אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לנשום, בכנות, הרי תמיד תכננתי שאיפשהו באמצע הדרך אני אסע. אני כנראה לא רגילה שדברים שהיו מתוכננים למתישהו בעתיד באמת יקרמו עור וגידים בחיים שלי, פחות או יותר אי פעם. מעבר לפינה מופיע עידן, עם לחי אחת אדומה וקצת מקומטת, ואני בטוחה שהוא עכשו ישן במחסן או על אחת המיטות הנוחות בבידוד. הוא מעביר יד בשיער הכהה והעבה שלו, שתמיד נראה קצת מלוכלך, ומשפשף את עין ימין.
“יפה לך בידוד.”
“נו מה? בשביל זה הערת אותי?”
“גם. רוצה אייס קפה?”
“לא.”
אני לוקחת שלוק מלא כוונה. “אני נוסעת.”
“לאן?”
“מזרח.”
“ככה, בספונטניות? לא מתאים לך.”
אם אני לא אסע עכשו, אני לעולם לא אסע. אני לא יודעת לנסוע מתוך סקרנות או הרפתקנות או קונפורמיזם או נון־קונפורמיזם. אני יודעת לנסוע רק מתוך ייאוש.
אם אני לא אסע עכשו, אני לעולם לא אסע. אני לא יודעת לנסוע מתוך סקרנות או הרפתקנות או קונפורמיזם או נון־קונפורמיזם. אני יודעת לנסוע רק מתוך ייאוש.
“אני רוצה שדברים אחרים יתאימו לי. אולי אם אעשה דברים אחרים, הם בסוף יתאימו לי.”
הוא עוצר רגע לחשוב, ואני בטוחה שעכשו הוא יגיד לי משהו מרגש כמו “כל כך חיכיתי שתגשימי כבר את משאלות לבך ותצאי מהבועה האפרורית של ילדה טובה מטה בנימין” או “רוני, אל תיסעי. אני אתחיל לשמור כשרות ואולי נתחתן…” במקום זה הוא לוקח את האייס קפה מהיד שלי, לוגם שלוק ארוך שמסיים בערך שליש מתכולת הכוס ואז נפנה אלי.
“תיסעי ללאוס. לאוס זה גן עדן עלי אדמות, את יושבת כל היום ושותה קוקטיילים. והנשים שם יפות.”
“תודה. אני בדיוק בוחרת את היעדים שלי לפי איכות הנשים בכל מקום נתון.”
“קיצר, הבנת אותי.”
שתיקה קצרה. הוא מתיישב, וכאילו מחבק את עצמו, נראה אפוף בזכרונות ובמחשבות שלו. בהסח דעת מוחלט הוא גם מתחיל לשתות את האייס קפה שלי בלגימות גדולות, לחוצות.
עידן היה שנתיים במזרח, ולדעתי חשב במלוא הרצינות לא לחזור בכלל. מבחינתו חיים נטולי מסגרת, נטולי כללים שרירותיים (והוא השתייך לסוג האנשים שלגביו כל כלל הוא כלל שרירותי) היו צורך פיזי כמעט. הוא הסתובב יותר משנה עטוף בשאלים ובסמים קלים, ורק האינטלקט האדיר שלו לא נתן לו מנוח, וכמו עגל רעב רקע ברגלו ודרש שיאכילו אותו לאלתר. זאת היתה הסיבה העיקרית שבסופו של דבר עזב את הבקתה הנוחה שלו בבאגסו וקנה כרטיס טיסה ארצה. הוא תמיד סיפר את זה בטון שטוח, כמעט מנותק, ולכן היום קצת הופתעתי לראות שזה נוגע לו, שהוא לא מרגיש שמיצה או סיים את כל מה שהיה לו לסיים עם המזרח.
הוא פונה אלי ומסתכל עלי בתשומת לב שמשתלבת באופן מרתק עם ניתוק מוחלט, כאילו הוא מסתכל בעניין רב על תמונה שניבטת אליו מבעד לגוף שלי.
