קיץ ארוך מידי

מאז למדה להסתיר את הרגשות הפשוטים העולים בה, ולגשש קודם כל אם הבנאדם השני בכלל בקטע. הכישרון שלה לזכור אנשים לא היה כישרון אלא באג. הוא שם אותה בעמדת נחיתות מול האחרים, הם לא זכרו אותה בדרך כלל וגם לא היו מוטרדים מזה.

הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן.

תמכה את גופה בכפות ידיה והתרוממה. הידיים שלה היו מלאות אדמה והפנים שלה לחות. גם היא מתה ביום שמגי נפטרה. קצת. ואף אחד לא יודע. וחוץ ממנה, אף אחד לא מתאבל על מי שהיא היתה. ועל מי שהיא היתה יכולה היום להיות.

היא הסתכלה סביב על הבית שהתרוקן והתרווח, על הרצפה שהתגלתה כמו איזה פסיפס מתוך חפירות ארכיאולוגיות, על הילדים שהתרוצצו כמו עדר סוסי פרא במרחבים החדשים, ולא ידעה איך תגיד את המובן מאליו.

הדבר הראשון שהקביל אותה היה הריח. ענן של ריח שהכה בפניה. תערובת של עובש ואשפה שכבר התחילה להיהפך לקומפוסט ואמוניה שעלתה בגל מן השירותים, כאילו איזה כלב משוגע סימן לעצמו טריטוריה. ולכל אלה נלווה עוד משהו שלא ידעה מהו.

ואז כשיצאו מבית הכנסת, והן עמדו וחיכו לאבא ולבנים, ראתה את המודעה, על לוח המודעות בכניסה, לצד ההודעות על זמני התפילות ועל האזכרה לאשה המנוחה ע”ה, כאילו הוצמדה שם בשבילה, מנסה לתפוס את תשומת לבה: דרושה נערה לעזרה בעבודות הפסח.

היא יכולה לצאת מהבית כרגיל כאילו היא הולכת לסמינר, וללכת במקום זה למקום אחר. אולי תעשה את המסלול של פארק המסילה. תרד מתחנת הרכבת ועד מלחה ובחזרה, זה בטח ייקח לה את כל הבוקר. ואולי תשב בספריה. מזמן לא היתה בספריה. זה יהיה יותר מעניין מלשבת בכיתה.

אבל אם אלה החוקים של המקום הזה, היא תלמד אותם. היא תעשה דיליט על כל מה שהיא ידעה. על ההרגלים, על הזכרונות. תהיה מרוכזת בלהכיר את העולם החדש. הגשרים נשרפו מאחוריה, והיא תצטרך ללמוד להתמקם במקום החדש בלי להביט לאחור.

לפני שהם עברו לירושלים, אמא שלה באה לרבנית לשאול מה לעשות. והרבנית אמרה שהיא תלך אחרי בעלה ותהיה להם הרבה ברכה. היא שמעה את אמא שלה מספרת על זה לאחותה בטלפון. עכשו תהתה לעצמה אם הענין הזה של הברכה כלל גם אותה. ואולי תלך כעת לרבנית ותבקש עדכון של ההבטחה, כי אולי הרבנית לא הבינה שיש גם ילדים לארוז ולקחת.