כשהחג יוצא אני כבר בהיכון, עוברת על הרשימה שלי פעם אחת אחרונה, מתקלחת מהר, ולובשת את הג’ינס ואת חולצת הקפוצ’ון הירוקה שהחלטתי כבר לפני חודשיים שאני אלבש ביום של הטיסה. מהדקת דברים אחרונים לתיק, שקית ענקית מלאה בטישיו, וספר שאני הולכת לאבד אחרי שבועיים בדיוק, אבל אני עוד לא יודעת את זה. אני עומדת שם, טיפות קטנות מטפטפות מהשיער האסוף על התרמיל הענק שלי, שכמובן ממש לא מתרגש מזה כי הוא חסין מים וחסין רוח ומשרה סביבו אווירת ביטחון כאילו הוא חסין גם פצצות מימן. השקעתי חודשים ארוכים בתכנון התיק הזה על כל פרטיו ופרטי פרטיו, כי הוא הולך להיות הבית שלי, המלווה הקבוע היחיד בתכנית הגרנדיוזית שלי ללכת לאיבוד במזרח הרחוק. אני עומדת מעל התיק ורוכסת ליתר ביטחון בפעם האחרונה את אחד מרוכסניו הרבים. התנועה של היד שלי פתאום נראית לי אטית נורא, ואני מבינה שאני מתרגשת כי אני באמת הולכת מפה.
אבא מתעקש בכל זאת שנעשה הבדלה, ואחרי הבדלה חפוזה אני נותנת חיבוקים עוד יותר חפוזים לשילת ולשמוליק שעומדים נבוכים בסלון, ומודה לשמים שתמר על משפחתה המורחבת יצאה אפילו לפני. דביר לא נראה באופק, אבל אני מרגישה שכבר נפרדנו ממילא ומתחילה להוריד את התיקים שלי לאוטו של אבא.
זה שחרור עצום, הירידה הזו במדרגות, כי רגעי פרידה תמיד עינו אותי באופן יוצא מן הכלל. יש משהו ברגעים האלה, מתוק ומבחיל בו זמנית, שגורם לי לעשות כל מה שאני יכולה כדי להימנע מהם. המגע האחרון בטרם המגע מנותק נראה לי מיותר, כי הוא לא עוצר את היעדר המגע שבא לאחריו, ורק משאיר סימן צורב בבשר – פה היה מגע שאיננו עוד.
למטה, אבא מתניע את המכונית ומתחיל לנסוע. אבא שותק. האמת שממש ממש רציתי לקחת מונית שירות, אבל אבא התעקש לקחת אותי בעצמו כדי לשתוק לי בדרך את כל מה שהיה לו לשתוק.
למטה, אבא מתניע את המכונית ומתחיל לנסוע. אבא שותק. האמת שממש ממש רציתי לקחת מונית שירות, אבל אבא התעקש לקחת אותי בעצמו כדי לשתוק לי בדרך את כל מה שהיה לו לשתוק. אני יושבת בשקט, ראשי נשען על החלון וקופץ יחד עם קפיצות האוטו, לחיי מוצמדת לזכוכית הקרה. כשמרחוק מופיעים האורות הרבים של מסלולי הנחיתה, אני מפרידה את לחיי מהזגוגית ומוציאה את הסידור הקטן שלי והמרופט, שבחמלתי כי רבה קניתי לו מעטפת מבד באחד מביקורי בסיני. אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות, כי ערבית אני לא מתפללת, וכל שאר הדברים שיש בסידור לא רלוונטיים עכשו. אני מהדקת אותו בידי ומפנה מבט לאבא שמבטו נח על הכביש בנחישות של ילד שעושה דוקא.
“אני אתקשר כשאני אנחת בדלהי.”
“בסדר. תתקשרי לפלאפון. לא יודע איפה אני אהיה.” אבא מרים אצבע ומיישר את משקפיו על גשר אפו.
