היא לא נפרדה מכלום. לא מהחברות, לא מהמשפחה, אפילו לא מהחדר שלה. מהקירות, מהבית שגדלה בו. מהגינה ליד הבניין. מהשמים הנמוכים הפשוטים. מהנצנצים של הים. מכל מה שהיה החיים שלה לפני המפץ הגדול.
ארבע עשרה? נדהמה. שמעה פעם על משפחות גדולות כאלה, אבל זה היה נראה לה מין פנימיה, עם ילדים שמסתובבים בפיג’מות כל היום וסוחבים לחם מתוך השקית. צירה’לה היתה נראית מתוקה ומטופחת.
פעם חשבה שבית זה מקום של בני משפחה, מקום לאכול ולישון, מקום לגדול ולהכין שיעורים. אבל היום היא מבינה שזה בסך הכל סוג של קופסת שימורים. היום כל זה לא מספיק לה. מה זה אומר עליה?
והיא אמרה, לא טוב. חנקה את הבכי. יותר מדי פעמים היא צריכה לחנוק את הבכי. מה קורה לה בזמן האחרון. קיוותה שסבתא תקלוט לבד, בלי שהיא תצטרך לבכות. שתבין שלא טוב זה לגמרי איום ונורא.
עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק.
כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.
למה לא שמרה על הפה שלה. למה היתה צריכה להראות את החכמה הגדולה שלה. ומה היא עושה פה בכלל. הידיים שלה פתאום היו לה מיותרות ולא ידעה מה תעשה בהן. הרגליים שלה הסתבכו. בשביל מה בכלל באה? ללמוד היא יכולה לבד. כמעט מעדה כשהרמזור התחלף.
בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית.
עמנואלה נכנסה אליהן בכיתה ח’. היו לה פנים שחומות מאורכות ואף דק ומחודד ועיני שקד דבשיות, וגבות דקות שהתעקלו בצורה משעשעת כשהיתה זועמת. היא היתה צוחקת ואז מתרגזת תוך רגע ותכף נרגעת וכולן חשבו שזה נורא מתוק.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’