“דבר ראשון תקני שאל גדול כזה. את לא מבינה איך זה שימושי. זה גם שמיכה, וגם שאל, וגם מגבת, וגם סדין כשצריך. זה פחות או יותר כל דבר שאת צריכה שם.” שאל, אני רושמת לעצמי. “ותיסעי לרישיקש. היא מדהימה!”
“מה יש שם?”
“יוגה. ויפנים. אבל זאת לא הנקודה, רונ, את מבינה? יש שם… שום דבר הוא לא צירוף מקרים שם. הכל מדויק, יש איזו יד נעלמה שמכוונת דברים.”
לשמוע את זה מעידן, זה כמו לשמוע הרצאה על הסכנות שבשימוש מוגבר בלקטוז מנציג של תנובה. אני לא מסוגלת אפילו להגיד שום דבר, ההגדרה שלי כדתייה תמיד הושמה בצד, הורחקה מהשיח כדי לא להרוס את המאזן העדין.
אחר כך, עמוק בתוך הרי ההימלאיה, חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו ישר בפנים, “אתה מדבר אתי על השגחה פרטית?”
אבל הוא דיבר על ידיים נעלמות, ועל שאלים, ואני לא העזתי להגיד שום דבר כי הוא היה לועג לי כל כך בקלות, וכל מילה שלו היתה כל כך משמעותית עבורי, וזה מסוג הדברים שלא הייתי מצליחה להגיד באופן ציני שהיה שומר עלי ממנו, מעצמי.
בסוף שאלתי אותו בקול קטן וחצי מתחנן־חצי מטופש “נכון שאני אהיה ממש חסרה לך?”
עידן פזל הצדה לעברי, כאילו היה בדיוק ממש ממש עסוק במשהו ואני הסחתי את דעתו עם השטויות שלי. הוא בחן אותי כמה דקות ואז הפנה מבטו חזרה לקיר מולו “אולי. לא נראה לי.” ידעתי שאני חשובה לו.
זו היתה אחת הפעמים האחרונות שראיתי אותו.
*
היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת. אבא היה זורק עליה בבקרים האלה מבטים של בהלה מהולה ברוֹך, ואלה היו הצלילים והמראות של הבית שבו הייתי ילדה, ואז נערה, ואז, בלי המון הכנה, יתומה.
היא שהתחילה עם הפסיפלורה, בעיקר כי היא התקמצנה להשקיע בפרגולה, אבל עדיין רצתה לשבת בחצר בלי שיישרף לה האף. היא שתלה אותה, וכיוונה אותה אל עבר השלד שהיא השאירה מהסוכה הגדולה שלנו (מה שהכריח את הסוכה להעתיק את מיקומה כבר בסוכות הבא לפינה של החצר). כמו מהפנט נחשים היא משכה את קצותיו של השיח, הזמינה והאיצה בהם לעלות מעלה מעלה, ולא לפספס את הזדמנות הפז שהיא נותנת להם. היא אמנם היתה משקיעה דקות ספורות בשיח, אבל היתה עושה את זה מדי יום, גם כשכבר חלתה.
התחביב העיקרי שלה היה ניקיון, והיתה לה הנאה ממשית מטאטוא של הדשא הסינתטי המאד פונקציונלי בחצר, או מארגון ארון – הוצאת בגדי הקיץ, הכנסת בגדי החורף, או להפך. היתה מרגישה שיש לה ייעוד בעולם הזה, ושהייעוד הזה נמדד על ידי כמות האקונומיקה שהיא מצאה לה שימוש ביום נתון. היא היתה תמיד דואגת שנהיה לבושים יפה, מסודרים, שלבנות תמיד יהיו קשת או פפיון בשיער. היא אפילו ניסתה כמה פעמים למסור אותנו לשיעורי פסנתר, כיאה לתלמידת עבר מחונכת של מוסדות הבולשביקים בברית המועצות, שמהם נקרעה כנערה צעירה. אבל חוסר הכישרון של דביר וחוסר ההתמדה שלי עקרו לבסוף את הרעיון הזה מלבה, והיא החלה להשקיע את כל מרצה האמהי בפיתוח היכולות הקוגניטיביות שלנו. הוחלט שתמר תהיה רופאה, שאני אהיה פסיכולוגית ושדביר יהיה עורך דין. שילת היתה קטנטנה ושמוליק עדיין לא נולד, ככה שהתכניות המגלומניות של אמא פסחו עליהם.
