אוקיאני – פרק ד’

אני מתכוונת ללכת לחפש גסט־האוס, אך טרם אני מספיקה לצאת, פנימה מסתערות שלוש עלמות חן, שלפי חוקי הדתיים השלובים הבין־לאומיים עולות תוך חמש דקות על כך ששתיים מהן מכירות לפחות שלושה קרובי משפחה שלי מדרגות קרבה שונות, ואז הן מזמינות אותי לשכור אתן חדר.

הדבר שאני הכי זוכרת מאותו הערב הוא החושך בשירותים. אולי בגלל הפסקת החשמל, אולי משום שכך זה תמיד שם. השילוב המופלא של חושך ושל שירותים ללא אסלה שאת מצבם ההיגייני אני לא רואה, השבח לא־ל, הופך את זה לחוויה נפאלית מכוננת. המעניין הוא שזה לא דוחה אותי. הגוף שלי מפוצץ אדרנלין, ואני כאילו מחפשת לבלוע פנימה כל פיסה מהחדש־החדש הזה, לא להפסיד כלום. המים על גופי חמים והמוח שלי מרוקן מהכל, וכשאני מתנגבת בחושך הנפאלי אני מרגישה חדשה ובלתי מוכרת לעצמי.

כשאנחנו הולכות לאכול בבית חב”ד בערב, שלושה מבין העוברים והשבים מציעים לי סמים, תוך התעלמות מופגנת מחברותי החדשות. אני מפחדת לחשוב למה ואיך זה קשור למה שקורה בתוכי.

***

הטאמל, רובע התיירים של קטמנדו, מלא להתפקע.

כמו דירה לדוגמא בפרויקט בניה, כך הטאמל מנותק מקטמנדו האמיתית ומנסה לטשטש את הקווים המפרידים בינו לבין שאר העיר, לעשות אותם פחות בולטים. בטאמל יש גסט־האוסים, פאבים, מסעדות, מועדוני קריוקי, חנויות, הרבה מהן של שאלים, בתי פולחן, סמים, אינטרנט קפה, דוכני מיצים סחוטים, חנויות מכולת קטנות, עוד סמים, המון חלפני כספים, משרדי נסיעות, משרדי הזמנת אטרקציות, המון כח עזר נפאלי, מודעות תעמולה קומוניסטית, וכנראה תעשיית הלבנת הון ענפה שאני לא יודעת עליה כלום. באזור הזה שולטת הייצוגיות. הטאמל הוא הפנים של נפאל ביחס לשאר העולם, והטאמל הוא דרך מעולה לעשות כסף.

בטאמל יש גסט־האוסים, פאבים, מסעדות, מועדוני קריוקי, חנויות, הרבה מהן של שאלים, בתי פולחן, סמים, אינטרנט קפה, דוכני מיצים סחוטים, חנויות מכולת קטנות, עוד סמים, המון חלפני כספים, משרדי נסיעות, משרדי הזמנת אטרקציות, המון כח עזר נפאלי, מודעות תעמולה קומוניסטית, וכנראה תעשיית הלבנת הון ענפה שאני לא יודעת עליה כלום.

בטאמל אין: חבלי כביסה, בתי ספר, גנים, גינות, עצים, ילדים, חיים נורמטיביים.

בקצוות הטאמל, בנקודות התפר שבינו לבין שאר העיר, יש פחונים וקרטונים עמוסים ילדים מטונפים, חלקם עם גפיים מעוותות בגלל זיהומים. אני מפחדת לחשוב מה הם עושים תמורת לחם. באזור הזה שולט האופל. מישהו פה עושה כסף מעולה מהפשטת צלם אנוש. גם פה אין חיים נורמטיביים.

מחוץ לטאמל ככל הנראה יש חיים נורמטיביים, אבל אף אחד לא מגיע לשם.

***

הימים שלי מקבלים צורה קבועה. בבוקר ארוחת בוקר באחת מהמסעדות הצמחוניות שורצות הישראלים, אחר כך אטרקציה כלשהי. אחר כך ארוחת ערב בבית חב”ד, אבי אבות בתי החב”ד במזרח. כל אוכלי הכשר מתקבצים לכאן, כל מחפשי חוויית הבית. אחר כך התארגנות לקראת הנסיעה לפוקארה שתכף תגיע.

פוקארה היא היעד הבא במסלול חוצה נפאל. משם יוצאים לטרק הגדול, סובב אנאפורנה. בבית חב”ד מתהווה בכל רגע נתון גרעין של בוגרי בני עקיבא, המסמנים זה את זה בעיניהם ומנסים לייצר קליקה מספיק קליקאית שיהיה להם עם מי להיות בשבת, אבל לא יותר מדי קליקאית שלא למנוע מהם להתערבב עם העולם שבחוץ. כמעט כולם הגיעו לכאן לברוח קצת, להיות מישהו אחר, להתנסות בדברים לא מוכרים שלא היו מעזים להתנסות בהם בבית.

