
אוקיאני – פרק מ”א
היא ידעה כל כך חזק, שהידיעה נאחזה בדמה והתפשטה לכל איברי גופה, מובלת יחד עם החמצן לכל תא ותא. הידיעה פשתה בה ללא שליטה והשרישה שורשים, וידיעה כמו ידיעה, היתה לגמרי בלתי ניתנת לעקירה.
היא ידעה כל כך חזק, שהידיעה נאחזה בדמה והתפשטה לכל איברי גופה, מובלת יחד עם החמצן לכל תא ותא. הידיעה פשתה בה ללא שליטה והשרישה שורשים, וידיעה כמו ידיעה, היתה לגמרי בלתי ניתנת לעקירה.
כמעט באורח אוטומטי אני מתחילה לשיר, קולי כלי מיומן שבוקע מהגוף שלי משל היה גרמופון, לא מחובר באמת לכל האפרטוס הרגשי או החשיבתי. כך שרתי כל נפאל וכל הודו, זה היה מנהג המקום בכל מקום.
אבא קם, מהדק את הסינר המשובץ המגוחך שלו לגופו, ונכנס חזרה למטבח. אני הולכת למיטה, ורק בבוקר, אל מול מזווה מבריק מבינה שאנחנו כבר בח’ בניסן, ועוד חמישה ימים בדיקת חמץ.
“מה שקרה…” בגלל שעברה אולי חצי שעה מאז השאלה, דביר כבר לא באמת מצפה לתשובה ולכן לוקח לו כמה שניות לקלוט שאני בכלל מדברת אליו. “מה שקרה הוא שאני כבר לא בודדה.”
השליחים בדלהי הם זוג צעיר, שמספרים לי מיד עם הגיעי סיפור גבורה על איך בהריון של הבכור אחת מהפרות במיין באזאר נגחה בבטנה ההריונית של השליחה. אף אחד מהם לא יודע אז שבקרוב ממש היא כבר לא תהיה, ולא בגלל פרות הודיות אלא בגלל טילים עזתיים
אני יודעת שאני נפרדת מהודו מבלי שבכלל ירדתי לסוף דעתה, מבלי שהבנתי משהו ממנה. נפרדת מהטיול על פנטזיות ההליכה לאיבוד שלו. כלומר, זה לא שלא הלכתי. הלכתי ועוד איך. הלכתי והלכתי והלכתי, ורק אני יכולה להגיע לכזאת רמה של איבוד בכל כך מעט זמן, ואז פתאום להפסיק, בום טראח.
אני עומדת מחוץ לחדרו של הרופא בזמן שהוא מנסח מכתב שחרור. על מכתב השחרור מופיע המשקל החדש שלי אחרי חודשיים של ישיבה בבית חב”ד ואכילת צ’פאטי ולכן, במלוא הכנות, אני לא מעוניינת לראות את מכתב השחרור שלי.
מוזר לי שוב ללכת במסדרונות בית חולים, ועוד יותר מוזר לעשות את זה בלוקיישן כל כך אקזוטי. החלוק שלי חסר לי באופן שכמעט מחניק אותי. שכחתי איך זה להיות בצד הזה של המתרס.
“איפה שאמרתי לך שאהיה. רמת אביב.” לא יודעת איך אפשר להרגיש כזה דבר רק מקול ומנשימה ממרחק אלפי קילומטרים, אבל פתאום הוא נשמע לי אחרת, פתאום הוא נשמע לי כמו שאני מרגישה את עצמי מבפנים.
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’