד היו זמינים.

מבינה את אחיו מוטי שהתחמק מבקשתו של שאול: קח אותי לכנרת, לאיזה מעיין, קצת להתרענן…

לא היה אפשר לעמוד מולו בלי להיסחף לתוך אוירת הנכאים והיאוש.

אבל אז כעסתי. 

כעסתי על העולם שלא התגייס למעננו, שלא שמע, שלא נתן כבוד לכסא הגלגלים השקוף, שלא ראה אותו, שראה והתעלם…

*

כבר שבועיים שאול בבית, אחרי ששב מהאשפוז. כמבוגר האחראי על עצמו על פי תקנון מחלקה פתוחה. אחח. אחראי על עצמו…

ריח של בית חולים, אוירה קשה. 

סדר היום סובב סביב איך ישנתי או לא ישנתי, מה לאכול, אין לי תיאבון, אולי דייסת סולת, אבוקדו על מצה כמו פעם, עם פרוסת בצל או בלי, חי חי חי, מה זה משנה… בשביל מה.

ואני רצה להמציא לו אבוקדו, מטפסת לירקן, מזיעה וחוזרת לבית עם האוצר, אשה טובה ההולכת בתאוות לבו של בעל שאינו תאב לחיים.

ואני רצה להמציא לו אבוקדו, מטפסת לירקן, מזיעה וחוזרת לבית עם האוצר, אשה טובה ההולכת בתאוות לבו של בעל שאינו תאב לחיים.

בחלק האחר יש שתיקות.

שאול מתנדנד על הכורסא האדומה. פותח ספר, סוגר ספר. העיניים כבויות. פותח את הפה, מתחיל משפט, לא מסיים… 

אף אחד לא מבין אותי באמת, עדיף לשתוק.

והשתיקה הזו מעיקה וכואבת באוזניים.

מדי פעם פולט, ספק לעצמו ספק לי: רוחמי, מה יהיה הסוף, תגידי, מה יהיה?… 

יש למילים שלו צליל של מלאך המוות.

מכירה את הדיבורים האלה, שניםםםם, אבל עכשו יש פה משהו אחר.

טעם, ריח, צליל מעולם אחר.

רואה אותו מול עיני מתמעט, כמו מחלה ממארת המתפשטת והורסת עוד חלקים טובים. לא משאירה בחירה. כמעט.

אבל רק לי היתה הזכות להיות עדה למקום הבחירי שלו, שהיה דק מן הדק.

זוכרת כמו היום את אותו יום, רם ונישא, נורא ואיום.

שאול מסתובב בבית כארי בסוגר. העצבים רופפים, העיניים מסוממות מרוב תרופות ומחוסר שינה, האיזון ממנו והלאה. מסתובב בבית וממלמל… 

אני לא רוצה לחיות, למה לי חיים, מר כלענה, אין לי כח… אין לי כוחות, רוחמי, אין לי כוחות. אני רוצה לגמור עם הסיוט הזה, זה הדבר היחיד שאני רוצה. את מבינה אותי?

ואני שם, מחדדת את החושים, מקשיבה, רואה אותו, רואה נפש מיוסרת, גוף עלוב התלוי עליה.

וכשאני שומעת אותו מדבר, נדמה לי הפעם, שלא כתמיד, שזו נשמתו. זה דיבור של הנשמה. הכבוד הוא הנשמה. 

אני מביטה בו. 

הכוחות שלי מדולדלים. מקשיבה לקול הפנימי שלי, מקשיבה לו ומחרישה.

אין אויר לנשום בבית, אתה יודע? 

כמו עשן רעיל, אני לא רוצה למות אתך פה. אני רוצה לחיות.

תחליט למי אתה נותן יד, למי אתה רוצה להיות מסור. 

תן לי תשובה, כדי שגם אני אדע את המקום שלי.

מישירה מבט לשאול, נושמת עמוק אל מרכז החיים שלי.

ומשם אני מדברת בקול נמוך ובטוח:

מבינה. אתה יכול הכל, אתה אדון לעצמך.

רק שתדע שאני בוחרת בחיים. ואם אתה בוחר אחרת, אני כבר לא מחויבת אליך.

אני מחויבת לחיים יותר מכל דבר אחר. לחיים שלי, ולחיי הילדים שלנו שתלויים בי.

ואם אתה רוצה אותי, פה, לידך, אתה צריך לקבל החלטה, למי אתה מסור – 

למלאך המוות, או לארץ החיים.

והוא מקשיב, ושותק, וממשיך ללכת אנה ואנה, פותח ספר, סוגר ספר, נאנח עמוקות, ושוב חוזר לנדנוד הנצחי על הכורסא, ככה שעה, ככה שעתיים.