כמעט כולם לא מצליחים.

הזהות המגזרית שלהם הולכת אחריהם כמו משקולת קשורה בשרשרת לרגליהם.

***

בשבת הראשונה שלי בקטמנדו אני יושבת באופן ממושמע בסעודות. כולם שרים משהו, כולם מדברים זה עם זה, גם אני מדברת עם כולם ועם אף אחד.

משהו בי לא ננגע פה.

השבוע עובר בהתאקלמות. עולה לראות את מקדש הקופים. אכן יש שם מקדש ואכן יש שם קופים, ויש שם גם עשרת אלפים מדרגות ששום מקדש אתני או קוף שבעולם לא שווה אותן. אני יושבת לשמאלו של אליל מוזהב, משלבת רגליים כמותו לצורת לוטוס וחושבת על, ובכן, עידן. הייתי רוצה לחשוב על משהו נשגב. על משמעות הקיום, על הדרך אל הארה או על הסבל האנושי בכללותו.

במקום זה אני מריצה בראש את השיחה האחרונה שלנו, כמו כלבלב שמשחק עם פירורים מארוחה שהיתה לו ממש טעימה. למה הוא התכוון כשאמר שאולי יתגעגע? האם יכול להיות שניסה לומר לי משהו שלא הבנתי? עיר זרה וקסומה נפרשת למרגלותי, העננים נושקים למורדות שמסביבי. אד דק עולה מהארץ הזאת אל תוך הערפל השמימי, אנשים מחפשים נואשות אחר הארה, ואני יושבת בפוזה מלכותית בתוך כל זה וחושבת על אותו הדבר, מה שחשבתי כשאכלתי פלאפל עם קצת חריף והרבה עמבה ברחוב בצלאל רק לפני שבועיים.

מישהו מתיישב לשמאלי, וכשאני מסתובבת אני רואה נזיר גלוח ראש בגלימה כתמתמה־אדמדמה. במבט שני אני מבינה שהוא נזירה בכלל, ואז הראש הגלוח והגלימה מקבלים טון אחר לגמרי. גם היא משכלת רגליה אל תוך לוטוס ובוהה למרחקים. אני רוצה להאמין שלפחות היא חושבת על משהו נשגב, אבל במקום זה היא מוציאה מאיפשהו בתוך קפלי גלימתה חפיסת סיגריות ושואלת אותי במבטא לא ברור אם יש לי אש.

אין לי אש, האש שלי כל כך מתה שכואב אפילו להיזכר בזה. אבל את זה אני לא אומרת לנזירה אלא פשוט מנידה בראשי לשלילה. הנזירה קמה בקפיציות בלתי צפויה ונראית עצבנית למדי. היא ניגשת לעוד עוברים ושבים, רמת התסכול החיוור על פניה הולכת וגוברת, עד שאחד מהם שולף מצית ומדליק לה. היא מודה לו בהצמדת כפות ידיה זו לזו והרכנת ראש, והתנועה הזו קצת מאולצת, כי רק לפני דקה היא נראתה לי בחורה בפאב שכונתי בדאבלין אחרי יום עבודה קשוח במפעל לייצור חלקי חילוף לרכבים.

היא מתיישבת בחזרה לידי ושואפת את העשן פנימה. הייתי נותנת כל הון שבעולם כדי לדעת על מה היא חושבת. אבל היא לא אומרת מילה, ואפילו לא מעיפה מבט נוסף לכיווני, אלא קמה, מיישרת קפלי גלימתה, ונפנית בחזרה למקדש, כפכפי הגומי הדקים שלה מוחאים כף עם עקביה.

היעדרה לא חורה לי. איך אנחנו מרפרפים זה על פני זה.

***

אני חוזרת לבית חב”ד, שמלא בהמון אנשים שאת שמות כולם כמעט אני מכירה כבר, ועם אף אחד עוד לא היתה לי אינטראקציה אפילו מעט משמעותית, מזמינה שקשוקה, ונותנת לעוד ערב לרדת עלי. בדרך לגסט־האוס אני קונה עוד שאל, הפעם בגוני ירוק.

שיהיה.

אני מתעטפת בו ויושבת על המרפסת הקטנה של חדר הגסט־האוס שלי, הצמר מחוספס ללחיי אבל הוא נוכחות של בית. אני כל כך רוצה לבכות, אבל הדמעות נספגות בדפנות שלי.