אני רוצה להגיד עוד מלא דברים, אבל אני מרגישה שהחלל ביני לבין אבא דחוס כל כך שאין לי סיכוי לדחוף לשם אפילו עוד אות, אפילו שווא נח, קל וחומר מילה שלמה. כבר שנים שאנחנו אוגרים מלים שלא נאמרו בחלל הזה, ויש בינינו הסכמה דוממת ומדממת שבהן אנחנו לא נוגעים. אני לא בטוחה אם הוא התחיל להתהוות לפני או אחרי שאמא נפטרה, אבל המציאות שלו עכשיו נוכחת בחיים שלנו עד כדי כך, שאני תוהה ביני לבין עצמי אם אי פעם היה זמן שדיברנו כמו אנשים רגילים, מבלי להרגיש שכל מילה יכולה לרסק.
כשאנחנו מגיעים לטרמינל, אבא עוטה על עצמו עליצות עסוקה, רץ להביא לי עגלה כדי להסיע את התרמילים שלי – הגדול, על תקן ארון, והקטן, על תקן כספת. הוא מפנה את מבטו החביב־כי־אני־בלחץ אל הבחורה הכאילו־רצינית ששואלת אותי אם ארזתי בעצמי ומבקש שיאפשרו לו להמשיך אתי עד שלב בדיקת הדרכונים. אני ממש ממש רוצה שהוא ילך כבר הביתה, כי גם ככה הפרידה הזו התארכה יתר על המידה, ואני רוצה להיות אחריה, ובעיקר להיות לבד ולעכל את כל מה שקורה לי. אבל קשה לעמוד בפני החביבות האומללה של אבא, כפי שהבחורה הרצינית נוכחת לדעת במהרה. היא נותנת לו לעבור, מבלי לתת דעתה שארזתי ודייקתי באריזה ימים כה רבים, שבינתיים כל אחד היה יכול להניח כל דבר שהוא בתוך אחד מכיסיו הרבים של התרמיל שלי.
משום שתרמילים סוררים לא נוסעים אל עבר המטוס על סרט נע כמו מזוודות מחונכות, אני זורקת את התרמיל שלי לתוך מעלית מיוחדת, וכעת בלוויית תיק הגב שלי ואבא שמסרב להרפות אני נעה אל עבר דלתות ביקורת הדרכונים, מקווה ומייחלת שמאבטח רחום כלשהו יבקש כבר מאבא שלי לעצור. בדלתות המשותפות האחרונות שלנו אבא נראה פשוט הלום, אפאתי. אני מסתובבת לתת לו חיבוק אבל הטפיחה הרפה על גבי מבהירה לי שזה לא נגמר עדיין.
“תשמרי על עצמך, תשתדלי להתקשר מדי פעם. הדרכון שלך עלייך?”
“כן, אבא’לה.”
“ואל תשכחי להתקשר מדלהי. לפלאפון.”
“טוב.”
“ותכתבי מיילים. יש לך את המייל הצבאי של דביר?”
“כן אבא’לה.”
“ותיזהרי, טוב? שמעתי המון סיפורים מלחיצים. את יודעת שנועם, הבן של שפרה הורוביץ, שבר רגל באחד מהטיולים שם? ולקח שבוע עד שגיבסו לו! עד עכשו הוא קצת צולע.”
“אבא די.” אני מאמצת חיוך, נותנת לו עוד חיבוק ומתחילה להתרחק ממנו. מרחק אינסופי, התנועה הזאת שבין חיבוק, קרבה מקסימלית, לבין מעבר לצד השני של דלתות שבהן הוא לא יכול לעבור. הוא עומד ומסתכל עלי, כי, לא נעים להגיד, הדלתות האלה שקופות. אני כמעט רצה אל עמדת הבידוק הבטחוני השניה, כי אולי אלך לו לאיבוד בתוך ההמולה ואהיה חופשיה. מקפידה שלא להסתובב אחורה. קחו כל מה שאתם רוצים – נעליים, משקפי שמש, חגורה, קחו הכל, רק תנו לי להתרחק מפה כבר. גלאי המתכות, כמו שער אל יקום מקביל, מעביר אותי למציאות שבה אני באמת לבד.