ואז הוא ניגש אלי, ניצוץ קלוש היה אז בעיניו, אבל ניצוץ. אני לא מדמיינת.

כתוב בתורה, על ידי משה רבנו, הנה נתתי לפניכם את הטוב ואת הרע, את ה… ואת ה…

ובחרת בחיים.

ככה ממשה רבנו, ככה דורות, יש טוב ורע ויש בחירה, ותורת אמת מדברת לכולם, בכל מצב, גם אלי.

ואני רוצה… אני רוצה…

השפתיים שלו רועדות, קולו גווע. אני רוצה לחיות. רוצה לחיות אתך, רוצה להיות אתך באותו מקום למעלה, את צדיקה. ואם אני עושה מעשה, אין סיכוי שישימו אותנו ביחד… וזה שאני לא עשיתי זאת עד עכשו, זה בזכותך…

נדמה היה לרגע שהשיחה הזו מתרחשת בכמה עולמות, מאבק עיקש בין אור לחושך, בין שמים לארץ, בין מלאכי חבלה למלאך רפאל.

והכל מחרישים. 

אמת ויציב ונכון וקיים הדבר הזה.

איש לא היה אתי שם,

והיה שם כל העולם כולו.

מאמינה לך, מאמינה, מאמינה, אמרתי לו מכל לבי.

ברוך הבא לארץ החיים. 

*

ערב יום העצמאות מוקדם, ג’ באייר.

הימים כבדים בבית, נגררים על כרחם. אני מלהטת בין הטיפול בילדים לבין הטיפול בשאול השוכב, כך נדמה, על ערש דווי…

שולחת אותם בבוקר בחיוך מרוח וחיבוק. 

מוישי, תתפלל על אבא, שירגיש יותר טוב…

מוישי חוזר מהחיידר, בודק אם אבא בבית או הלך לכולל. הלוואי שכבר ילך, כאילו אומר לי במבט שלו, זה יהיה סימן טוב.

מרגישה שהפתיל שלי קצר, ואני חייבת להיטען, להתמלא, להתאוורר, לאסוף כח.

כי מישהו חייב להיות פה חזק בבית הזה, ואם אין אני לי, מי לי. 

בשיחה עם אחותי היקרה עולה החלטה: יוצאים. אני ושתי אחיותי. יומיים של מנוחה וחיבוק משפחתי, וקווי ה’ יחליפו כח.

אני מרגישה צורך ליידע מישהו, מבוגר אחראי, על היציאה שלי. סוג של שאילת רשות. ככה גם אמרתי לשאול כששאל בטרוניה לאן אני נוסעת.

הולכת בלילה לרב גרנות, חברותא וחבר יקר של שאול. יושבת אצלם במטבח לשיחה גלוית לב, פורקת, משתפת בכל. הרב נותן את ברכתו ליציאה שלי, חייך קודמים!

ואם היו לי אי אלו ספקות בעניין, הם התמוססו מול הביטחון ששידרו לי. חייך קודמים.

סיכמנו שאם יהיה צורך, שאול יגיע להיות אצלם, הם ידאגו לו לאוכל ולשינה.

את הילדים שלחתי למקומות בטוחים, חברים ומשפחה.

מארגנת תיק קטן בשבילי ובאה להיפרד משאול. 

יש אוכל לצהרים, אמא שלך תבוא לבקר.

למה את עוזבת אותי? הוא שואל בכאב מעורב בכעס. 

אני יוצאת לנשום אויר, להביא חמצן הביתה. אני חייבת מנוחה. (ממך… אני מוסיפה בלבי.)

הוא עושה פרצוף. ואני מביטה בו עוד רגע, מרגישה שאסור לי לגעת בו, לא יודעת למה. השכל אומר לי, תני לו חיבוק, משהו על הכתף, עידוד, והלב אומר לי, אל תיגעי. החושך שלו מידבק. שלא תתחרטי ותישארי פה בסוף, כמו אשת לוט.

פותחת את הדלת, יוצאת, בלי להסתובב עוד פעם.

ה’ ישמור אותך שאול, אני לוחשת לשמים. לא אני. לא אני. לא אני. אני לא שומרת. אני לא יכולה לחיות בשבילך את החיים. אני רק אשה. קטנה וחלשה.

נשיקות לילדים, תיהנו לכם, ה’ ישמור אתכם.

עולה על האוטובוס, מנסה לנשום קצת יותר עמוק, גוש יושב לי שם בין הבטן לגרון, גוש בטון.

יורדת בטבריה, פוגשת את אחיותי האהובות.

החיבוק שלהן ממיס, משחרר ממני כמה דמעות סוררות.