תמיד היתה מקפידה לבדוק את שיעורי הבית, להעיר הערות, חלקן בונות וחלקן פחות. היתה לה אנרגיה כמעט בלתי נדלית באותם ימים, שלא אפשרה לה לשבת במקום אחד, בטח ובטח שלא בבית, מקום בלי אינטראקציה אנושית.
כשנודע לה שהיא חולה, ממש חולה, מאד מאד חולה, וששום כמות של אקונומיקה לא הולכת לפתור את המצב הזה, חוסר אונים איום נפל עליה, והיא שכבה ברפיון ידיים על המיטה המתקפלת שאבא פרש עבורה בסוכה, מניחה לנטפי הפסיפלורה לרפרף על מטפחתה בתנועות אטיות ומדודות שביימה הרוח הסתווית של חשוון.
אני זוכרת שמצאתי אותה ככה, בשובי מבית הספר, מבט חולמני בעיניה, כאילו ענף פסיפלורה סורר אחד התנדנד והתנדנד הלוך ושוב, עד שהיא מצאה עצמה בהיפנוזה עמוקה. פחדתי לגשת וללטף את פניה כמו שרציתי מאד, כי בכל רגע נתון באותה תקופה הפחד הגדול ביותר שלי היה להיות הראשונה שתמצא אותה לא בחיים. היה לי המון מה לספר, דברים מרגשים של שמיניסטיות, דברים עצובים של מתבגרות, דברים דחופים של מתלבטות בין שרות לאומי לצבא, אבל אמא נראתה כשרויה בחלום, ואולי מתה, ולא יכולתי להתקרב אליה אפילו צעד יותר מהמרחק שהיה נתון בינינו.
לבסוף היא כנראה הרגישה את ההסתכלות הממוקדת שלי בה ונפנתה לעברי.
“רוני’לה, מתוקה.” היא הושיטה אלי ידיים, ואני רציתי לצנוח בתוכן ולחבק, ולא הצלחתי עדיין לזוז מילימטר. ובזמן שעמדתי והרגשתי את כל זה הידיים שלה רפו אט אט והוחזרו למצבן הפסיבי, ואני הרגשתי שפספסתי הזדמנות לתקן, לשקם אותה, ואולי לא תהיה עוד אחת יותר לעולם. אז ניגשתי אליה והתיישבתי לצדה. גופה היה חם וידיה הרפויות שוב נשלחו לעברי.
התכופפתי כדי לתת לה חיבוק ושמעתי אותה ממלמלת לי משהו. היא דיברה נורא בשקט משום מה, ושב נתקפתי בפחד המשתק הזה שאלה מילותיה האחרונות או משהו כזה.
התקרבתי בעל כורחי אל פניה והיא הסתכלה בי בעיניים טובות ומעט מודאגות ואמרה, עדיין מאד בשקט, “יש סיכוי שתעשי ספונג’ה אחת קטנטנה בקומה העליונה?”
הנהנתי והלכתי למלא דלי, וכל מחשבותי ורגשותי נותרו בתוכי, אבל אמא הרגישה שעשתה משהו מועיל באותו יום, חרף מצבה.
