בין הזמנים

נִשְׁמַת כָּל חַי,


תְּבָרֵךְ לְלֹא גְּבוּל,


אֱ-לֹהוּת גְּבוֹהַת הֶבֵּטִים.

סמדר אומרת שנגמר להן הזמן והיא מגלה שהצ’קים שלה לא נמצאים בתיק. שלמה. מתחשק לה לצרוח. סמדר אומרת שזה בסדר. שתשלם בפעם הבאה. היא לא רוצה בפעם הבאה. היא שונאת שנוגעים לה בתיק ושלמה יודע את זה. יום אחרי שהתחתנו מצאה אותו מחטט לה בתיק. הוא אמר שחיפש מפתח והיא אמרה שבתיק שלה לא נוגעים. בבקשה ותודה. שעה הם לא דברו. אחר כך היא בקשה סליחה והסבירה שוב שככה היא רגילה. בתיק שלה אף אחד לא נוגע. וכשהוא אמר שהוא לא אף אחד שתקה ולא אמרה כלום.

צלילים נשפכים אל אוזניה. שש ועשרים. שכחה לכבות אתמול את השעון המעורר. לשבועיים הקרובים אין לה צורך בו. לשם מה להתעורר כה מוקדם? היום כבר לא צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס. איזו תחושה מוזרה לפתוח אריזה ריקה של יום. אף הפתעה אינה מחכה לה בפנים.


גם ישראל קם, זו שעתו הרגילה לפגוש את הבוקר והוא לא משנה אותה. מרסק אבוקדו לצלחת. “את רוצה גם?” מברר. שוב הנימוס נתקע ביניהם. “לא תודה, עוד לא רעבה,” היא ממלמלת. תודה. בבקשה. סליחה. כל כך הרבה כלום רוחש סביבם.

בְּגִנּוֹת הַמִּשְׂחָקִים


עוֹמְדִים אֲרוֹנוֹת הַקֹּדֶשׁ


שׁוֹמְמִים


וּלְמַרְגְּלוֹתָם מִשְׁתּוֹבְבִים

וּבְלִבִּי


תָּאִים אֲפֵלִים


שָׁם נְמַקִּים פְּשָׁעַי


מְרַצִּים אֶת עָנְשִׁי.

היא היתה אשה מיוחדת. אף פעם לא חשבה על עצמה. התמסרה כל כולה לתורת בעלה. עבדה קשה כדי שיוכל לשבת וללמוד בשקט. אהבה לשתות בירה. היו לה המון תיקים ונעליים. היתה קונה גם כשלא היה כסף. אשה מיוחדת. נדירה. טיפלה בילדות במסירות. גם כשהיתה בדיכאון. ידעה להסתיר היטב את חטאיה. שמעה בסתר שירים לועזיים. אשה גדולה. אבדה גדולה.

כך נשארה להן החנות של ננסי, שהיו מעדיפות כנראה בכל מקרה. הספרים היו יד שניה ועלותם נמוכה, וננסי הרחומה אפשרה לא פעם ללקוחות להחליף ספרים ישנים שמאסו בהם בספרים שביקשו לקנות. ננסי גם לא ציפתה מכל מבקר בחנות שירכוש ספרים. יכולת לשבת ולקרוא, לדפדף כאוות נפשך, או אפילו רק לשאוף עמוקות ולהריח את הספרים שכיסו כל סנטימטר מהקירות, מהמרצפות העקומות ועד התקרה שמזמן לא סוידה.

כַּחֲלוֹף הַזְּמַן


אֲנִי יוֹרֶדֶת


עֲצוּמַת עֵינַיִם, לְמוּדַת מַדְרֵגוֹת


לְבֵית גְּנָזַי,

בִּגְדֵי שָׁנָה מִתְנוֹפְפִים


אֵצֶל חֶבְלֵךְ,


חֲצַר הָעִיר שׁוֹמֶמֶת.