בין הזמנים

מינה פתחה את הדלת בביטחון של אנשים שאין להם מה להסתיר, אבל הוויכוח עמד באוויר והעכיר את שדה הנשימה. עמדה שם הנציגה שמינה לא זוכרת את שמה כי תשומת הלב שלה היתה נתונה לרעשים שבקעו מחדר הילדים.

עַל פִּי תְּהוֹם הַשִּׁגְרָה


נִמְתַּח חוּט דַּק שֶׁל תִּקְוָה


אֲנִי עַל חַד-אוֹפַנִּי, אַתָּה עַל חַד-אוֹפַנְּךָ.


סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית הִשְׁתַּנּוּ

אני לא רוצה שילדי יגלו בדרך הקשה שאף אחד לא לימד אותם לשחות. אני לא רוצה שיחיו את חייהם בחרדה מכל טיפת מים. אני לא רוצה שילמדו על פרפרים דרך סיפורים על טבע שהם לא פוגשים. אני לא רוצה שיתמודדו עם נסיונות דרך תיאורי מקרה על התמודדויות של אנשים אחרים. אני רוצה לתת להם כלים לחקור, להרהר, לערער.

כשמינה גילתה שאני דוקא בסדר היא היתה קצת בשוק. היא לא תודֶה בזה. גם היום לא. אבל אני ראיתי. הבחורה החילונית מתנהגת יפה. הבחורה החילונית ישרה כמו סרגל. היא לא אמרה מילה אבל אני ראיתי. אני קוראת מחשבות דרך העיניים. אחר כך, כשכבר דברנו, אמרתי לה, מינה, תתמודדי. אנחנו לא רשעים כמו שסיפרו לך.

היא שרה שיר אחר מזה של הציפורים האחרות שהצטופפו מדי בוקר על שולי הגג וניקרו זו את זו בהמולה. הן נהגו לשיר שיר אחד עליז ופשוט שהחל תמיד בהי-לי-לו-לי, ומשחלפו הימים היו שרות אותו באדישות מה, לאמור כי יוסיף העולם להתקיים כל עוד יצמיחו ענפי השיחים די זרעונים לארוחת הצהרים.

ומינה אמרה, זה כל כך מעצבן. בכמה בתים חרדיים ביקרת שאת כבר יודעת לומר שפה זה לא כמו כולם? את יודעת כמה כבר שאלו אותי אם אני חרדית רגילה? מה יש לכם? פוגשים חרדית בלי קרניים ועם איי-קיו תקין ואופס, היא בטוח אחרת. ולמה? כי אתם תקועים בראש עם סטיגמה דפוקה.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַבָּט שֶׁלָּךְ עַל הַמִּלִּים,


יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּמַּבָּע. בְּמָה שֶׁבָּא


בְּשִׂרְטוּט הַתָּוִים. בָּאֱמוּנָה


אֵלֶיהָ אַתְּ מְכַנֶּסֶת אֶת הַמִּלִּים

דניאל אמרה, תגידי מה, נגגל. ומינה אמרה, כלום. אביא אתי מחר. ודניאל אמרה, איך אמרת קוראים לספר? ומינה אמרה, רמב”ם. ודניאל שאלה, רמב”ם כמו הבית חולים? וכבר הקלידה בשורת חיפוש, רמב”ם. ומינה צחקה. ואמרה, יש לרמב”ם הרבה ספרים אבל אין ספרי קודש באינטרנט.

ועכשו האישה לפי הלא-ספר יושבת בטיפול נמרץ והילד הראשון שלה שוכב לידה ומתנשם לתוך מכונה, והרופא אמר שאי אפשר לדעת אם הצנתור הצליח עד לעוד כמה ימים.