יושבות לנו ככה, על המרפסת הצופה לכנרת, רוח טובה נושבת, מלטפת את פני.

מביטה בתמונה המושלמת הזו. אין צייר כאלוקינו.

פתאום פורצת ממני אנחה עמוקה ואחריה יללה שאין לי מושג מאין בקעה. 

אם העולם כל כך מושלם, למה בבית שלי כזה צפווווף וחנוק ועצוב וכבד, ולא רואים את הסוף… למה?

אין לי כח יותר, אין לי.

אני מתפרקת ככה לתוך כתפה של אחותי. 

מותר לך, תבכי, היא אומרת. ואני נענית.

כמה זמן אני אוכל עוד, לא יודעת. מרגישה בקצה של הקצה. אין לי כח לתיקון הזה…

אחותי ממלמלת לי משהו על זה שמותר להודות שנגמר לנו הכח, מותר. 

וככה אני מבקשת, בדמעות, ומנהמת לבי: עשה שהתיקון הזה ייגמר. אין לי כח יותר.

מרגישה ששומעים אותי למעלה, שמבינים שהפעם זה רציני. 

הקלה. פתאום עולה צחוק, מסוג שרק אחרי בכי יכול להופיע…

כל דבר מצחיק אותנו שם, במלון. המלצר, האנשים, הספה העתיקה והקרועה… התינוקת של אחותי משעשעת, ואני משכשכת רגליים בחוף הזה, הפשוט, הבטוח, החי כל כך.

כל דבר מצחיק אותנו שם, במלון. המלצר, האנשים, הספה העתיקה והקרועה… התינוקת של אחותי משעשעת, ואני משכשכת רגליים בחוף הזה, הפשוט, הבטוח, החי כל כך.

לילה. מפטפטות לנו בכיף עד השעות הקטנות, שאול מתקשר, אני עונה עניינית, משתדלת מאד.

יש אנשים שרוצים לשכור את הדירה לשבת, כדאי או לא כדאי, מה את אומרת?

נו נו, אני לא בעד, לא כדאי להעמיס עלינו עכשו, אבל משמח לשמוע שזה מעניין אותך, סימן חיים. מברכת בלילה טוב, מבטיחה לדבר מחר. 

ויהי בוקר, יום העצמאות.

אוספת את השעות אל חיקי, הרגעים הטובים, היחד, הריח של החופש, לא חייבת פה כלום לאף אחד.

נושמת עמוק אלי.

התכנית היתה לצאת אחרי ארוחת צהרים במלון, כל אחות לדרכה ברחבי הארץ.

בשתים בצהרים שיחה משאול. 

אה… שכחתי להתקשר. שכחתי או לא רציתי, לא משנה הסדר.

מה שלומך? 

לא טוב. מרגיש רע מאוד. 

אאההםם, אני מהמהמת, מעבירה לפסים מעשיים. סיכמת עם אנשים לשבת? 

כן, ביקשתי ארבע מאות ש”ח, גם משהו.

נו נו.

רוחמי, שומעת? קשה לי… אני לא שייך לעולם הזה… אל תכעסי… 

שומעת. בפעם האלף. ולא עוד.

אני אוספת את עצמי, שואבת כח מנוכחותה של אחותי לידי, ומדברת בטון הכי ברור והחלטי: מבינה שאתה מרגיש מאד רע, אבל סיכמנו משהו, זוכר? שאם אתה מדבר עוד פעם אחת דיבורים מהסוג הזה, אתה מחפש לך מקום אחר להיות בו. אני לא חוזרת ככה הביתה. נקודה.

דיברתי עם משפחת גרנות והם ערוכים לארח אותך, באהבה. תהיה שם בשבת עד שתחזור לעצמך.

שאול שומע, כמו ילד טוב שמבין ששבר את הכלים ושלא משחקים עכשו.

טוב, אני אלך אליהם. אולי. לא יודע. אבל אל תכעסי…

כך סיימנו את השיחה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 Responses

  1. חיבוק. גיבורה אמיתית.
    כואב ושורף איך שבאשפוז על רקע מחלה פיזיולוגית יש תמיכה המונית של הקהילה לעומת הניכור שקיים באשפוז והתמודדות על רקע נפשי.

  2. כבת להורה מתמודד נפש – זה סיפור מכעיס!
    מה ‘גיבורה אמיתית’ בדיוק באישה שבוחרת לאמלל את הילדים שלה רק כי אין לה אומץ להתגרש??
    שלושה אחים שלי עזבו את הדרך,
    אני עזבתי את הבית ברגע שיכולתי,
    אם כבר סיפור על מחלת נפש בבית – צריך לכתוב על המחיר שהילדים משלמים ואם זה כזה מובן מאליו….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן