אט אט הוא מתרווח במרחב החדש שלי.
כמו אורח לא קרוא, בלתי רצוי, שמה שידעתי עליו שהוא רע.
הוא נמצא בעיקר במיטה, לא משנה לו כלום, לא צריך ולא רוצה, אין לו שעון, חשוך לו, גם ביום.
דיכאון.
מה זה אומר?
חוזרת הביתה מהעבודה. ברגע אחד קולטת את השקית שהשארתי לו בבוקר על השולחן, סנדוויץ’ בחמאה וזיתים, כמו שהוא אוהב, וסלט ירקות בקופסא.
רואה את זה, שומעת רחש מחדר השינה, מבינה הכל.
יום ועוד יום.
לארוחות צהרים היה לפעמים טעם של עופרת. כבד. יבש. חסר חיים.
פתאום הוא מתנער כארי ממרבצו, תופס את השקית ויוצא לכולל.
מה יצא ממני בסוף? בטלן… הוא מצליף בעצמו.
קדימה, לתפוס מה שאפשר. לשקוע באוהלה של תורה. רק תורה. סם החיים.
*
אני חולבת מידע ואיכשהו מבינה. שאול חש לא בטוב בישיבה. עומס, מתח חברתי גבוה, הוא חייב להיות שפיץ בשביל לשרוד שם. בן שבע עשרה, חולשה גדולה. הראש ישיבה מחליט לשלוח אותו הביתה. במונית, מה שבטוח.
תוך כדי הנסיעה הוא מרגיש רע ומבקש מהנהג שיעצור, וכשלא עצר, כי היה זה כביש ראשי ומהיר, נשלחה היד מאליה לידית ושאול נזרק החוצה לחסדי הגלגלים…
איבוד הכרה. חקירה. אשפוז בבית החולים גהה. בריאות הנפש. חשד לדחף אובדני. בדיקות, תרופות, הולידול, תגובה חריפה. מסתבר שלשאול יש רגישות לתרופות, שיש לו רגישות עוד לפני התרופות. איך מרגיעים נפש סוערה בלי תרופה? את זה לא ניסו שם בגהה.
איבוד הכרה. חקירה. אשפוז בבית החולים גהה. בריאות הנפש. חשד לדחף אובדני. בדיקות, תרופות, הולידול, תגובה חריפה. מסתבר שלשאול יש רגישות לתרופות, שיש לו רגישות עוד לפני התרופות. איך מרגיעים נפש סוערה בלי תרופה? את זה לא ניסו שם בגהה. התמוטטות עצבים, כך הגדירו שם. מצב פסיכוטי. שאול וגם אמו שגלגלתי אתה לימים את הארוע הזה מספרים על חוויה פיזית קשה מאוד. אנרגיה חזקה, זרמים בכל הגוף, כשכאב, כאב מאוד, חוסר שקט משווע, דחף לדבר ללא הפסקה…
אאההה, מאניה. הופעת בכורה.
למה לא דיברת? למה לא קראו לך בשם? למה פטרו אותך לשלום כל כך מהר?
דפים, ניירת רפואית ומכתב שחרור, זה מה שנשאר מאותו ארוע. מספר ימים בבית, ומשם לצימר בשאר־ישוב. מנוחה פיזית ונפשית. זה מה שאתה צריך, שאול. כך הדוד.
קריסה נפשית תלויה במצב גופני. אמת ויציב.
משם כבר לא חזר שאול לישיבה. חבר טוב שמר אתו על קשר, ביקורים, שיחות טלפון, הקלטות של שיעורים מהישיבה. אך לשבח יצוין אותו פרק זמן שהיה במסלול של עצמאים השמור ליחידי סגולה. שאול היה כזה. מיוחד. בקצב שלו, בבחירות, בצרכים.
הכל טוב. אומר לי אסימון אחד, הבן אדם עבר, אנשים ממשיכים הלאה.
לא טוב. אומר לי אסימון אחר. יש פה נורה אדומה, מהבהבת. יש פה סיפור שלא נולד היום.
סיפור בהמשכים. מה טומן בחובו הפרק הבא?
*
למה לא סיפרו לי קודם? למה?
אני, האשה היקרה והנדירה בהחלט, אמרתי כן. על עניות דעתי, אמונתי ובטחוני שיש פה משהו טוב. פוטנציאל אמתי, טהור.
אבל יש פה מידע חשוב מכדי לפספס אותו. למה לא שיתפו בו?
כעסתי. האשמתי. התפלאתי.
קיבלתי תשובה כנה ששאלו רב ונענו שאין צורך לספר על המקרה. מה שהיה היה.
היסטוריה רפואית? כן, ישנה בוודאי. אחר כבוד מתועדת בקלסר. חשוב לשמור, כך אמרו. ליתר ביטחון.
פוחדת לשתף עם מה אני מתמודדת. ככה, כמו כולן, אשה־אמא, לא פשוט…
בתוך תוכי אני יודעת שמשהו בבית שלי, באיש שלי – לא נורמלי. לא נורמלי.
אולי גם אני לא נורמלית? יכול להיות. אם היית אשה נורמלית, הכל היה בסדר, לוחש לי איזה קול סרקסטי. לפעמים כשהייתי סדוקה ממש האמנתי לו.
לו הייתי האשה הפנטסטית הזו, מהאגדות, שתמיד יודעת, שאף פעם לא טועה, תמיד שמחה וחיונית, מתפקדת כהלכה וממלאת חובותיה כסדרן, הכללללל היה בסדר.
אשליה.
אין כזה דבר.
יש לי חיים.
ועושר פנימי שרוצה לפרוץ מעבר לכתלי הבית.
וצורך נואש לקבל תהודה ממקום אחר. צורך להתבטא ולהצליח, לקבל אור חוזר.
מבפנים החוצה, מן החוץ פנימה.
*
אהרן נולד ואתו קשיים חדשים. הוא דומה לאביו, הילד הזה.
שאול מתקשה להכיל את תחושותיו ולפעמים הן קשות מנשוא. בלי כוונה ובלי מודע הוא משליך על הילד את התסכול, במבטים או פרצופים שאומרים יותר ממילים: השיקוף הזה קשה לי. קשה לי לראות את עצמי.
אני כואבת את המסר הזה, מדברת עליו, לומדת שלא על כל דבר אפשר לדבר עם מי שלא גלוי לעצמו.
לומדת שיש מחיר לדיבור בזמן ובמצב לא כשיר, ולעולם לא אדע מתי.
לומדת לבלוע, לשתוק ולבלוע.
אך הנפש לא שותקת. במסתרים תבכה.
אני מחליטה לפנות לעזרה.
אבל מאין יבוא עזרי?
את ההורים שלי פחדתי לשתף, לא רציתי שידאגו, לא רציתי שיתערבו, במיוחד לא אבא.
אבא שמלכתחילה היתה ידו על לבו, מי הוא זה ואיזה הוא, מלא חשדנות וביקורת גם. פחדתי שיחזירו אותי הביתה, לא רוצה. לא רוצה לפרק את הבית שלי. רוצה להיות אשה טובה. אם רק אמצא את הנוסחה המתאימה, אלמד את השיטה, אקבל את הכלים הדרושים, הכל יהיה בסדר.
לא צריכה אתכם עכשו, שידרתי בלי מילים. מנסה להסתדר, יהיה בסדר, בעזרת השם.
ככה זה בשנים הראשונות, צריך מרחב מההורים, כאן בונים.
*
נוסעת לים המלח. נופש.
אהרן המתוק בן החצי שנה אתי. חמותי גם היא יושבת לידי.
נוסעות ביחד לנופש, כלה וחמות.
נכון, זה לא מובן מאליו, פחות טבעי, אבל נכון לי, מתאים, מפצה.
