קשה לתאר את תחושותי, כשאני מבינה שאני קודחת מחום. שילוב של בהלה מזה שאני חולה וקודחת מחום במדינת עולם שלישי, ושל אכזבה מזה שסביר להניח שלא אוכל לעלות על רכבת במצב הזה. לכל זה מתווסף אושר אדיר, עצום עד להתפקע, שמחה טהורה, כי החום הזה ישחרר אותי. מנלי, מהחלומות שלי, מהתכניות שלי, מהטאג’ מהאל.
בפושקר גם חוויתי, לראשונה זה כמה שנים, תחושת חופש מסחררת, שיכולה להתפרש אל מעבר למסלול החיים הרגיל שלי שאליו כבר התרגלתי ועל מרצפותיו אני מרגישה באיזשהו מקום מחויבת להמשיך ללכת. כאילו נזכרתי שבאמת הכל אפשרי, שאני לא חתומה על שום חוזה עם אף אחד, שיש עוד אופציות לחיות
כששאלתי אותו בכנות של גובה עיניים, אם הוא באמת חושב שהפסל בצורת פיל ברא אותו, ברא משהו, ולמה הוא ממשיך להקטיר לו קטורת, נאדו הניד בראשו, כאילו שאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה
נאדו שייך לקאסטת הבראהמינים, קאסטת הכהונה. אביו רופא איורוודי, אמו לא מוזכרת בסיפוריו, והוא מתעתד לנסוע בקרוב להתאחד עם אהובתו, אורטל, בארץ הקודש של היהודים. הוא גם מזמין אותי לסיור בבית הוריו, לחוויה הודית אותנטית, ומראה לי תמונה של אורטל
ובאותו רגע משהו מקסמו של המעמד נגוז בחזה שלי, ואי נוחות עמוקה מתפשטת במקומו באיברי. העדנה שבין יותם וג’אנווי, שאמורה לפי כל כללי המשחק לגעת בנימי נפשי העדינים ביותר, מסבה לי כאב במפרקים. אני אוספת את עצמי מהמחצלת ונפנית לכיוון חדרי.
נועה מסתכלת אלי בעיניים טובות ונותנת לי פתק למסור לביילא. היא בטח גם אומרת לי כמה מלים צידה לדרך, ואולי דוחפת לי לידיים עוגת שמרים אחת, אבל הכל מתערבל לי בראש, ואני מרגישה חנוקה, ונושמת לרווחה באמת רק כשאני מתיישבת על הדרגש שלי, והרכבת מתחילה לאט לאט לנוע
והנה, כשאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שסולם הערכים שלי הוא לא יהודי הארד קור. ונראה לי שהוא מעולם לא היה. ומה שחיפשתי, ומה שכמהתי אליו, ומה שרציתי שיקרה לי בחיים בכלל לא קשור ליהדות, שאיפות כמו של כולם. הייתי יכולה להיות כל אחת באותה מידה.
צביקה גם היה פשוט מסביר לי את הסוגיות מתחילתן ועד סופן, כי בשבילו המהלכים הלוגיים הסבוכים היו כמו חיבור וחיסור לשמיניסט. ואני ישבתי שם ושקלתי ברצינות לתת לו לשאת אותי לאשה, כי כבר שכחתי איך זה כשמישהו אחר הוא המבוגר האחראי.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’