עצירה. תחנה. העיניים יורדות לקרוקס הדהויות שלי, שנמצאות עלי רוב הזמן מתחת לג’ינס, כאילו זה מה שייתן לי תחושה של בית בתוך המולת העיר הבינונית בגודלה. הן לא לגמרי נוחות לי כבר, כי כמויות אדירות של קוצים ממקור לא ידוע התיישבו בתוך כל גומחא מפלסטיק. בכל צעד הן דוקרות את רגלי מבעד לגרביים העבים, ועדיין אני לא יכולה לוותר על נוכחותן המנחמת של הקרוקס בצבע בורדו שליוו אותי בכל כך הרבה נקודות בעלות משמעות.
האוויר הצלול של תשרי נותן לירושלים מראה אחר לגמרי משאני רגילה. היא מאבדת באחת את הפונקציונליות שלה ונהיית רכה ונוסטלגית, כאילו נחלאות יצאה מגבולותיה והתפשטה על פני העיר כולה, מן הקצה אל הקצה. העוצמה של הרגעים הקטנים האלה היתה משכרת פעם, באמת. הייתי יכולה לאבד את עצמי בתוכם ולחשוב שאני מאושרת. למשך תקופה ארוכה אפילו ניסיתי שכל החיים שלי לא יהיו אלא רצף של הרגעים הללו, כדי שלא ארגיש שיש מכלול של מציאות ממשית שאני צריכה לחזור אליה. אבל עכשיו הרגעים הקטנים הללו, על אף שיכולתי להעריך את יופיים, כבר לא עושים לי כלום. אני מנסה לשווא לעורר את מנגנון ההתרגשות הקמאי שלי, ושוב ושוב אני נוכחת לדעת שהוא התקלקל.
האוטובוס מתחיל להאט בסיבובים של עין כרם. הייאוש הקטן שאוחז בי כל פעם שאני מתקרבת לבית החולים, אין די לתאר אותו. כל התנועה של השנים האחרונות היתה לכאן, זה מה שרציתי ובשביל זה עבדתי. מדי בוקר, בשגרת המסקרה על הריסים והסוואת המאמץ על ידי הג’ינס הדהוי והקרוקס המונומנטליות שלי, באיסוף השיער על הראש כי זה פותח את המצח; מדי בוקר נעתי להיות הכי טובה, יותר מוצלחת מכולם, יותר מוצלחת ממי שרציתי להיות כמותם בנערותי, ותמיד עיני נשואות לעין כרם, כי יותר סטטוס מזה אין. אני נהנית כל כך כשהקוקו המרושל והמראה החצי־נערי גורמים לאנשים לחשוב שאני עובדת מזנון, ואז אני עוטה את החלוק הלבן, כורכת הסטטוסקופ על צווארי כמו ענק יהלומים, והכח בידיי.
מדי בוקר נעתי להיות הכי טובה, יותר מוצלחת מכולם, יותר מוצלחת ממי שרציתי להיות כמותם בנערותי, ותמיד עיני נשואות לעין כרם, כי יותר סטטוס מזה אין. אני נהנית כל כך כשהקוקו המרושל והמראה החצי־נערי גורמים לאנשים לחשוב שאני עובדת מזנון, ואז אני עוטה את החלוק הלבן, כורכת הסטטוסקופ על צווארי כמו ענק יהלומים, והכח בידיי.
היום שמעון המאבטח לובש חולצה חדשה שנראית מגוהצת ומאווררת ואני לא טורחת להסתיר את פליאתי על התפקוד הגבוה הזה, שלא אופייני לאיש הדכאוני והמוזנח בדרך כלל. אין זה כי אם שמעון מצא לו אשה, אני לוחשת לעצמי, והמחשבה הזאת נוסכת בי כמה דקות של שקט. בחדר ההלבשה של בית החולים הוא כבר מופר על ידי ההמולה האופיינית, וכשאני יוצאת עם החלוק, אין אפילו זיכרון של השקט אלא המהום אינסופי של דיבור, שאוחז איפהשהו בלה במול ומלווה מדי פעם על ידי קולות סירנה רחוקים.
