בין הזמנים

סַבָּא-אֶצְבָּעוֹת-מְחֻסְפָּסוֹת


בָּהֶן נִתֵּחַ מְנוֹעֵי מְטוֹסִים וְלָכַד נַחֲשֵׁי


מִדְבָּר בְּחוֹלוֹת בְּסִיס חֵיל הָאֲוִיר;


עוֹמֵד בְּמִטְבַּח הַבַּיִת בְּפַרְדֵּס-חַנָּה

מינה הפסיקה להדוף אותי עם קלישאות, והידע שלי הלך והתרחב. אמא שלי דאגה שאני חוזרת בתשובה. אמא של מינה דאגה שהיא מתחלנת. שתיהן היו רחוקות מהאמת. היינו עסוקות ועמוסות, לא היה לנו זמן לשקול טרנספורמציות מעשיות.

וְיוֹם אֶחָד


לְפֶתַע בָּטַל הַתָּמִיד


בִּלְתִּי נוֹדָע הִשְׁתַּכֵּן דֶּרֶךְ קֶבַע


בֵּין חוֹמוֹת הַהֲגַנָּה הַפְּרוּצוֹת

לשיטתה של מינה עדיף שיראו שקיים בך משהו משלא יראו אותך בכלל. לשיטתי עדיף שכל אחד יתעסק בעצמו ויניח לעולם לחיות את חייו. בכל מקרה, הגן הרצסיבי הפך דומיננטי והפוטנציאל הלא ממומש התפרץ בכוח אל הפועל, כופה עצמו על מינה בהתלקחות געשית.

אחר כך שוב נהיה שקט והוא לא אמר כלום והיא שמחה שהוא לא מנסה להרגיע אותה. היא שונאת שמרגיעים אותה כשהיא דואגת. והכביש התקפל מתחת לגלגלים ועמודי התאורה הכו בהם אלומות בקצב קבוע והם שתקו ככה עוד כמה צמתים ואז היא אמרה, על מה אתה חושב? והוא אמר, על זה שהייתי צריך לשמור עליך. לא שמרתי עליך. התחייבתי לשמור עליך ולא שמרתי.

משהו בתוכי מתקשח, קצות עצבי נמתחים בקוצר רוח. הבוקר הזה יקר לי מידי. אם זאבי מאחר את ההסעה, היום שלי מתחיל על צד שמאל: לנסוע איתו לחיידר ולחזור הביתה מותשת ואז לצאת לדואר בקצה השני של העיר.

מוֹטוֹת יָדַי פְּרוּשׂוֹת


אֶל הֶהָרִים


אֶל הַשָּׁמַיִם

מינה הוכתרה לאדריכלית סצנת ההומסקולינג, וכל ניסיון לקעקע את מעמדה נתקל בחומה בצורה של התעלמות מצד כל הנוגעים בסיפור. ההכתרה עשתה לה כנפיים והטלפון האישי של מינה המה מספרים ממחוזות זרים.

כל הזמן דאגו כולם שלא ישעמם להם. הזרימו ספרים ועיתונים. הציעו לבוא לבקר בליל שבת, והזמינו את עצמם לסעודה שלישית. בפינה קטנה ומקומטת בתוך הלב, גם היא דאגה. כל כך הרבה שנים לא היו שניהם לבד בבית בשבת.