האמת, שחוויית הפרידה הכי חזקה שלי מהארץ היתה טמונה בסנדוויץ’ אבוקדו, או ליתר דיוק, בנבטים הדקים שהוא הכיל. אחרי נחיתת ביניים בארץ אירופית קרה שנמשכה בדיוק שעה וחצי, ואחרי ההתרגשות שבעלייה למטוס עם מיטב אוכלוסיה עטוית טורבנים הודיים, נרגעתי קצת והבנתי שאני ממש רעבה. כיוון ששכחתי להזמין לעצמי מנה כשרה, ואני בכלל לא בטוחה שהאופציה הזאת היתה קיימת לכתחילה, החלטתי לנסות למצוא לעצמי משהו לאכול בתיק. בטרמינל אכלתי את הסנדוויצ’ים שאבא הכין לי בתוכחה שקטה בבית, מורח את הקוטג’ בתנועות של אלימות מודחקת. זו היתה הדרך שלי לעזוב את גבולות הארץ נקיה מחובות כלפי הבית. אבל עכשו, במטוס, נזכרתי שקניתי לעצמי בקפיטריה בשדה תעופה ליתר ביטחון סנדוויץ’. כשהוצאתי אותו הסתבר שאחרי שעות בתחתית תיק הגב שלי הוא הפך למשהו עיסתי, שלא בהכרח נראה אכיל. הרעב הוריד את הרגישות שלי לאסתטיקה, ולכן נטלתי את ידי בשירותים הקטנים של המטוס, התיישבתי חזרה במושב שלי ונגסתי בזהירות בעיסה, שהוחזקה בחתיכה אחת רק הודות לפלאי הניילון הנצמד. זו היתה חוויית טעם בלתי נשכחת. האבוקדו שהתחמם המס את הלחם שסביבו, והנבטים טוו מעין קן בפנים, וזה היה טעים באופן יוצא מגדר הרגיל, והרגיש ביתי, ובדיעבד סימל סוף של תקופה, כך שעד היום אני קונה נבטים דקים בתקווה סמויה.
*
היי כולם!
אני בקטמנדו עכשו, אחרי יומיים אינסופיים של טיסה דרך קייב ודלהי, שאפשרה לי להשתתף בדיאלוגים גאוניים.
הנה דוגמא:
אני (רואה את ההודי הראשון שעולה בקייב): אוי, הנה הודי!
בחורה ישראלית: כן, נראה לי זה התינוק שלהם שבכה.
אני: לא, נראה לי זה של האשה החרדית.
בחורה: טוב, מה אני מבינה, הראשים שלהם מכוסים, בשבילי זה אותו דבר.
אני: היא בטח הגיעה לקבר של רבי נחמן, זה איפשהו פה בסביבה.
בחורה: מי הוא? אף פעם לא שמעתי עליו.
בקיצור, אני פה בשבת, בבית חב”ד כנראה. פגשתי כמה בנות חמודות ושכרתי אתן חדר.
אחרי זה, בראשון כנראה, אנחנו נוסעות דרומה, לפוקארה. מקווה ששם נתחיל להתארגן לטרקים.
מטורף פה – הרעש, הצבעים, הריחות. יש לי חדר ממש חמוד עם כל רכסי ההרים מביטים אלי מהחלון.
שבת שלום ונשיקות,
רוני
*
הטיסה שלי נוחתת בדלהי, ואני מובלת, יחד עם נוסעים אחרים שדלהי היא רק תחנת ביניים עבורם, לחדר המתנה מחניק, מלא בשקי שינה פרושים על הרצפה, וכורסאות ישיבה הבנויות באופן כזה שלא משנה מה תעשה לא תצליח להגיע בתוכן למצב מאוזן. על כמה כורסאות יושבים־שוכבים שני צרפתים, שניהם מאובזרים מכף רגל ועד ראש במיטב ציוד הטיולים שניתן בכלל להעלות על הדעת, לשניהם תספורות אופנתיות אך גבריות (אחד בחום ואחד בבלונד), לשניהם מבט מתנשא וקריר, כי הם יודעים, בדיוק כמוני, שציוד הטיולים שלהם הוא הכי הכי ושהם יוכלו להנפיק סלפי כזה שאין לי מה לחלום עליו בכלל. אני לא ממש חולמת על סלפים, כי הפלאפון שלי נשאר בבית, אבל הם לא יודעים את זה, ומבטם העז טומן בחובו את כל הלייקים שהם הולכים לחלוב מהסיטואציה הזאת.
אני מסתובבת על הצד ומנסה לישון, אבל נורא לא נוח לי, הידית המטופשת של הכורסא לוחצת לי על הבטן, הספר שלי לא מעסיק אותי, היומן שלי לא מצליח להעסיק אותי גם הוא, ואני הולכת להתקשר לאבא, ומתחרטת על זה כבר בצלצול הראשון שבוקע מתוך האפרכסת.
“הלו?” כמה תקווה. אבא שלי תמיד מצפה שישועה כלשהי תגיח מתוך שפופרת הטלפון שלו.
“אבא.”
“רוני! כל הכבוד שלא שכחת. נחתת?”
“כן.”
“הכל בסדר?”
“כן, אבא.”
“את זוכרת שעדיף לא לגעת בדברים שם, נכון? שמת משהו על האפרכסת לפני שהצמדת אותה לפנים?”
“כן.” אני מצמידה את הפלסטיק החשוף של השפופרת חזק יותר ללחי שלי.
“טוב, אז תשמרי על עצמך ותתקשרי אלי מקטמנדו, בסדר?”
“טוב, אבא.”
כאילו אני לא ביבשת אחרת. כאילו לא נסעתי לקצה השני של העולם כדי להתאוורר ממנו. כאילו אני תופסת טרמפ מהגבעה הצרפתית ועוד עשרים דקות אני בבית. כאילו כלום.
אחרי שאני מנתקת את השיחה אני נכנסת לעוד קרב חסר תוחלת מול כורסאות הישיבה, שלא מוכנות בשום פנים ואופן לוותר על התואר הזה. אני שוקעת במחשבה שלי, כדרך להימלט מהדיסקים המעונים בעמוד השדרה ומהבדידות שקפצה עלי כך ללא אזהרה, בדידות שחיכיתי וייחלתי לה זה זמן.
האופציה של מזרח הופיעה לה יש מאין, לפני לא הרבה זמן. לא באמת רציתי את זה אף פעם, וחייתי יפה מאוד עם העובדה שלא עברתי את כל טקסי ההתבגרות הישראליים הטיפוסיים כולם. ואיכשהו עכשו, בגיל עשרים ושש הטרי שלי, מתוך חיים מסודרים וברורים כבר, מצאתי את עצמי עורגת למשהו אחר, משהו רחוק. לא הייתי בטוחה אם אני הולכת לקראת משהו או שמא אני בורחת, אבל בין כך ובין כך, להישאר במקום כבר לא יכולתי. זוכרת את עצמי עומדת בצומת רחל אמנו־עמק רפאים ואומרת לעצמי – אני לא יכולה לחזור לכאן עד שלא תעבור לי תחושת המיאוס העמוקה, זו לא דרך להסתכל על העיר המופלאה הזאת.
אחד מהסטודנטים של השנים הקליניות, שבדיוק היה אתי אז במחלקה והיה מומחה גדול לטיולים, הסביר לי בדיוק מתי, איך ולאן לנסוע, ושלח לי רשימת ציוד טנטטיבית, ואני התכוננתי אל הלוגיסטיקה של הטיול הזה בכזו אנרגיה מטורפת, כאילו הרגשתי שאם רק אקנה עוד גאדג’ט אחד ב”למטייל”, אזי בוודאי כל הטיול הזה יקבל משמעות קוסמית, עמוקה, ואני אוכל להיות סופסוף בן אדם אחר.