*
אבא סיים את הקידוש, ודביר אמר דבר תורה מאולתר שחציו בכלל נסמך על איזה רעיון של קאנט שהוא למד, ואז השולחן זרם אל עבר מחוזות החול, עוזב מאחור את הסוכה שבה הוא נמצא. שילת סיפרה על הבגרות שלה בספרות ועל המחזה המדהים של ארתור מילר שהם מעלים. שמוליק בעט בה מתחת לשולחן ואמר שזאת הפעם השמונים שהיא מספרת את הסיפור הזה ושנמאס לו לגמרי, דביר ניסה לחנך את שמוליק, ותמר היניקה בשקט בפינה, מעיפה מדי פעם מבטים יגעים אל עבר אודי שנרדם בכיסא שלו עם נווה, הבכור שלהם, פרוש על חיקו.
אני ישבתי והסתכלתי עליהם מהצד והרגשתי לא אמיתית, לא קשורה לכאן, כאילו כבר עזבתי, נסעתי, ואפילו כאילו אני לא חוזרת. חלק ממני אסף אל תוכו את המחזה הזה, את צורת פניו של כל אחד ואחד מהם, כי ידעתי שהרחק, בנכר, הם יסמלו עבורי בית. אבל חלק אחר הרגיש מנותק לגמרי, וכמה אל היישום הפיזי של הניתוק הרגשי שחשתי ממילא. התרוממתי בכבדות מהכסא שלי והתכופפתי כדי לא להיתקל בנטיפי הפסיפלורה שהשתלשלו מטה מגג הפרגולה שעל גביה נבנתה פעם הסוכה. דביר קרא לי מאחור, אבל כשהסתובבתי אליו שמוליק פצח במחרוזת נוספת של בעיטות מתחת לשולחן, והמאמץ החינוכי תפס את כולו.
בצעדים יגעים פניתי אל עבר המדרגות, והשארתי את נעלי הבית שלי בתחתיתן. הרגשתי את הבלטות קרות מתחת לכפות רגלי החשופות, והתחושה היתה נעימה, כי סוכות השנה היה חם באופן בלתי נסבל, וכנראה כי גם הכנתי את עצמי ללכלוך ולזוהמה של המזרח.
החג עבר מהר. רוב היום ישנתי, וכשהתעוררתי לשעתיים של הכנות לסעודה וסעודה, הייתי אפופת מחשבות ומעוכה אל תוך עצמי. דביר התיישב לידי בסעודה ודאג לשים לי אוכל בצלחת. בשלב מסוים פנה לעברי והסתכל עלי בריכוז. “תגידי, מה נסגר אתך?”
הצצתי עליו במבט חצי עייף וחצי משתומם שלא הצליח להסתיר ממנו שגם אני רוצה לדבר אתו. “מה נסגר אתי?”
“מה מה? לא אמרת מילה מאז שבאת בערך, ועוד כמה שעות את טסה.”
“ואם לא הייתי טסה? עדיין היית רוצה לשמוע מה יש לי לומר?” חייכתי אליו, כי ידעתי שאחרת הוא ייפגע.
הוא הוריד את עיניו ובחן את ציפורניו הקצרות והחלקות. “את טסה.”
“נו אז מה אם אני טסה? יש ברוך השם אינטרנט בעולם, טלפונים, יוני דואר. אנחנו נסתדר.”
“אולי די” הוא הרים את הראש שלו בהחלטיות, “עם הסרקזם הלא נגמר הזה? נמאס. אני מספר לך משהו אמיתי פה ואת לוקחת עשרה צעדים אחורה. את טסה ואני נשאר פה לבד, ואני לא יכול לשאת בכלל את המחשבה שאני צריך לחזור לשיזפון. ועוד יותר גרוע שכשאני אחזור משיזפון, אבא יהיה פה לבד, ושמוליק יהיה מעצבן ואת לא תהיי פה, וגם לא אף אחד אחר.”
