אנה קרא-איוונוב

האם הסיפור מבוסס על התנסות אישית? למה אבא של רוני כל כך סגור? מה כתב אביתר לרבי כשהיה בהודו? אתם שאלתם, הסופרת ענתה.

הכיור, גם הוא, כמנהגו בקודש, עולה על גדותיו. ידית הדלת עדיין לא מתוקנת. אביתר נרדם בתנוחה עוברית על הספה, מחבק אל חזהו את הרמב”ם היומי. הוא נראה מותש, אמיתי, מציאותי, שנות אור מכל פנטזיה רומנטית. אדם אחר מהבחור באלבום.

“רוני מתחתנת.” הוא אומר את זה בכזו נימה סרקסטית, שאני אומרת לעצמי שהוא בטח חושב שזו איזו סגולה של דוסיות מתפלפות להגיד שהן מתחתנות בכאילו, כדי אחר כך להתחתן באמת.

“אנחנו ננהל עכשיו שיחת ‘איך אתה רואה את שולחן השבת שלך’?” אני מחייכת רחב. “זהו, הידרדרנו סופית לשידוך קלאסי?”

ארבע שעות אחרי אני אורזת את תשרי אתי ועולה על מונית שלוקחת אותי לשדה התעופה. במקום הפרידה הטקסית שחיכיתי לה ושמתוך היכרות עם עצמי היתה אמורה להיות שם, האריזות והסגירות והנסיעה עוברות עלי בעננה מעורפלת, כי אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אביתר ועל האם יסכים לראות אותי אי פעם שוב.

“אז מה שלומך?” הוא שואל. אני מתלבטת לרגע מה לענות. מצוין, ברור, מה יכול להיות שלומי בסיטואציה הבנאלית לגמרי והיומיומית הזאת. בסוף היו גביניות במאפיה ואכלתי אחת ועכשו אני מצטערת על כך עד עמקי נשמתי.

פייגי דיברה עם המשפיע שלו. עם מי מצוות הישיבה שהגיע גם הוא לתשרי. עם חברים שלמדו אתו. עם אשתו של אחד הרבנים שהיתה מארחת את הבחורים הרבה לסעודות שבת. כל זה נעשה ברצינות תהומית ומדוקדקת, כאילו לא הייתי נפגשת אתו גם אם היה מסתבר שהוא סוכן של אל קעידה או שודד בנקים למחייתו.

אני מוכנה לכאוב, אני אומרת לנרות המרצדים, אני מוכנה לקחת את הסיכון לאבד. אני מוכנה למה שצריך ובלבד שאזכה להגיד לו את כל מה שהיה לי להגיד לו, ועוד המון דברים אחרים. ולשבת לידו ולנשום את האוויר שהוא נושם יום אחרי יום אחרי יום.

אני מציצה עליה מבין חרכי האצבעות. בטח שהציעו לה שידוך. כזאת יפה וחלומית הילדה הזאת. אי אפשר להפסיק להסתכל עליה. שום לאות אין בה, שום היסטוריה לא חקוקה בפנים.