***

השבוע עובר מהר, ההתאקלמות משתלבת עם תכנון השבועות הקרובים ועם ישיבה בבתי קפה ופאבים. השבת הבאה מתקרבת לעברנו ואני מבינה שאני עושה מעצמי צחוק. להיות כל כך רחוקה מהכל, להיות חופשיה לעשות כל דבר שבעולם, ולהמשיך לעשות את מה שעשיתי בארץ פשוט נראה לי בזבוז, פספוס, יריקה בפניה של ההרפתקה הזו. אז אני מחליטה שבשבת הקרובה אעשה משהו קיצוני.

אני לא בטוחה איך זה קורה, אני לא בטוחה שחשבתי את זה כשהייתי בארץ, אבל כשזה עולה לראש שלי, זה מרגיש לי הכרח. דרך לבחון את עצמי. אולי את הקדוש ברוך הוא. אני לא בטוחה ולכן מפסיקה לחשוב על זה מיד כשההחלטה מתקבלת.

לחלל את השבת כמו שצריך ובמזיד גמור עושה את החילול הזה למשהו כמעט חגיגי. כשאני עוטה מיטב מחלצותי ומגיעה לבית חב”ד בלבוש לבן, אני מקפידה שתהיה עלי חצאית קצרה מעל הג’ינס, כדי שלא משנה מה אעשה, שום דבר במראה החיצוני שלי לא יסגיר מי ומה אני.

אני מתיישבת בשירת ידיד נפש. אחרי הניגון האחרון אני מתרוממת ויוצאת החוצה, אל הרחוב הנפאלי. הטאמל כתמול שלשום. תיירים מכל מיני סוגים הולכים אנה ואנה, החנויות שוקקות חיים, מהמסעדות המקומיות עולים ריחות טובים. אני ניגשת לקבוצת תיירים שעומדת מעבר לכביש ומבקשת סיגריה. הגבוה שבחבורה מסתובב אלי, נותן בי מבט מלא אומדן, ואז מכניס יד לכיסו ומושיט לי סיגריה מגלגול ביתי.

“אש?” הוא מציע לי.

אני מהנהנת. מתרגשת, מרגישה פרפרים בבטן. לא ברור לי על מה ולמה, אז אני מהנהנת שוב.

הוא מכניס את ידו שוב לכיס, ושולה משם מצית פשוט, צהבהב, ונראה כי בכוונתו להדליק את האש עבורי. אני כמעט זורמת אתו אבל אז נזכרת במטרה שלשמה התכנסנו כאן.

“אני אדליק בעצמי, אפשר? יותר נוח לי ככה.”

“קחי,” הוא מושיט לי את המצית, והוא בטח חושב משהו לגבי המניעים שלי לסרוב לתת לו להדליק לי את הסיגריה, אבל לי לא אכפת. הוא רק תפאורה הרי לדרמה הקוסמית שאני מחוללת ברגעים אלה ממש.

אני מחזיקה את המצית, ואולי היד שלי טיפה רועדת, אני לא יודעת כי אני לא מעזה להסתכל עליה, ומעצבן אותי שהוא כן מסתכל עלי ולוקח לי משהו מהאינטימיות של הרגע הזה. אני מריצה את האגודל שלי על הגלגל הקטן שאמור להצית את האש. זה יותר ליטוף מאשר ניסיון אמיתי לסובב את הגלגל, ולכן כמובן שום דבר לא ניצת. אני מוציאה אוויר מריאותי. השמש כבר שקעה פתאום, ואני בקושי מצליחה לראות משהו, בקושי מצליחה לחשוב משהו. שבת בעולם והעולם בשבת והכל עומד מלכת, ציפור לא מצייץ, עוף לא פורח, שור לא גועה, אופנים לא עפים, העולם שותק ומחריש והאירופאי מודיע לי שהוא צריך ללכת ושהוא צריך את המצית, ובתנועה חדה, מותשת, נחושה ומיואשת בו זמנית אני מריצה את האצבע שלי על הגלגל ולהבה קטנה עולה מהמצית ומציתה את הסיגריה שבפי. המצית שב אל יד בעליו, ואני נושמת את העשן אל ריאותי, ומתגעגעת לעידן, ומרגישה לבד נורא ומחפשת איפה להתיישב כך שאראה את הכניסה לבית חב”ד מבלי שמישהו יוכל לראות אותי. העשן מר לי, ואני מרגישה שזה לא רק טבק. עוד משיכה ועוד משיכה, אני עדיין עומדת מכווצת בפינת הרחוב כי לא מצאתי איפה להתיישב. כל האנשים שהכרתי פה בינתיים נמצאים בתוך מבנה בית חב”ד.

בחוץ, על המדרכה, הגוף שלי מתכווץ בשאיפה האחרונה מהסיגריה. אני זורקת אותה על הרצפה ולא מועכת.

בכוונה לא מועכת.

אני מוציאה מסטיק מהכיס ולועסת אותו לאט לאט. המנטה מתפשטת בתוך הפה שלי, מנסה להתגבר על הטעם המר הדוחה שהשאירה אחריה הסיגריה.

