אנה קרא-איוונוב

אוקיאני – פרק י”ג

אבל אוהד היה שם בפשטות ובתמימות, ודיבר אתי על מוסדות החינוך שמתאים לי שנשלח אליהם את ילדינו לכשנתחתן, ואני הסכמתי כמה פעמים להתחתן אתו כי כבר היה לי לא נעים, רק ביקשתי ארכה עד שירד קצת העומס בחיים שלי.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק י”ב

איש השלג הוא אותו איש שלג לכאורה, ויש לי קילומטרז’ של אולי שעתיים וחצי אינטראקציה אתו בסך של הכל, אבל משהו בו שונה לי לחלוטין. הוא עומד מולי, מעביר משקלו מרגל לרגל, ונראה נבוך, מצב נפשי שבכלל לא שיערתי שקיים אצלו בגוף.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק י”א

בוקר אחד התעוררתי מצרחות של שמוליק, שלא היו דבר יוצא דופן, אבל הפעם הן נמשכו הרבה יותר זמן מהרגיל. כשהצצתי בעדינות לחדר ההורים, גיליתי שאבא יצא כבר לשחרית, ושמוליק עומד ליד המיטה של אמא וצורח כהרגלו שהוא רוצה שוקו, אבל אמא משום מה לא מסוגלת לקום מהמיטה כדי להכין לו.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק י’

את מבקשת ומתפללת ושואלת פעם אחרי פעם שאלוקים יראה לך את הדרך שהוא רוצה שתלכי בה. אבל ככל שזה נוגע לך יכול להיות שהוא משך אותך כבר אלף פעמים, ואת עדיין נשארת על עומדך, לועסת מסטיק

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ט’

באוטובוס לאתר הבאנג’י יש כמובן קליקה ישראלית. ואנחנו כמובן מדברים על דא ועל הא. וההוא הגיע הרגע מסין, וההוא נגן גיטרה משגע, וההיא ממש מפחדת לקפוץ ואני, תעזבו אותי כבר בשקט בפנים, ומבט מתעניין על הפנים. אני מרגישה כמו סבתא שלהם, למרות שמפרידות בינינו גג ארבע שנים.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ח’

“כל השיחות כאן, במזרח, הן כל כך… כל הקשרים כמו נועדו להיפרם. הם מתחילים עם ודאות הפרימה בסוף, ואז כאילו נעים לאט לאט אל עבר הפרידה, באיזה מסלול ידוע ומתוכנן מראש. ולכן הם לא אמיתיים מההתחלה. מתייחסים אל הכל כאל משהו זמני, הרפתקה… לא אמיתי. את מבינה?”

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ז’

ישבתי וארזתי את התיק של הנסיעה הזאת, ישבתי והתפללתי וקיוויתי בתוכי שאני לא אחזור לעולם, או שאני אחזור מישהי אחרת, כי עם המישהי הזאת אני כבר לא יכולה עוד.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ו’

אני תופסת את אחד השאלים הענקיים שקניתי, מתעטפת בו כמו בטלית, ומטעימה הברה הברה: אשר (אונקולוגית) קידשנו (חלוק רופאים לבן) במצוותיו (עין כרם) וציוונו (עידן) להדליק (שמוליק) נר (בית) של (פסיפלורה) שבת (אמא) קודש.

המשך קריאה

אוקיאני – פרק ה’

אני נשרכת אחרי האירופאים הפוסט־מודרניים שלי במדבר, מה שזה לא יהיה שעישנתי כבר ממזמן התאוורר מתוך המוח שלי, ואתו גם כל האומץ והשובבות. זה מזכיר לי את מסע סיום הקורס בצבא. חשוך וקר, ויש הרים מסביב, ואני עדיין סובלת מפיגור טופוגרפי עמוק, ככה שלא אבין עוד עשר מטר מאיזה כיוון בכלל הגעתי, ומעל הכל, שבת היום, שבת.

המשך קריאה

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן