ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל.
מבולבלת הייתה שלא כהרגלה. אולי, למרות גילה המבוגר, עוד תהיה שוב בהריון? תשעה חודשים תישא אותו בגבורה, ואז, תגדיל לעשות ותיתן אותו לחנה. אולם הרהורי שווא ידברו, זו הצעירה, כבר תלד לבד.
כּוֹפֵף רֹאשְׁךָ
בְּנִי
וְאַנִּיחַ יָדָי
יָמִין וּשְׂמֹאל
בִּלְטִיפָה
היא תלך לבד לחדר לידה. כולם ייאבקו בה. הילדות ינתקו אתה קשר, יתנכרו. יאשימו. היא תסיים את החיים זרוקה בבית מאובק, בודדה וגלמודה. היא תמות ואף אחד לא יידע. היא לא תחסר לאיש. ימצאו את הגופה שלה רק בגלל הצחנה. יגייסו מניין בתשלום ללוויה שלה.
מאז הערב ההוא, כששבה עם העגיל, היא לא הפסיקה למלמל את זה לעצמה בלופים, כמו מנטרה. אני טובי. אחראית למעשי. לא עשיתי שום דבר רע. הסימנים הבאים הגיעו בשטף, ברורים יותר, זועקים לכל מי שרק היטה אזנו. אני טובי! ככה טוב לי!
נוֹהֶגֶת בִּרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים
צְלָלִים רוֹחֲצִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת אוֹר
יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ לָנוּ בַּיִת אַחֵר
לָגוּר בּוֹ. לְגָרֵד
שִׁכְבַת יוֹם
הלילה בולע את רעם המדון המתגלגל ביניהם, את גרונותיהם האוזלים. החושך מכסה על עיניה הדומעות, על פיו המתעוות. היא מהדקת צעיף. הוא רוכס מעיל. מבטם פונה קדימה, אל הרכס שמעבר לעמק. לבם פונה לאחור, נובר כעסים ישנים, מנער אותם, מהפך בהם, נותן בהם סימנים.
רגע אני יושבת בהלם קפוא והעולם עוצר, ואז אני פשוט מוכרחה לראות מי הדוברת. אני קמה מכיסאי, מעיפה מבט חטוף לאחור. יעלי עומדת שם, הדורה כתמיד, מדברת עם נועה. ככה גיסתי מרכלת עלי עם בת הדודה שלה.
זוֹכֵר?
הָיִינוּ מְדַבְּרִים פַּעַם
קַוֵּי טֵלֵפוֹן נִמְתְּחוּ בֵּינֵנוּ, רוֹטְטִים בְּצִפִּיָּה
הַמִּלִּים הָיוּ מִתְגַּלְגְּלוֹת לְחֵיקֵנוּ
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’