עכשו חני וגיטי עסוקות כנראה בלפצות את מלי על המילים הרעות שהיא השליכה עליה. וללעוס את הדיבורים המשונים שלה. אולי אפילו האמינו לה. מואזין. פאריד אל־אטרש. מאיפה הביאה את זה. לרגע שוב לא יכלה שלא לכבוש צחוק.
כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.
למה לא שמרה על הפה שלה. למה היתה צריכה להראות את החכמה הגדולה שלה. ומה היא עושה פה בכלל. הידיים שלה פתאום היו לה מיותרות ולא ידעה מה תעשה בהן. הרגליים שלה הסתבכו. בשביל מה בכלל באה? ללמוד היא יכולה לבד. כמעט מעדה כשהרמזור התחלף.
בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית.
עמנואלה נכנסה אליהן בכיתה ח’. היו לה פנים שחומות מאורכות ואף דק ומחודד ועיני שקד דבשיות, וגבות דקות שהתעקלו בצורה משעשעת כשהיתה זועמת. היא היתה צוחקת ואז מתרגזת תוך רגע ותכף נרגעת וכולן חשבו שזה נורא מתוק.
אחר כך נוצר צונאמי אנושי קטן כשכל השאר הגיעו בערך ברגע שלפני הצלצול, והספיקו לכתר את המקום שלה ולשאול איך קוראים לה ומאיפה היא באה ולמה וכמה אחים יש לה. פתאום הפרטים הקטנים והלא חשובים האלו שמו אותה במרכז העניינים.
אבל היא רצתה להתחיל על נקי, בלי לסחוב דברים משומשים מקודם. להפוך לעצמה דף ביומן. לראות איך היא בלי כל האיקסים האדומים שמכערים את הדפים הקודמים. לשכתב לעצמה את ההיסטוריה.
ואחרי חודש של נסיעות תכופות אבא שלה אמר שהוא נגמר מזה. שהוא יהיה חייב להיות שם כל יום, לשקם את העסק, להגיע להסדר עם הבנקים, לתפעל את בית הדפוס כדי שיתחיל לכסות עלויות, ולהבטיח לסבא קיום בכבוד.
היא חשבה על כל הסיפורים של גדולי ישראל ששמעה בבית הספר, הם לא גנחו אפילו כשטרקו להם דלת של מכונית על האצבעות. אבל סבתא גנחה, בפנים מעוותות, בקול, בצורה מביכה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’