את צריכה להפסיק להתחבא בבית חב”ד, אני אומרת לעצמי. הנה, הטאמל נפרש לימינך, קחי ממנו משהו, את במדינת עולם שלישי למען השם. ג’לביות נוצצות, תיקים מקושטים, אנשים מכל העולם מחפשים את המכנה המשותף.

קחי.

אני קמה ומתחילה ללכת. נכנסת לפאב הראשון שנקרה בדרכי. עשן סמיך מיתמר מכל מקום, ואני אפילו לא בטוחה מה המקור שלו, ולרגע זה נראה לי כמו אחד המעגלים של דאנטה. במשנהו אני מזמינה לעצמי בירה ומתיישבת בשולחן פינתי קטן. הייתי מתיישבת על הבאר, האמת, אבל ברמנים נפאליים מפחידים אותי קצת, זה הזמן להודות. האמת שכל דבר נפאלי שהוא לא באמת נפאלי אלא מנסה להידחק לתוך מסגרת מערבית כלשהי מפחיד אותי, כי בחווייתי זה תמיד יוצא מגוחך ומעוות, כמו בגדי אצולה טיודוריים על גמד גיבן ופיסח.

אני חושבת לעצמי שאף אחד מיושבי הבאר הזה לא יודע עלי שום דבר. חצאית פרחונית קצרה מעל ג’ינס, חולצה קצרה לבנה עם פתח מרובע גדול ורקמה בעלת שייכות אתנית נייטרלית לא משייכת אותי בעיניהם לשום דבר ולשום מקום. איש מהם אינו יודע ששבת בעולם, ושכמה עשרות מטרים משם התקבצו כמה עשרות יהודים ששרים שירי פולחן ועוצמים עיניים. לא יודעת אם בנפאל בכלל יודעים על קיומם של יהודים. הם יודעים על ישראלים, וכפועל יוצא גם על ישראל. אבל יהדותם של הישראלים לוטה בערפל וכנראה לא ממש מטרידה אף אחד. ורק אני, עם הידיעה הבוגדנית הזאת שלא משה ממני, שהיום הוא לא כמו כל יום, ומששקעה השמש היום הזה שונה מהותית משאר ימות השבוע, רק אני מחכה לבירה שלי בבהילות של פושע נמלט שאשמתו בוערת כאות שני על מצחו.

מלצרית גרומה ומוסחת ניגשת אלי.

“איז איט יור ביר?”

אני מסתכלת על פניה העגולות, על חישוק הכסף שבאפה, על עיניה המתרוצצות אנה ואנה, ומבינה שאלמלא ההיררכיה שאליה הורגלה מילדותה היא היתה שופכת לי את הבירה הזאת על הראש, רק בשביל עשר שניות העיכוב שהמענה המתמהמה שלי שווה עבורה.

לרגע היא נדמית בעיני שליחת ההשגחה העליונה, כאות שמימי שנותן לי אפשרות לחזור בי ולאמץ אל חיקי את הגרסא דינקותא שלי.

אני חושקת שיניים ומחליטה שניסיתי כבר שמונים פעמים לחזור לגרסא דינקותא שלי והיא חלודה לגמרי. לא יוצא לי ממנה כלום, ואולי, אלמלא הגרסא דינקותא הזו, היה לי כיום עידן.

אני חושקת שיניים ומחליטה שניסיתי כבר שמונים פעמים לחזור לגרסא דינקותא שלי והיא חלודה לגמרי. לא יוצא לי ממנה כלום, ואולי, אלמלא הגרסא דינקותא הזו, היה לי כיום עידן. אז אני לא מניחה לה להניח לי את הבירה על השולחן, אלא חוטפת לה את הכוס הגבוהה מהמגש ושופכת קצת בדרך, לאור האש הרצחנית שניצתת בעיניה עם כל טיפה שנושרת על המגש שלה ועל הרצפה ועל השולחן שלי, ושהיא כנראה תצטרך לנגב, ולוגמת המון, כמה שאני יכולה להכניס פנימה בנאגלה אחת. ובלי ברכה.

אני שמה לב שכמה תיירים עטורי ראסטות ובגדים פסיכדליים מעיפים עלי מבטים מהקצה השני של החדר. אני מסיימת את הבירה שלי, מזמינה עוד אחת בדלפק בדרך ומתיישבת לידם. כנראה שראסטות ובגדים פסיכדליים הם לא ערובה לשחרור ממוסכמות חברתיות, כי אל מול האקט הלא צפוי וההחלטי שלי הם מסתכלים זה על זה במבוכה. כדי להפיג מעט המתח, אני ניגשת לדלפק, מביאה את הבירה שלי, מתיישבת לידם שוב, מחייכת רחב ככל שאני יכולה ואומרת “היי”.

להדפסה