בין הזמנים

אין לי בעיה להרפות מדברים. אני לא אמא שלי. אבל כשאני לא מבינה משהו אני לא עוזבת אותו. בחיים שלי לא שמעתי טיעון כזה. שמעתי, משעמם. שמעתי, לא אמין. שמעתי, רדוד. דל. צעקני. מלודרמטי. אבל נקי? ממתי ספר צריך להיות נקי? מה הוא, חדר במלון?

בְּאוֹר שֵׁשֶׁת יָמִים הוּשַׁבְנוּ


מְצֻוֵּי מַהֲלַךְ יוֹם


הוֹצִיאוּ נַפְשְׁכֶם מִסְּגוֹר


חַלְּצוּ אוֹרְכֶם מִן הָאוֹר

זוֹ הָיְתָה יְצִיאַת מִצְרַיִם


לֹא קַלָּה.


אֲבָל אַחֲרֵי כָּל הַמַּכּוֹת


וְהַצְּפַרְדְּעִים

מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהָבִין אֵיךְ אָדָם חֲסַר דְּמוּת


יָכוֹל לִהְיוֹת בֶּן דּוֹד שֶׁל עַצְמוֹ,


וּבוֹ זְמַנִּית סַבְתָּא, נֶכְדָּה, אַחְיָן וְחָמוֹת


ל אָבִיו שֶׁהוּא בְּעֶצֶם גַּם אִמּוֹ.

ככה יצא שפגשתי את מינה. והיא, אחרי שהבינה שאין איריס, הצטנפה לה בפינה במצח דאוג וניסתה להתרכז באחד התשבצים שלה. רציתי להרגיע אותה אז אמרתי שאני מעודכנת לגבי האירועים ושיהיה בסדר. היא הרימה את עיניה לרגע ואמרה, בעזרת השם. וחזרה לתשבץ. לא שאלה שום דבר. גם לא איך קוראים לי.

וביום ראשון הגיע חשבון חשמל מסמר שיער כי היה גשום והבוילר דלק, וביום שני כבר התקשרו מהבנק. ונעמי כבר מזמן מזמן השלימה עם כך שהיורש העשיר שלה לא ירש את יכולותיו הפיננסיות של סבו ובטח לא את רוח הקרב שעדיין פיעמה בזקן בקָרבו אל שנתו המאה. שלומי היה אברך משי הנועד לגדולות ונעמי נהגה בו אורך רוח וכבוד.

את עיקר הקושי פגש מכרנו במציאת מלאכה כשרה, קלה ונקייה. באמת היה רוצה לכלכל את בני ביתו בכבוד אבל שום הצעה קונקרטית לא התגלגלה לפתחו. משל למה הדבר דומה, לחנווני שחנותו ריקה. יושב החנווני ומצפה לקונים, בשעה שסוחר ממולח הימנו הציב עגלת סדקית בכיכרה של היישוב.

מסתבר שנשאתי את דברי הנלהבים באזני קבוצה אקראית של מטיילים. הקהל הקדוש שאליו שילחתי דברי שעט מכבר הלאה אל ארץ-הסנדויצ’ים-עם-נקניק-ומלפפון-חמוץ-ברוטב-חרדל-המובטחת.

מינה אומרת שהיא לא יודעת מה בדיוק הקפיץ לה את השאלטר. אני אמרתי לה, מינה אנשים מאבדים שליטה פה ושם. בדרך כלל בבית ולא בטבורו של יום עבודה אבל מאבדים. ומינה אמרה, לא אני. לא אני. ואני אמרתי לה שאם זו הפעם הראשונה שהיא מאבדת שליטה אז החיים שלה תותים.