אני מתעוררת (ניצחתי את הכורסא!) בגלל הכריזה באנגלית עילגת שכל הנוסעים הממשיכים לקטמנדו צריכים לרדת לאולם ההמתנה לטיסה, שהעלייה אליה תחל בעוד כשעה. מותשת, אני גוררת את עצמי ואת תיק הגב שלי (התיק הענק מועבר אוטומטית, חמסה חמסה חמסה, אל הטיסה הבאה) אל האולם המדובר. כשאני רואה ספות אדומות קטיפתיות, יאות לאולם מלכותי אולי, ממלאות שורות שורות את מרחב ההמתנה, אני כמעט דומעת, נשכבת בנעלי מטפסי ההרים החדשות שלי על הספה תוך התעלמות ממבטיהם החצי נדהמים חצי מבוהלים של העובדים ההודים, ונרדמת עמוק עמוק, עד שמישהו, אולי אחד מהצרפתים האנטיפתים, נוגע קלות בכתפי ומודיע לי שהחלה העלייה למטוס.
*
הדבר הראשון שמפעים אותי בהגיעי לקטמנדו הוא הקוסמופוליטיות המוחלטת של החלל הקטן של שדה התעופה. בתור המאולתר לבדיקת דרכונים אני עומדת מאחורי בחור ישראלי, בחור בריטי, ובחורה מטזמניה. קודם כל, אני לא מבינה מה יש לה לבוא לכאן אם היא כבר גרה בטזמניה, אבל אני שומרת את המחשבות האלה לעצמי.
הדבר הראשון שמפעים אותי בהגיעי לקטמנדו הוא הקוסמופוליטיות המוחלטת של החלל הקטן של שדה התעופה. בתור המאולתר לבדיקת דרכונים אני עומדת מאחורי בחור ישראלי, בחור בריטי, ובחורה מטזמניה. קודם כל, אני לא מבינה מה יש לה לבוא לכאן אם היא כבר גרה בטזמניה, אבל אני שומרת את המחשבות האלה לעצמי.
הדבר השני שמפעים אותי הוא הבלגן הלא ייאמן, בלגן שאנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו במקומות ציבוריים־ייצוגיים. המבנה עצמו, התורים, ביקורת הגבולות, הכל נע על הסקאלה של בערך. משדות התעופה המוארים והמינימליסטיים בהגזמה של העולם המערבי, שמנסים למכור לך כל הזמן משהו בצורה מתוחכמת, אני משתגרת למבנה ברמה של בית ספר יסודי בדימונה, שאיזה סבא חביב יושב בו על שרפרף ומאמץ את עיניו לשווא אל מול הדרכונים שלנו, באופן שברור שלא יכול להיות תחליף למשקפיים.
כשאני יוצאת סופסוף ממבנה שדה התעופה, ועדיין לא שדדו וגם לא כייסו אותי, אני מרגישה תחושת הישג. אני מתחילה במשא ומתן משולהב עם אחד מנהגי המוניות, עד שאני קולטת שאנחנו מתווכחים עכשו על ארבע אגורות, ואני נכנסת למונית שלו. אני אומרת את צמד מילות הקסם שלימדו אותי רבותי, והנהג חוזר עליהן כמו תוכי מאושר, בעיקר כי הוא יודע בדיוק לאן אני רוצה להגיע, ואולי כי זה גם לא ממש מפתיע אותו.
“בֵּת קבאב, בֵּת קבאב!”
אני מגיעה לבית חב”ד ומניחה שם את הדברים.
מיד אחר כך, כמובן, אני הולכת לקנות שאל.
2 תגובות
מבני בתי הספר בדימונה ובדרום נראים לא פחות טוב ואולי טוב יותר ממקומות אחרים בארץ.
די עם הקלישאה שאם זה דרום משמע מיושן, מוזנח ולא מתקדם. זה חוזר על עצמו הרבה בספרות בווראציות שונות וזה ככ לא נכון. ככה מהנדסים לאנשים את התודעה כאילו הדרום הוא חבל ארץ אומלל עם תושבים דומים..
כאחת שגרתי בדרום,
יש בדום איזו שלווה.
גם בבאר שבע המפותחת ועיר באמת יפה מאוד היום.
יש פינות מדבריות, מבוגרים שנולדו אי שם,
יושבים בנחת ומשחקים שש בש\שח מ.. תלוי בארצות המוצא..
תושבי המרכז לא יבינו את יופיו של הדרום.