אני יושבת בלי לזוז כי הוא מדבר עכשו בלהט אבל נורא בשקט ואני צריכה להתאמץ לשמוע מה הוא אומר. למרבה המזל, אודי התעורר ובדיוק פצח בנאום חוצב להבות על הקואליציה המתהווה, ככה שיכולנו לצעוק בשקט זה על זה מבלי למשוך תשומת לב. דביר הוריד את הראש שוב והסתכל על ידיו העדינות, שתמיד לא הסתדרו בראש שלי עם השעון שלו בשפצורו הצבאי. “אני אומר לעצמי כל הזמן – אני צריך להיות זה שטס. אני כל כך עייף, רוני, אין לך מושג בכלל. אני עייף ונמאס לי, ולא בא לי על החזות הזאת יותר, וכשאת תיסעי לא תהיה עוד שום נוכחות נשית בבית ואני אצטרך להיות אמא של אבא עוד פעם.”
“אני אומר לעצמי כל הזמן – אני צריך להיות זה שטס. אני כל כך עייף, רוני, אין לך מושג בכלל. אני עייף ונמאס לי, ולא בא לי על החזות הזאת יותר, וכשאת תיסעי לא תהיה עוד שום נוכחות נשית בבית ואני אצטרך להיות אמא של אבא עוד פעם.”
אני מרגישה ששמוליק קולט את השיחה שלנו ויושב עכשו כמעט בלי לנשום כדי לא לפספס אף מילה, תוך שהוא מסתכל בעניין מודגש על אודי, שעכשו מסביר לאבא למה הציונות הדתית חייבת להיות ממלכתית.
כואב לי על דביר, האמת. אני חושבת שמכולם הוא ספג את הפגיעה הכי קשה, כי הוא היה הכי טינאייג’ר, וכיאה לגילו הכי קשה ומרדני מבין כל האחים באותה תקופה. כשגילו את המחלה אצל אמא, אני באמת מאמינה שהוא הרגיש שהוא הביא את זה עליה, שהוא התיש אותה עד שנהייתה חולה. מאז ועד שהיא נפטרה הוא ניסה לפצות, ואחרי זה הוא ניסה לפצות עוד יותר. עכשו הוא התהלך עם זנב הטווס הצה”לי שלו בדמות שני ארונות על הכתפיים, אבל כשמינו אותו סוף סוף למפקד קורס הקצינים שהוא עצמו עבר, הוא הרגיש איך הכל מתנפץ לו בפנים, כי זה הגיע כל כך בקלות, והוא בכלל לא רצה את זה. הסתכלתי על פניו הנעריות, שהוא ניסה לשמר עליהן מעטה של זיפים כדי לסגל לעצמו מראה גברי יותר, תוך שימוש ציני בהיתר צבאי לא להתגלח מטעמי דת.
“אתה רוצה שאני לא אסע?”
“אני רוצה לנסוע אתך.”
“אז יאללה, מתי נגמר הקורס?”
“מצחיק.”
“ברצינות.”
“הקורס אף פעם לא נגמר.” הוא קם מהשולחן ופנה למדרגות. קמתי בעקבותיו, ותפסתי אותו במדרגה השישית מלמטה כדי לתת לו חיבוק, ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, ולהחליט ביני לבין עצמי שאני חייבת לעוף מפה בהקדם האפשרי, ואולי אפילו לא אחכה להבדלה.
4 תגובות
סיפור מקסים, ממש מחכה להמשך.
אבל בכנות- מה השייכות שלו ל”במה לספרות חרדית”?
שאלה ששאלתי את עצמי כבר בתחילת הפרק הראשון.
הכותבת היא חרדית כמדומני
סיפור מרתק. יפה שיש ייצוג גם למגזר הדתי לאומי וזה מה שהופך את הסיפור למרתק. מה שנקרא לגלות עולמות חדשים 😉 גבולות הגזרה הם לא הגבולות הרגילים בספרות החרדית אבל גם ככה בין הזמנים חורג מהגבולות הרגילים..