מינה ברגר לא התכוונה – פרק י”ח

מינה לא שאלה את בעלה למה הוא לא סומך עליה. עברה הלאה וזהו. אמרתי לה, מינה, זה הבן זוג שלך! איך זה שאת לא שואלת אותו? ומינה אמרה, דבר ראשון זה בעלי. ודבר שני, אין לי מה לשאול. הוא צודק. אני לא אדע לחנך אותם לבד.
ממוצע 5 | 2 מדרגים

מינה ירדה מהרעיון די מהר. היא אמרה, אם בעלי לא סומך עלי, אני בטח לא אסמוך על עצמי. אני אמרתי, למה שבעלך יסמוך עליך אם את לא סומכת על עצמך? אף אחד לא יאמין בך יותר ממה שאת מאמינה בעצמך. מינה אמרה שלי קל לדבר. שאני גאון עם יכולות מעל הממוצע ולכן קל לי להאמין בעצמי.

שאלתי אותה מאיפה היא יודעת שאני גאון.

והיא אמרה, מה זאת אומרת. מכל מה שאמרת. ששמעתי שאמרת.

ואני שאלתי אם זה מספיק לה כדי לדעת שאני גאון.

והיא אמרה, כן.

ואני שאלתי אם ככה היא מאמינה לכל מה שאומרים לה.

והיא אמרה, למה שבנאדם יגיד שהוא גאון אם הוא לא גאון?

ואני אמרתי לה שהיא תמימה נורא ושאנשים משקרים מזיליארד סיבות. ושזה שהיא ישרה כמו פלס לא הופך את כולם לכאלה.

והיא אמרה, בסדר. אז אני לא יודעת. אני מאמינה.

אני חושבת שזו היתה השיחה האישית הראשונה שלנו. כלומר, גם קודם היו דיבורים שנגעו בעניינים אישיים, אבל מבחינת מינה כולם היו לצרכי עבודה. קו פרשת הקשר שלנו נמתח בחוות הבודדים ונמשך באחוות בודדות. בכל מקרה, זו היתה השיחה הראשונה ואני רציתי למשוך אותה, אז שאלתי את מינה למה היא מאמינה. ודניאל שיש לה נטיה להגיח ברגעים מכוננים גחה מאנשהו ואמרה, מה זה למה? את שואלת אשה דתיה למה היא מאמינה? ומינה אמרה, אני לא דתיה, אני חרדית.

דניאל שמחה שחזרנו בחיים מהחווה המפוקפקת. אמרה שאם היינו מתות היא היתה מתבאסת. מדי הרבה תחלופה בחנות ולמי יש כוח. ואני אמרתי, גם אנחנו אוהבות אותך דניאל, והלכתי לסייע לכמה לקוחות שחיפשו את לחזור הביתה של אביבה רמתי.

השיחה נקטעה אבל חוט המחשבה שלי לא. חיכיתי להזדמנות להניע את גלגלי השיחה מחדש. רציתי לספר למינה על טלי, המנטורית באקסלרטור ליזמיות צעירות. איך היא עמלה לגדל בנו עמוד שדרה. חבורת חנוניות עמוסות מוח ורפות ביטחון, מבועתות מנטל הציפיות והיְהָבים שהושלכו עליהן. איך עודדה אותנו להאמין בעצמנו. לזכור שאנחנו בנות מזל. שיש לנו הורים שמאמינים בנו וסביבה שמשקיעה בנו ודוחפת אותנו קדימה. הזמינה אותנו להשען על האמון החיצוני עד שנבנה בתוכנו חוסן פנימי.

חוסן. עמוד שדרה. ביטחון. כל הדברים הללו לא חסרו לי. אצלי הבעיה היתה שהאמנתי בעצמי יותר ממה שהאמינו בי. כלומר, שאחרים האמינו בי פחות ממני. וכשאני אומרת אחרים אני כמובן מתכוונת להורים שלי. מי חוץ מהורים רלוונטי לעניין הזה. אף אחד.

חוסן. עמוד שדרה. ביטחון. כל הדברים הללו לא חסרו לי. אצלי הבעיה היתה שהאמנתי בעצמי יותר ממה שהאמינו בי. כלומר, שאחרים האמינו בי פחות ממני. וכשאני אומרת אחרים אני כמובן מתכוונת להורים שלי. מי חוץ מהורים רלוונטי לעניין הזה. אף אחד.

ההורים שלי לא מאמינים בי. כלומר, הם לא מאמינים בגאונות, ומזה נובע שהם לא מאמינים בי. ההורים שלי מאמינים בעבודה קשה. בעיקר אמא שלי. היא לא ידעה מה לעשות עם הילדה שלא עובדת קשה ובכל זאת מצליחה. מוטטתי לה את אחד מעמודי התווך של הקיום. סתרתי את הסעיף המרכזי ברשימת האני מאמין שלה, הלא הוא החיים הם לא פיקניק. גם אחרי הסטארטאפ והאקזיט היא המשיכה לטעון שהכל היה עניין של מזל ושצריך שיהיה לי מקצוע נורמלי. שיזמות היא לא מקצוע, עובדה שאין תואר ביזמות. כלומר, אז לא היה. נראה לי שהיום כבר יש.

אמא שלי מדברת המון על האני מאמין שלה. זה משונה לאשה שלא מאמינה בשום דבר. כלומר, לא האמינה. היום היא אומרת שהיא לא נוקטת עמדה. שזה הכי קרוב לאולי יש משהו במה שאת אומרת, שאפשר לקבל ממנה.

מינה הסתובבה בדעת פזורה ובמצח חרוש. התקשתה להתרכז במשימות או בתשבצים. הנחתי שהיא פגועה מחוסר האמון של בעלה. אבל מינה לא נפגעה. היא האמינה לו. רק אחר כך הבנתי שהרצון הוא שהציק לה. לחץ לה כמו נעל חדשה. כמו בגד בגזרה לא מוכרת. גזרת הרצונות. הבגד הקודם כבר לא התאים למידותיה והחדש עורר בה אי נוחות. שלחתי אותה לחדר האחורי לסגור הזמנות ולעדכן מלאים ומצאתי אותה אחרי חצי שעה עם עיניים בוהות בכריכה של אביבה רמתי ועם אפס התקדמות במשימות.

אמרתי לה, בקשר לזה שאני גאון עם יכולות מעל הממוצע.

ומינה אמרה, תעשי לי טובה משואה. וזו היתה הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי.

ואני אמרתי, ובקשר לזה שקל לי להאמין בעצמי.

ומינה הרימה אלי מבט עייף ואמרה, נו מה.

ואני סיפרתי על ההורים הלא מאמינים שלי. ועל ההתעקשות שלי להאמין בעצמי. ועל ההצטרפות שלהם בסופו של דבר. כי כמה אפשר לא להאמין באדם שכן מאמין.

מינה שאלה למה אני מספרת לה את זה.

ואני אמרתי, בגלל שבעלך אמר לך, אין הווא מינה.

ומינה חייכה והסבירה לי מה זה אין הווא אמינא. והקמט שלה שכך קמעה.

ודניאל שבאה לבדוק לאן נעלמנו, הספיקה לשמוע את ההסבר ואמרה, נשמע כמו ה-NO WAY  של הגמרא.

ומינה צחקה ואמרה, בערך. משהו כזה. ומצחה התלום הפך למישור.

ואז הוסיפה, אם הוא לא רוצה אני לא אעשה את זה.

ואני שאלתי, למה? את חייבת לעשות כל מה שהוא אומר?

ודניאל אמרה, בטח. יש להם מצוה כזאת. אשה טובה שומעת בקול בעלה.

ומינה צחקה שוב ותיקנה, עושה רצון בעלה.

ואז אמרה, וזו לא מצוה.

ואני שאלתי, אז מה זה.

ומינה לא ידעה לענות.

  •  

לקראת הערב היא התקשרה. התנצלה על ההפרעה והסבירה לי בפירוט סבלני את הציטוט. אמרה, חשוב לי שלא תצא תקלה תחת ידי. החמאתי לה על השפה והיא אמרה שזה לא שלה. זו תפילה. היא מתפללת אותה כל בוקר לפני שהיא נכנסת לחנות. וזו היתה הפעם הראשונה שדיברנו בטלפון ויכולתי לשמוע את רעשי הרקע של החיים שלה.

  •  

מינה לא שאלה את בעלה למה הוא לא סומך עליה. עברה הלאה וזהו.

אמרתי לה, מינה, זה הבן זוג שלך! איך זה שאת לא שואלת אותו?

ומינה אמרה, דבר ראשון זה בעלי. ודבר שני, אין לי מה לשאול. הוא צודק. אני לא אדע לחנך אותם לבד.

ואני שאלתי, אז למה הבאת אותם?

ומינה שאלה, את מי?

ואני אמרתי, את הילדים שלך.

ומינה שאלה, לאן?

