בין הזמנים

כי הוא הילד שלנו, יוסי. הוא ילד שמגיע לו להיות מתחת הטלית ולעלות לתורה ב”כל הנערים”, כמו כל ילד. הוא לא יכול לומר לנו מה זה עושה לו, אבל זה בטוח עושה משהו. אתה תקח אותו ותראה בעיניים שלו…

לִפְעָמִים בָּאוֹת קְשָׁתוֹת


מֵהַתְּהוֹם. מֵהַשְּׁתִיקוֹת


לַחְתֹּם עִגּוּל שֶׁל


מַיִם. לִזְרֹק עוֹד חוֹל אֶל

שלמה אמר לה תסעי. ככה מיד ובלי היסוס. היא חשבה שהיא לא שומעת טוב. מה תסעי. מי תסעי. מה פתאום אתה אומר לי תסעי. ושלמה אמר, אולי זו הזדמנות. והיא שאלה, הזדמנות למה. למה כולכם אומרים לי הזדמנות. ושלמה אמר, לתקן. הזדמנות לתקן. וככה גם לא תסבלי כל כך בלילות. והיא לא שאלה לאיזה תיקון הוא מכוון והוא לא אמר.

היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים.

הָלַכְתִּי כְּדֵי לָשׁוּב


לֹא מַתְאִים לִי יוֹתֵר חוֹר הַמַּנְעוּל


נִגְּפָה רַגְלִי בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל


הֵד מַשָּׂאִי חָזַר אֵלַי חָלוּל

איזו ילדה גידלנו, שהשם יעזור לנו. אם היא ככה עכשו מה יהיה כשתגדל. השאלה מתכדררת ביניהם. מה יהיה כשתגדל. איך תגדל. מי יגדל אותה. מי לא יגדל אותה.

השאלה מהדהדת במוחה, והיא מרגישה שהיא נהיית אדומה כמו הרימון. יש מצב שהיא מתפוצצת, ואלפי זכויות יתפזרו לכל עבר. אז זה מה שהוא רוצה? אשה מלאת זכויות אבל מנותצת לרסיסים?

אַל תַּפְנֶה אֵלַי


חָמוּד שֶׁלִּי


אֶת גַּבְּךָ


זֶה שֶׁטָּפַחְתִּי עָלָיו