החודש, באורתופדית ילדים, משעמם לי עד אבדן שפיותי, ורק המראה של עידן שמופיע מדי פעם במסדרונות המחלקה משאיר לי מוטיבציה כלשהי בכלל לטרוח ולקום בבוקר. הוא עובר על פני תמיד באגביות ונראה עסוק מאד, עד שהוא מרים את הראש ושולח לעברי מבט שובב ומחייך, ובגלל שאני פחות או יותר הבן אדם היחיד בכל הדונמים של עין כרם שעידן מחייך אליו, זה גורם לי להרגיש כל יום מחדש קצת כמו העם הנבחר.
את עידן הכרתי עוד כשאני הייתי בשנים הפרה־קליניות והוא כבר היה בקליניות, שנתיים מעלי ליתר דיוק. התנדבנו ביחד פעם בשבוע באונקולוגית ילדים, בעיקר בייעוץ ובהרגעת ההורים שנעו לאטם מהכחשה לכעס, וכן הלאה על פני כל שלבי האבל. עידן דוקא אהב לשבת עם הילדים עצמם, אף שזה חרג לחלוטין ממסגרת תפקידו הרשמי, ולספר להם על התיאוריות של הוקינג. כשהדיון היה מגיע לרובד התת־אטומי הוא לרוב היה זונח את המאמץ ומפנה את השיחה לכיוון של רובוטריקים שבדרך כלל הוכיח את עצמו פורה הרבה יותר מקודמו. החלק המדהים היה, שכל פעם מחדש הוא היה מנסה את הוקינג, כאילו ציפה בסופו של תהליך לדוג לפחות איזה גאון קטן אחד, עטור במשקפיים ובולט בגודל הגולגולת המרשים שלו על רקע שאר הילדים הקרחים.
כשהגעתי לשם בפעם הראשונה, וההורים עוד לא הספיקו להגיע, שמעתי אותו מסביר לילדה שמנמנה שראשה עדיין היה עטור שיער על הקבוע הקוסמי של איינשטיין. הילדה שאלה אם הקבוע הקוסמי היה קיים לפני שהעולם נברא, ועידן ענה לה שהקבוע הקוסמי אולי בכלל ברא את העולם. כשהילדה הקטנה שאלה איך, הוא אמר לה בפנים רציניות ומכוונות מטרה, “על ידי גיאומטריה.”
לא יכולתי להתאפק ומהצד הוספתי, “ואוריגמי.”
עידן הביט בי בהפתעה, שכן מעולם לא ראה אותי קודם, ובאותו רגע ברית קטנה וצינית נכרתה בינינו.
זה המשיך בפגישות השבועיות שלנו, מחליפים הערות שהצחיקו בעיקר אותנו מעל לראשי הילדים שהיו בטוחים שכל תשומת הלב הזאת מיועדת להם ורק להם. כשהבנתי בשלב מסוים שכל העניין שלי בכיוון האונקולוגי וכל הכוונות שלי להיטיב עם הילדים הקטנים התחלפו ברצון חד ומכלה לראות את עידן, וכל מחשבותי נעו אל עבר הרגע הנכסף שאכנס למחלקה, היה כבר מאוחר מדי. הסוציומט החביב הזה השתלט על התודעה שלי. בהתחלה זה נשאר בגבולות המרפאה, אבל ערב אחד החלטתי עם עצמי בנחישות של קמיקזה שהיום אני מזמינה אותו ללכת לאנשהו. ישבתי מולו במבואה של אונקולוגית, הרגשתי שהדם אוזל מהפנים שלי והיכולת שלי להגיד כל דבר נהיר שהוא כבר איננה, עד שבנס מופלא הפקק השתחרר ואני פלטתי את ההזמנה החלושה שלי כמו כדור תועה מרובה מקולקל. עידן לא התרגש, רק חייך.
צריך להבין מה זה אומר שהוא חייך אלי, כי עידן לא נטה לחייך לאנשים. עיקר יחסי הגומלין שלו הסתכמו בדיאלוג אינטנסיבי, שבדרך כלל לווה בגבות מכווצות, או הערות ציניות שהגיעו עם הבעת גיחוך מלגלגת. חיוך בכלל לא היה בתפריט, והייתי כל כך המומה כשנוכחתי לדעת שהשיניים שלו ממש ישרות ויפות, שהייתי בשקט כמה דקות אחרי שהוא חייך ורק עיכלתי את האינפורמציה החדשה הזאת בזמן שירדנו לחפש את האוטו שלו בחניה.
עידן מעולם לא נסע בתחבורה ציבורית. זה לא שהוא לא ידע להגיע לתחנת אוטובוס או לתפוס מונית במקרה הצורך. הוא פשוט לא היה טורח להוציא את עצמו מפתח ביתו אם זה לא כלל שינוע עצמאי מנקודת המוצא (קרי, החדר שלו בבית הוריו) אל נקודת היעד, תהא אשר תהא. הקטסטרופה הגדולה ביותר עבורו היתה כשהבין שאין שום דרך לחנות בעין כרם צמוד למחלקות עצמן. הוא החל מערכת יחסים מורכבת עם מערך הפיקוח של בית החולים, כשחנה במקומות של אמבולנסים, של ראשי מחלקות, ופעם אחת אפילו של דיקן הפקולטה לרפואה. היה קשה לבלבל בין הרנו הקצת מעוכה שלו לבין הטויוטה ההיברידית של פרופסור בלובשטיין, אבל זה לא ממש הסעיר את רוחו של עידן, ובטח שלא הפריע לתכניתו העיקרית – לא ללכת יותר מחמישים צעדים מנקודה אחת לחברתה, באשר הן.
עד שנפגשנו באוטו לא החלפנו הרבה מלים, ורק כשיצאנו ברוורס מהיר מדי לטעמי מהחניה של האחות הראשית, הסתכלתי עליו בריכוז ואמרתי, “נראה לי שזו פעם ראשונה שחייכת אלי”.
“באמת?”
“כן.”
“וואללה. חשבתי שלפני שבועיים כשהבאת לי את המחקר הישן ההוא על ניתוחים קורטיקליים חייכתי גם.”
“גיחכת. גיחכת אלי ואמרת שניתוחים קורטיקליים הם הדבר הבא ברפואה קוסמטית.”
“אני עדיין עומד מאחורי זה. תחשבי מה זה, כמה נגיעות באזורים המוטוריים ויש לך הליכה של דוגמנית.”
כך או כך, החיוך של עידן פתח תקופה חדשה ביחסינו, שהתאפיינה בחוסר סימטריה בולט.
לפעמים הייתי מנהלת בינינו דיאלוגים דמיוניים שבהם הוא ניגש אלי ושואל אותי מה העניינים כי נראה שיש משהו קצת מוזר בינינו לאחרונה, ואולי עובר עלייך משהו, ואני הייתי עונה לו בטח שעובר עלי משהו, עוברים עלי הרבה משהואים, אני כל כך כל כך שמחה ששאלת סוף סוף, כי ברגע שאגיד משהו בקול רם העוצמה שלו תפחת, כי כשזה גולמי ולא ניתן לתמלול זה הולך ותופח לממדים של מפלצת. תודה ששאלת. אתה עובר עלי.
אבל אז קרו כל כך הרבה דברים, דברים קשים של עונה גשומה, שלא השאירו מקום בינינו, והכמיהה הלכה והצטמקה, עד שנשארה רק כגלעין קטן בתוכי, תקוה יוקדת ובלתי ניתנת לכליון בשום נסיבות חיים, קפסולת כיסופים סגורה וחתומה.
*
בקיצור, בעומק האורתופדית אני לובשת את החלוק הקצת מקומט שלי, יוצאת למסדרון, נושמת עמוק ונכנסת לחדר של ד”ר פיין שמכווץ גבות עבותות מעל למשהו דמוי מאמר. הוא מלחלח את אצבעותיו בלשונו לפני שהוא מעביר עמוד ומשרה בי נוסטלגיה, כי אני לא בטוחה אם הוא מזכיר לי את סבתא שלי זכרונה לברכה או איזשהו דימוי כללי שיש לי בראש על הזדקנות לא חיננית. לוקח לו כמה דקות לקלוט שאני בחדר, ואז הוא מרים אלי עיניים דומעות קלות.
“כן?”
“אהמ, ד”ר פיין, רציתי לדבר אתך על משהו.”
“כן?”
“קוראים לי רוני, רוני לוין, אני סטאז’רית כאן…”
הוא קוטע אותי ורוכן קדימה בשולחנו.
“כן?”
“אני, אני לא ממשיכה ישר להתמחות…”
“חבל.”