ודניאל שצותתה כהרגלה אמרה, המנהלת, דתיים לא מביאים ילדים, הם יולדים אותם.

ואני אמרתי, בסדר. למה ילדת אותם?

ומינה אמרה, את שואלת אותי למה ילדתי את הילדים שלי?! מה זאת אומרת למה? את חיה בעולם שבו לא מתחתנים ולא יולדים ואני צריכה להסביר למה אני חיה כמו שצריך?

ומינה אמרה, את שואלת אותי למה ילדתי את הילדים שלי?! מה זאת אומרת למה? את חיה בעולם שבו לא מתחתנים ולא יולדים ואני צריכה להסביר למה אני חיה כמו שצריך?

ואני אמרתי, דבר ראשון, זה שאני אולי טועה לא מאפשר לך להשאר בלי נימוק. ודבר שני, אני בסך הכל שאלתי למה ילדת את הילדים שלך אם את לא מסוגלת לגדל אותם, אז תעני לי על השאלה.

ומינה אמרה, מתי אמרתי שאני לא מסוגלת לגדל אותם?

ואני אמרתי, אמרת שאת לא מסוגלת לחנך אותם.

והיא אמרה, לחנך זה לא לגדל.

ואני אמרתי, תסבירי לי את ההבדל.

  •  

ברדיו דיברו על מינה ברגר. כלומר, על מוכרנית ברשת של המדינה שהטיסה ספר אלמוני לראש רשימת רבי המכר.

אני לא מאזינה לרדיו. גם לא אף אחד שאני מכירה. חוץ מההורים שלי. כלומר, אמא שלי. פעם בשעה חוצה את הבית קולה של ישראל מירושלים. היא שומעת ואבא שלי נאלץ. אם לרדיו עוד יש רייטינג, זה כנראה בזכותה. אבא שלי אומר שלחדשות אין מה לחדש כבר לפחות עשור. שאם מבקשים לדייק יש לכנותן ישנות. אמא שלי אומרת, גדעון, אני מעשנת פאסיבית שלך כבר שלושים שנה, אז אתה תסבול את הרדיו שלי. והוא סובל ולפעמים גם אני, וככה יצא ששמענו כולנו שיש שיחות שלום, מה שאומר שעדיין אין שלום. ושהממשלה שוב לא הצליחה להעביר את התקציב ושבגדול הכל אותו גרוע כמו לפני שעה. ואחרי שעדכנו שגם מזג האוויר ללא שינוי עברו לתכנית חינוך בתרבות או תרבות בחינוך. אני לא זוכרת. ואמא שלי הושיטה יד לסגור את הרדיו, אבל אז המגישה אמרה שלום לאביבה רמתי. אז אמרתי לה, חכי אמא. אל תכבי.

  •  

מספרי סיפורים מושכים לעתים את חבל הארץ הזה אל מעבר לגבולותיו. מותחים את יריעת המחשבות וההגיגים ושוכחים את משתמש הקצה שאומר, הכל טוב ויפה, יפה מאד אפילו, אבל תנו לי גם עלילה.

כשמספרים סיפור לא מספרים רק מה היה. תיאור טכני של השתלשלות אירועים אינו סיפור, הוא דיווח. סיפור טוב חייב לקום מן הכרונולוגיה הפשטנית וללכת אל המקום שבו נֶהֱרִים רעיונות ונולדות תובנות. להמריא מאדמת הסיפורת אל מרחבי הספרות ולהביא איזה שאר רוח. מצד שני, מספרי סיפורים מושכים לעתים את חבל הארץ הזה אל מעבר לגבולותיו. מותחים את יריעת המחשבות וההגיגים ושוכחים את משתמש הקצה שאומר, הכל טוב ויפה, יפה מאד אפילו, אבל תנו לי גם עלילה.

לשמור על האיזון הזה, זה לא פשוט. במיוחד כשיש לך נטיה לנמק כל הווה באיזה עבר ולתבל כל אמירה באיזו תובנה. אבל יש מצבים שהדברים קורים כל כך מהר וכל כך סוער שהדרך היחידה לספר אותם היא פשוט לספר אותם. בלי לעצור ובלי להסביר ובלי לפרש כלום. רק לספר.

יש אירועים שאם את לא חלק מהם את אומרת, אין סיכוי. התרחשות שאם את לא רואה בעיניים ושומעת באוזניים את אומרת, אין הווא אמינא.

מה שקרה בהמשך הוא דוגמא טובה למצב כזה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן