אחר כך נוצר צונאמי אנושי קטן כשכל השאר הגיעו בערך ברגע שלפני הצלצול, והספיקו לכתר את המקום שלה ולשאול איך קוראים לה ומאיפה היא באה ולמה וכמה אחים יש לה. פתאום הפרטים הקטנים והלא חשובים האלו שמו אותה במרכז העניינים.
אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.
ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד.
היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר, הם לא גנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’