“כן, ואני, לכן אני טסה, די בסמיכות לסיום הלימודים. תהיתי אם אפשר להקדים לי את המבחן המחלקתי בכמה ימים? זה פשוט ממש ממש יעזור לי מבחינת זמנים ו־”
“למה את לא ממשיכה ישר להתמחות?” נדמה לי שאני מזהה שאריות של מבטא יידישאי בדיבורו.
“מאד רציתי, אבל אני לא מרגישה טוב כבר כמה חודשים…” אני מנחמת את עצמי בזה שזה רק שקר חלקי. “התייעצתי והמליצו לי לנסוע לפרק זמן מסוים לשהות באקלים טרופי.” כאן אני כבר משקרת לגמרי, אבל למען השם, איך החבר המלבין הזה יבין את הצורך הבלתי נשלט שבוער לי בעצמות עכשו להיות בכל מקום שהוא לא כאן ושמעולם לא שמעו בו על סטטוסקופ?
“את יודעת שיש הטוענים שאזורים מסוימים בבקעת הירדן יכולים להיות מוגדרים כסמי־טרופיים?” הוא מסתכל עלי בעניין, מצפה לתגובה ואז מחליט שלא. “אבל זה בטח לא מספיק טרופי. ולא מספיק רחוק.” כאן הוא קורץ לעברי. “אז למתי להקדים לך את המבחן? ומה הם הסימפטומים העיקריים של תסמונת התעלה הקוביטלית?”
“אהמ… אז למתי להקדים את המבחן או את התסמונת?”
“הא בהא תליא,” הוא אומר לאט ובטון חצי פדגוגי וחצי מסתורי, ככה שקשה לדמיין אותו יותר מרוצה מעצמו מאשר ברגע הזה, שהצליח לשזור בשיחה בינינו ביטוי בארמית באופן כל כך נון־שלנטי שאני בחיים לא אנחש שזה בגלל שהחצאית־מכנסיים שלי מסגירה שאני מתנחלת והוא רוצה להראות לי שלא רק מתנחלות משכילות יודעות ארמית, אלא גם רופאים מזדקנים שהסבא שלהם היה רב בקרפאטים עוד בשלהי המאה התשע־עשרה.
“נימול אצבעות, חולשה בכף היד, בפרט האצבעות הרביעית והחמישית… שימוש מופחת בסלולרי גם נחשב? שמתי לב שגברת מאירסון בחדר 6 כמעט הפסיקה לגמרי עם הסמארטפון פשוט כי כואב לה לקפל את המרפק, ואפילו הילדים שלה אומרים שהם לא ניהלו אתה שיחות כל כך ארוכות ומשמעותיות לפחות שנתיים, ככה ש־”
“בסדר, בסדר. לכי לד”ר מרגוליס, תגידי לה מתי את טסה, ותגידי שאמרתי לקבוע את הבחינה לשבוע לפני. שתספיקי לארוז. צפרא טבא!”
אני מחייכת לד”ר פיין הנצחי, חמוד כזה, שנראה כאילו גירדו אותו מבול של תקופת חומה ומגדל, ונכנסת לחדר של אילנה, שבדיוק מדברת בטלפון. אני מתיישבת בכבדות על הספה שלה, כשהגוף שלי גולש מטה מטה, עד שאני כמעט שוכבת. היא מרימה את הפנים החדות שלה, ושמה יד על השפופרת שלא ישמעו אותה, מחווה קצת מיותרת כי תמיד שומעים. “מה?”
“את מסיימת?”
“תכף. תעשי לך קפה.” אני קמה בכבדות וניגשת לתמי 4 האדום הבוהק שנח בחדר שלה ליד הכיור. ממלאת לעצמי כוס חומה וריחנית, מוסיפה חלב מהמיקרו־מקרר שלה ומתיישבת באותו מקום, גולשת מטה, ומסתכלת עליה באופן שאותי אישית היה מעצבן. לבסוף היא מנתקת ונפנית אלי.
“נו, מה?”
“פיין הסכים להקדים לי את הבחינה.” אני מחייכת. היא מחייכת בחזרה. “אז אני צריכה את זה, נגיד, לשבוע האחרון של אוגוסט.”
“אוקיי. תמסרי לאבא שלך שהוא חייב לנו עוד מאתיים חמישים שקל לפיתוח התשתיות! לא תשכחי?”