מדבר, לכתך אחרי… בארץ לא זרועה. חסד נעורייך. האמנם זה החסד שאתה רוצה ממני, ריבונו של עולם? ללכת על קוצים, על ביצים, לא לפגוע, לא להיפגע… עייפתי. אין לי כח, אין לי דעת. רוצה לשאול בעצת גדולים.
טוב, צריך רב. שמקובל גם על בעלי.
לפרוש לפניו את חלקי הפאזל שאני מנסה להרכיב.
רב שאפשר יהיה לומר לו הכל בלי חשבון ולקבל ממנו יישוב הדעת.
שאול מתנגד לרעיון ואני מחליטה לפעול באופן עצמאי. אני חייבת. לא משלימה עם חיים שכאלה.
יוצרת קשר עם הרב ק’, ששאול כיבד להיות סנדק בברית של אהרן.
מתאמת זמן ומגיעה אליו מיד אחרי הנופש, אהרן אתי בעגלה. מגישה שם לרב מכתב בכתב ידי.
לא היה לי אומץ לדבר באופן ישיר מול הרב, ורציתי שיידע הכל.
הרב קורא בעיון, ואני רועדת. מחכה לגזר הדין.
הרב נאנח, מתנדנד ומפטיר, בני עלייה, ככה זה בני עלייה. אבל אני צריך לדבר אתו. אני אעשה מה שאני יכול.
אולי עשה הרב מה שהוא יכול, ואולי לא באמת יכול.
התקשרתי לרב אחר, סיפרתי בטלפון ראשי פרקים של חיי. הרב הורה לי חד־משמעית לעזוב את הבית לתקופת מה עד שתהיה הסכמה מצדו לקבל טיפול עקבי והדרכה משותפת, והזהיר שלא להביא עוד ילדים בשלב הזה.
סגרתי את הטלפון שבורה ומבולבלת.
אבל אומץ לעשות שינוי אמתי או לדרוש אותו בעוז לא היה בי.
מצאתי נוחם בגידול הילדים שבאמת מילאו את לבי. עולם קסום של טוב ותום.
זוכרת שהיינו פעם יחד אצל הרב מ’, מומחה לאבחון בכף היד. וכשראה את כף ידי אמר בכאב: כמה שבירות, כמה… מה כל כך שובר את אשתך?
זו היתה שאלה מכאיבה. והרב לא חיכה לתשובה.
שאול היה נבוך מאוד, ואני ידעתי אז שהוא לא באמת אשם, גם אם השבירות שלי קשורות אליו.
אשה זקוקה לביטחון, לקשר יציב, לדעת שיש לה גב הנושא את עצמו ויכול גם לספוג אליו…
וזה לא מה שהכרתי. לא ביטחון, לא גב. למדתי אט אט איך לשאת את עצמי.
מתנת מיליון הדולר. לשאת את עצמי, להכיל את רגשותי, להיות אחראית לצרכים שלי.
אבל אז עוד הייתי בראשית הדרך.
בימים ההם לא ידעתי שגם אני בעצמי ראויה למרחב טיפולי, מקום להניח שם אותי בלי חשבון, לפתוח את כל הקלפים. רק היה ברור לי כשמש, בעלי טעון טיפול. נקודה.
לא מוכנה להמשיך ככה. עוד נקודה. ואני מוכנה לעשות הכל למענו. סימן קריאה.
ככה, עם אנרגיות של אמון בטוב, בריפוי, בתיקון, המשכנו במסע.
יש רפואה אלטרנטיבית, שרואה את שורש הדברים, לא רק סותמת חורים בחומרים.
בואו נבדוק את זה, אמא מעודדת. הומאופתיה קלאסית, יש שם מפתחות.
נו־נו, שאול מפקפק.
אני אומרת, שווה לנסות, מה נפסיד?
הגענו לקינזיולוג מומחה. המון כסף, נסיעות יקרות עד ליישוב מרוחק. שאול נבדק. המטפל אומר לי, בעלך יש לו תסמונת של מלכים. יושב על כסא רם ונישא, צריך שהכל יגיע עד אליו. ועוד הכביר במילים שלא כך כך הבנתי את ההקשר בינן לבין המצולם. נתן הדוקטור בקבוקון עם תמצית שקופה, סם חיים.
מטפטפים תחת הלשון בוקר וערב, שבוע שבועיים.
ודי. נמאס.
תעזבי אותי מהשטויות האלו. המטפלים האלה לא יודעים כלום. לא צריך כלום וזהו. נשקע בתורה הקדושה, עץ החיים.
*
שאול מאתגר את עצמו במבחנים לרבנות, אני אכבוש, אני אגיע לגדולה. תורה וגדולה. אני עונה אמן, מה אכפת לי.
למען האמת, קצת מלחיצה אותי הגדולה שהוא חולם עליה, למה כזה רחוק…?
חצי שנה נוספת מתמוססת לה מול התמהיל השקוף על המדף, נטוש, מזולזל.
תקופה שאני מתוודעת ביתר עוז לרגישות הגבוהה, לסף התסכול הנמוך, לאיבוד פרופורציות בארועים. פריט קטן שנעלם הופך להיות פיגוע, זירת מלחמה.
תקופה שאני מתכנסת לי בתפילה, פורקת את כאבי על קברי צדיקים. אנא בקשו עלינו רחמים.
שאול כל כך רוצה, אני מאמינה לו, הוא טוב ומתוק, אבל בכל פעם מחדש הוא נופל…
ואני סופגת את זה, והלב שלי שביר ונפיץ, ואני לא יודעת איך להגן עלי מהרוחות הסוערות שעוברות עליו, מאיפה הן באות בכלל, למען השם, רוחות רעות…
ואחר כך הוא מצטער, באמת מצטער על מה שהיה, כמו מתעורר מאיזה חלום בלהה, והוא מבטיח שזה לא יקרה שוב. הוא מבטיח ואני מאמינה.
אבל בתנאי שאתה נכנס לטיפול.
זה המחיר שהוא צריך לשלם על האמון שלי.
אני לומדת לא לוותר למען השלום, אחרי שהפכתי כמעט לקרבן על המזבח הזה.
לא משלימה עם התפרצויות כשהן מושלכות עלי, גם כשלא באשמתי, וגם כשטעיתי במשהו, אז מה? אין לכך הצדקה. למדתי איך לבטא את הפגיעות שלי באופן אחראי, ולא לבלוע, ולא לברוח כמו בהתחלה.
לא משלימה עם התפרצויות כשהן מושלכות עלי, גם כשלא באשמתי, וגם כשטעיתי במשהו, אז מה? אין לכך הצדקה. למדתי איך לבטא את הפגיעות שלי באופן אחראי, ולא לבלוע, ולא לברוח כמו בהתחלה.
ודרשתי טיפול.
למי תהיה הזכות להיות השליח הנכון, ריבונו של עולם?
רופא המשפחה המשיך לתת מרשמים בהתאם להנחיה של הדוקטור ההוא מרמת גן.
אך בד בבד אני מבינה שצריך ליווי זוגי, הדרכה, מקום לפתוח בו את מה שקורה בינינו. עם כל הניסיון לטייח ולמרוח ולהעביר על המידות.
זה לא קשור רק למידות, אומר קול שפוי בתוכי.
לשאול אין מידות רעות. יש לו נטיות, יש לו דחפים. לא תמיד יש לו שליטה על כך.
זו מערכת אחרת שחייבים להכיר, גם אם לא נעים.
*
אני עם תינוקת בידיים, הולכת לי בוכיה וחסרת אונים אחרי התפרצות מלחיצה שהושלכה עלי שוב, שלא באשמתי, בדירה שלא שלנו, באיזו חופשת בין הזמנים.
משהו קרה, לא זוכרת מה, אבל התגובה היתה כל כך חריפה ולא פרופורציונלית לארוע, שפשוט לקחתי את הרגליים והתינוקת בידי, והלכתי.
הלכתי לבית של אח שלי, שגר לא רחוק.
בכיתי שם, נשברתי לרסיסים.
אין לי כבר כח.