“לא, אילנה’לה. תודה.” כל כך מוזר להיות באותה מחלקה עם ד”ר אילנה מרגוליס, אחת מהחברות הפועלות ביותר של הוועד הפועל ביישוב שלנו. אני זוכרת אותה בתור ילדה, אז עוד עם כיסוי ראש מלא, מטפחת מעוצבת ומגולגלת על ראשה, משכנעת את אמא שלי בלהט לשלוח את דביר לבית ספר החדש ביישוב ולא לבית ספר ביישוב השכן
“לא, אילנה’לה. תודה.” כל כך מוזר להיות באותה מחלקה עם ד”ר אילנה מרגוליס, אחת מהחברות הפועלות ביותר של הוועד הפועל ביישוב שלנו. אני זוכרת אותה בתור ילדה, אז עוד עם כיסוי ראש מלא, מטפחת מעוצבת ומגולגלת על ראשה, משכנעת את אמא שלי בלהט לשלוח את דביר לבית ספר החדש ביישוב ולא לבית ספר ביישוב השכן, שנחשב ותיק ואיכותי הרבה יותר, כדי לחזק את גאוות היחידה היישובית. היא דיברה בהמון רגש, פיסות רוק ניתזות מפניה הנאות והחלקות באופן שכבר אז היה נראה לי לא שייך לגילה. עכשו היא לובשת בנדנה, העור שלה עדיין חלק, והשאיפה העיקרית בחייה, אחרי מציאת פתרון מניעתי לשחיקת סחוסים, היא להעביר צינורות גז מתחת ליישוב, כך שלא נצטרך יותר להשתמש בבלונים. המועצה האזורית לא התלהבה, כי זה סתם היה נראה לה עוד פתח לפיגועים חבלניים ובזבוז כסף. אילנה התעקשה ולבסוף – אחרי שיחות טלפון יומיומיות, שהיא לא התעצלה לנהל בהפסקות הצהריים הקצרצרות שלה – תהליך הבנייה החל. כמובן, כעבור שבוע היה נסיון חדירה ליישוב דרך הצינורות החדשים שבהם עדיין לא זרם גז. הצינורות הוגדרו מפגע בטחוני, ועכשיו אילנה מגייסת כספים מכל חברי היישוב כדי להביא את הסיפור הזה לבג”ץ, מהלך שהיא ממשיכה לקרוא לו “פיתוח תשתיות”.
אני יוצאת החוצה למסדרון של המחלקה וקשה לי להאמין שהנה זה הולך להיגמר בקרוב. שנים ארוכות של הליכה בתלם, של מימוש חלומות שלא אני חלמתי, של כניעה לסמלי סטטוס דהויים ושל חיים למען העתיד הרחוק, שעם כל יום רק הולך ומתרחק.
אני עוצרת בקפיטריה הראשונה שנקרית בדרכי, קונה לעצמי אייס קפה, ובאצבעות רועדות כמעט מחייגת לעידן.
“כבר אכלתי,” הוא נוהם לשפופרת.
“תקשיב, אני חייבת שתבוא רגע. אני ליד הקפיטריה של מזל, בכניסה הדרומית.”
“אבל כבר אכלתי.”
“נו בוא כבר. ברצינות.”
“טוב.”
5 תגובות
מרתק!
מסופר כ”כ יפה בגוף ראשון. ממש מעביר את הרגשות.
מחכה לפרק הבא!
וואו.
מיוחד ומעורר עניין.
מחכה מאוד להמשך!
מאוד מאוד יפה נותן חשק לקרוא! זה כתוב בצורה ממש יפה. אני ממש מחכה לפרקים הבאים 😁🙃
אהבתי מאוד!!👍♥️♥️♥️
וואו כתיבה מהממת.
אנה קרא איוונוב היא פסיכולוגית חרדית מקצועית
וזה רק מחזק את התחושה שלי שהולך להיות פה סיפור מבטיח.
אבל אז קרו כל כך הרבה דברים, דברים קשים של עונה גשומה, שלא השאירו מקום בינינו, והכמיהה הלכה והצטמקה, עד שנשארה רק כגלעין קטן בתוכי, תקוה יוקדת ובלתי ניתנת לכליון בשום נסיבות חיים, קפסולת כיסופים סגורה וחתומה.
יש כאן דילוג על פרק חיים שמאוד מרתק אותי…